על תופעת ‘הילד ההורי’ כפי שמשתקפת בסרט ‘בלתי שביר’.
בסרט בלתי שביר מגלם ברוס וויליס את דמותו של דייוויד דאן, שחקן פוטבול לשעבר ומאבטח איצטדיון בהווה, הניצל מתאונות קשות בחייו באמצעות היותו בלתי שביר/כוחות העל שלו. את הסרט מלווה אווירת נכאים בבית המשפחה; דייוויד ואישתו ישנים בנפרד, ובנם היחיד נתון ביניהם, בציפיה שיתאחדו.
לאורך עלילת הסרט מלווה הילד את דייוויד ומושיט לו יד מסייעת פעם אחר פעם, תוך שפעולותיו מקדמות את העלילה. כשדיוויד ניצל מהאסון, הראשון שניגש אליו הוא בנו, מחבק אותו חיבוק אמיץ, ומיד מניח את ידו של דייוויד בידה של אשתו המרוחקת. בלילה ישן דייוויד במיטה אחת לצד בנו, וזה האחרון נאחז בו כמי שנאחז בגזיר עץ של ספינה טובעת. הילד גם מתלווה לאביו כשהם מגיעים לחנות הקומיקס בהתחקות אחר מקורו של מכתב מסתורי, על אף שאין עדות לכך שזהו מקום בטוח. בהמשך הוא אף מלווה את אביו במסע הגילוי העצמי שלו, תוך שהוא תומך בו, מעודד אותו, ומכיל את הדכדוך והריק המלווה אותו.
העומק של מערכת היחסים בין דייוויד לבנו היא אחת התימות התומכות באמינות הסרט, ומסייעות למיקומו על התפר שבין עולם הפנטזיה לבין העולם המציאותי. יחסים כאלו, שבהם ילד רך בשנים מגיב מתוך חמלה והכלה כלפי ההורה, מתרחשים לעיתים קרובות, ויש להם מחיר גדול להתפתחות הרגשית התקינה של הילד. לתופעה זו הוצמד הכינוי ‘ילד הורי’, וניתן גם לדבר עליה כעל ‘היפוך תפקידים במשפחה’. ילד הורי עשוי להשאב לתפקידים ההוריים במערכות משפחתיות בהן נעדר אחד ההורים או שאינו מתפקד כהורה. תפקידים אלו עשויים להיות אינסטרומנטליים, לצורך מילוי חסר מעשי בתפקוד ההורים, או אמוציונאליים, לצורך מילוי חסר רגשי. כאשר הילד ממלא אותם, הוא אומנם מפתח את חוש האחריות ואת יכולת הדאגה לאחר, אך עלול לשלם מחיר במספר אופנים.
בחברה שלנו אנו מתגמלים ילדים על בגרות ועל יכולות מרשימות. על מנת שילד יוכל לעמוד בהצלחה באתגרים ההתפתחותיים שלו, עליו להיות עסוק בסוגיות תואמות גיל. כאשר ילד טרוד בסוגיות הנוגעות למבוגרים סביבו, הוא אינו פנוי להיות מושקע בנושאים הקשורים לגילו, וכך רכישת אבני הדרך ההתפתחותיות עלולה להיפגע אצלו. נזק נוסף עלול להיגרם לדימוי העצמי התקין של הילד; היות ולרוב ילדים אינם מוסגלים למלא את התפקיד ההורי המונח על כתפיהם כנדרש, הם עלולים לחוות נזק בתפיסת העצמי שלהם, ואף דיכאון ותסמינים אחרים. מעבר לזאת, לילד הורי אין את הפריוולגיה להיות אגוצנטרי ומרוכז בעולמו, ובמהלך התפתחותו מיטשטשת אצלו החוויה הפנימית האותנטית והחיבור אליה. במקום זאת, הוא מפנים יחסים שבהם הוא עצמו מהווה את מקור הנחמה והתמיכה, ולומד להיות קשוב לצרכי האחר בלי אפשרות להיות קשוב לצורכי עצמו, מה שעשוי להוליד קשיים ביצירת קשרים קרובים בריאים בגילאים מאוחרים יותר.
כותבי הסרט אינם עוורים להשלכות השליליות של תפקודו ההורי של הילד, ומהר מאד מגיב זה האחרון בהשתתפות בתגרה בבית הספר, כאשר בנקודת שיא משמעותית בעלילה, הוא נוטל אקדח בידיו ומכוון אותו על אביו, תוך שהוא מאיים לירות בו על מנת להוכיח את ‘אי שבירותו’. יש שיראו בסצינה זו כהכרחית להתגלגלות העלילה, ולהכרה של דייוויד בחסינותו לפגיעה, אבל לא ניתן גם לפספס את הדרישה של הילד, הנקרא ג’וזף, שאביו יצא מהדכאון הקפוא והפאסיבי שבו הוא נמצא, כדי שהוא בעצמו לא יאלץ להשאר בעמדה שבה הושם.
זהירות ספוילר!: בסיום הסרט מצולמת סצינה מנקודת מבטו של ג’וזף, הפוסע לתוך המטבח בו הוריו יושבים בשיח הרמוני זה עם זה, הוא מתיישב מול השולחן ואביו מראה לו את כותרת העיתון המציגה את קלסתר פניו כגיבור, בה בשעה שהוא מחווה באצבעו על שפתיו, כדי להבהיר שעליהם לשמור סוד זה מאימו. פניו של ג’וזף מתמלאות תקווה למול האפשרות שחיי המשפחה ישתנו מעתה, אבל אפילו רוח השינוי הזו לא מביאה בכנפיה גאולה אמיתית לג’וזף, שכן גם במציאות החדשה עליו לשאת בעול חייו הסודיים של אביו, ולגונן עליו.
עובדת בונוס: מחקרים מצאו כי רבים מהפסיכולוגים היו בילדותם ילדים הוריים.
כותבת: הפסיכולוגית תמר פרידלנדר