איך להתמודד עם הורה תוקפני? / מאיה אשכנזי

יחסים בינאישיים כל המאמרים פרוייקט שאלות ותשובות
מאת tamarfriedlander1

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מאיה אשכנזי
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.


שאלה

יש לי שאלה לגבי יחסי משפחה. אני בן שלושים ושש ויש לי משפחה משלי. אבא שלי אדם טוב, והוא חינך אותי ואת אחי להיות אנשים נדיבים ואכפתיים. אבל מאז שהייתי ילד היתה לו התנהגות תוקפנית. לעיתים קרובות היה מכה אותי על דברים מינוריים שלא הסכמתי לעשות.

הוא תוקפני גם היום, יש לו תגובות מאד נרגזות כשמישהו לא מסכים איתו באיזה עניין. לאחרונה ארחנו אותו אצלינו והוא הגיב בזעם כלפי אשתי. הוא לא התנצל על כך. אני חושב שיהיה לי יותר קל לא להיות איתו בקשר, אבל חושש שהוא מאד יפגע מזה לאורך זמן. מה אתם ממליצים לעשות?

תשובה

שואל יקר,

העלת באומץ שאלה כואבת. אנסה להתייחס אליה בכבוד הנדרש ולפרק בעדינות את המורכבות שאתה מתאר. אך בטרם אתחיל, אני רוצה לומר שההסכמה לדבר את הכאב הזה ולאתגר את מסגרת היחסים, למעשה מגלמת בתוכה את הפתרון כולו.

התאוריה של מלאני קליין

תיאורית יחסי האובייקט של מלאני קליין מתייחסת ליכולת שלנו לראות את "הטוב" ואת "הרע" בעצמינו ובאחרים ולתפוס אותם כחלקים שונים של אותו האדם. לפי קליין במצב התפתחותי מוקדם יותר אנו מסוגלים לתפוס רק חלק אחד בכל פעם. במצב הזה האדם שמולנו נתפס בצורה מפוצלת- רק טוב או לחילופין רק רע, ואת אותה התפיסה אנו מכילים גם על עצמינו. עם ההתפתחות ובהינתן שהתנאים מאפשרים זאת, אנו לומדים לעשות "אינטגרציה" של חלקים אלו, ויכולים לראות איך אדם שאכזב אותנו בבוקר יכול גם לשמח אותנו בערב, ולהיפך. איך אנחנו שהיינו תוקפניים או לא נעימים יכולים במצב רוח טוב יותר להיות נדיבים ואוהבים. היכולת לתפוס את עצמינו ואת האחר באופן אינטגרטיבי, נמצאת בבסיס היכולת לווסת את התוקפנות שלנו כאשר אנו נעלבים, כועסים או חרדים. כי אנחנו "זוכרים" שהאדם הזה שהכעיס אותנו כרגע, הוא גם אהוב.

הבלבול

כמו שאתה מתאר בשאלה שלך, דמותו של אביך מורכבת מכמה חלקים שקשה ליישב יחדיו. מצד אחד הוא איש בעל ערכים טובים והוא הקפיד להעביר אותם לילדיו. מן הצד השני הוא נוהג בתוקפנות, נרגזות ואפילו אלימות בקרובים לו ביותר. זה שאתה מתקשה לעשות "אינטגרציה" בחלקיו של אביך, נובע ככל הנראה מכך שהוא לא מצליח לעשות זאת. כאשר הוא כועס, הוא מתקשה להחזיק במקביל בחלקיו האכפתיים והנדיבים, ומתקשה לזכור שהילד הזה שהכעיס אותו, הוא גם הילד שמסב לו נחת, שמחה וגאווה.

האשמה

כשאבא מתקשה לזכור, אז גם הילד מתקשה לזכור. תיאורטיקנית נוספת בשם ג'ודי דיוויס, התייחסה למצב שבו ילד חווה יחס אלים מהורה שמתקשה לווסת את עצמו, יצטרך לבחור בין שתי אפשרויות לא טובות: 1. להאמין שהוא ילד טוב שמותקף ע"י הורה "רע", בו הוא גם תלוי. זה עולם שמפחיד מאוד לחיות בו… 2. להאמין שההורה הוא טוב בסה"כ ושהתוקפנות שמופנית כלפיו (הילד) מוצדקת. זה תלוי בעוצמת התוקפנות, אבל הבחירה "הטובה יותר" מבין השתיים היא זו שמסתגלת טוב יותר למציאות. וכך ילדים רבים שחוו יחס תוקפני תופסים עצמם כאשמים במצב. ההפנמה הזו של אשמה, הולכת יד ביד עם הקושי של ההורה התוקפני לקחת בעלות ואחריות על התוקפנות של עצמו, ולהתנצל. אבל ילדים לא אשמים בתוקפנות שמופנית כלפיהם. זה התפקיד של המבוגר להיות אחראי על וויסות התוקפנות בקשר ועל תיקונו לאחר רגעים קשים.

תהליך האבל

מהשאלה שלך עולה שעכשיו כאשר התוקפנות מופנית כלפי אנשים שיקרים לך והדבר מכניס אווירה תוקפנית לתוך התא המשפחתי שאתה מבסס, אז אתה כבר לא מוכן לסידור הסלחני שהיה כלפי אביך עד כה.

בתחילת התשובה שלי כתבתי שההסכמה לפגוש את הכאב ולאתגר את מסגרת היחסים, היא שתוביל לפתרון. למרבה הצער ההצעה שלך לנתק קשר מאביך, הולכת עדיין עם הפיצול. עד כה הוא זכה להתייחסות של "איש טוב" שתוקפני לפעמים, ועכשיו נתפס כאבא כל כך תוקפן שעדיף לא להיות איתו בקשר. גם באפשרות השנייה אתה נשאר עם אשמה.

השלב הדפרסיבי

השלב שבו אנו עושים אינטגרציה, נקרא בתיאוריה של קליין "השלב הדפרסיבי". יש משהו מכאיב ומדכדך בלקבל את זה שהאבא שאתה אוהב ומעריך (ושאוהב אותך) גם היה פוגעני כלפיך וממשיך להיות פוגעני. אבל ההסכמה לראות את המורכבות הזו, יכולה להוליד פתרון לא מפוצל, בו במקום אנשים "רעים" או "אשמים", יש אנשים עם חוזקות וחולשות. זה מצריך מאיתנו לוותר על הפנטזיה שהתיקון של הקשר יעשה ע"י תיקון של האחר. להסכים לקבל את זה ההורה שהיינו רוצים שיהיה לנו לא יגיע, וההורה הזה- הרחוק מלהיות מושלם, זה ההורה שיש. זה תהליך כואב, כי הוא מצריך התבוננות בפגיעה שנגרמה לך, ובנוסף פרידה מפנטזיה שמצריכה תהליך כלשהו של אבל.

התיקון

אבל אחרי זה יכול לקרות משהו אחר-טוב בכמה רבדים. 1. ההבנה שאתה לא "אשם" בתוקפנות שמופנית כלפיך יכולה להוביל לכך שלא תסכים לקבל אותה, מבלי להצטרך לדחות את אביך כולו. 2. לראות את אביך גם על חולשותיו יאפשר לך לראות את הפגיעות שממנה נובעת התוקפנות, בין אם זה ערך עצמי פגוע מאוד או חרדה שמציפה אותו. כך תדע איך להגיב במצבים בהם הוא נהיה תוקפן כלפיך או כלפי מי מבני משפחתך, מבלי להסכים לתוקפנות. 3. התבוננות חומלת יותר באביך ובעצמך, תעזור לך לנהוג אחרת ביחסים עם ילדיך. בסופו של עניין, הורה שמסוגל להכיל את חולשותיו, מסוגל גם לווסת את התוקפנות שלו הרבה יותר טוב ולתקן במקרה הצורך.  

אחריות במקום אשמה

במקומות בהם שוכנת אשמה קשה מאוד לעשות שינוי. כאשר אנחנו מצליחים להתייחס אל קונפליקט קשה כ- "לא אשמתי אבל בכל זאת באחריותי", אז יש לנו הרבה יותר סיכוי. אחד היתרונות הגדולים של התבגרות הוא שעכשיו אתה "המבוגרים". אתה יכול להיות אחראי על הבנייה מחודשת של הקשר עם אביך, הצבת הגבולות בו וכינון של שיח מסוג אחר. מכיוון שזה שינוי שלא קל לעשות אותו, במיוחד בתוך מארג משפחתי שפועל בצורה מסוימת שנים רבות, תוכל להיעזר בייעוץ מקצועי לאורך הדרך.

המון בהצלחה, ותודה על השאלה!


התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מאיה אשכנזי
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.