התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית ד”ר ג’ני סינה
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
שאלה
איך להתמודד עם מה שאני לא זוכר?
אני זוכר זיכרונות מעומעמים/לא מעומעמים (תלוי בזיכרון) של טראומה בילדות אבל אני לא יודע אם אני זוכר משהו אמתי ואם זו טראומה אמתית. ואני לא רוצה סתם להתלונן לאנשים שישפטו אותי אחרי שאספר או שיגידו לי שאני מדמיין ואז יותר אתבאס שסיפרתי. מה עושים במצב כזה?
תשובה
אין עשן בלי אש,
הזיכרון האנושי הוא הפכפך. שלא כמו בכונן קשיח של המחשב, זיכרונות אינם מתויקים באופן המקורי בהם הם נחוו. בכל פעם שאנו נזכרים באירוע, הזיכרון עצמו יכול להשתנות. ושני אנשים יכולים לחוות אותו אירוע ויהיה להם זיכרון שונה ממנו.
מנגנונים במצבים טראומתיים
הזיכרון של אירוע מסוים תלוי בגורמים כמו מידת המשמעות האישית של האירוע והעוצמה הרגשית שהתלוותה אליו. אנחנו נוטים לזכור אירועים חריגים, עלבונות וכישלונות. כשאירוע מפחיד מתרחש, משתחרר אדרנלין שעוזר לקדד אותו בזיכרון. מנגנון זה עוזר בהישרדות. למשל, אם הותקפתי בסמטה אפילה, כדאי לי לזכור את התקיפה ואם המיקום שלה כדי למנוע הישנות ולהגן על עצמי בעתיד.
אבל במצב בו יש אימה ופחד אמתי לשלמות הגוף והנפש, המנגנון הזה מוצף ומתקלקל.
במצב טראומה יש הפעלה של אזור הפחד במוח, שאחראי לזהות סכנה ולדאוג להישרדות. זוהי המערכת הלימבית ובמצב סכנה יש נתק בינה לאונה הפרונטלית. בעצם אין תקשורת בין אזור הרגש במוח לאזור ההיגיון וכך אירועים טראומטיים לא עוברים עיבוד כמו אירוע שגרתי. אם רודף אחרי נמר, לא אפתור בעיות חשבון או אעשה רשימת קניות. המיקוד יהיה על בריחה מהסכנה והגעה למצב בטוח. כשאין אפשרות לברוח קורית הגנה עתיקה יותר – מצב של קיפאון שנועד לשמר אנרגיה עד שההתקפה עוברת. תדמיין כבאים שעובדים על שריפה בלי שמכשירי הקשר שלהם עובדים. הם יכולים לכבות את השריפה אבל לא יכולים לתקשר עם המפקדים שלהם.
אנשים שעברו אירוע טראומטי בו זמנית זוכרים יותר מידי ומעט מידי. בנוסף במצבי פחד וסכנה יש לפעמים דיסוציאציה – ניתוק שמאפשר לנפש לא להיות נוכחת בזמן האירוע.
הדחקה
מעל 100 שנה חוקרי נפש מתעמקים במנגנון ההדחקה בו אירוע כואב מוצא מהמודעות בגלל שכואב מידי להיזכר בו. פרויד, שרקו וז׳אנה התענינו במנגנונים הללו. הם ניסו להבין מדוע אנשים משתפים בזכרונות קשים בלי רגש או עם ״חורים בזיכרון״. הטיפול הפסיכולוגי כולו מבוסס על ההנחה שבשיחה עם אדם אחר ניתן לשלוף מהלא מודע תכנים שהודחקו ולעבד אותם מחדש.
חוקרים מודרניים הדגימו שניתן ״לשתול״ זיכרונות, אך אלו לרוב זיכרונות ניטרליים ולא בעלי אופי מפחיד.
בחזרה לשאלה שלך, אם יש עשן, כנראה שיש אש. בגלל האופי המתעתע של זיכרונות טראומטיים, נצא מנקודת הנחה שמה שאתה זוכר הוא אמתי. הזהירות שלך מובנת. אם תספר חלקיקי זיכרון או תספר בלי הרגש המצופה, אדם לא מיומן יכול לבטל את החוויה שלך. לכן מאד מומלץ לפנות לאיש בריאות נפש עם מומחיות לטראומה ולשתף בזיכרון. ביחד תוכלו לחבר בעדינות ובזהירות את חלקיקי הסיפור כדי לייצר נרטיב ברור יותר ואז להתמודד עם ההשלכות הרגשיות שלו.
מקורות:
Van, . K. B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma.
התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית ד”ר ג’ני סינה
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.