התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוג יובל גאון
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
מוזמנים לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
שאלה
אני סטודנטית בת 25 ויש לי פחד נוראי מכישלון. מאז שהייתי ילדה (שלא הייתה מוצלחת במיוחד בלימודים והתמודדה עם דימוי וביטחון עצמי נמוך סביב הסוגיה הזו) נהגתי לעזוב בהתרסה כל מה שהיה קשה מידי עבורי, וגיליתי קושי משמעותי להתמיד בדברים שהעלו בי תחושות של כישלון ואכזבה. בנוסף, תגובת הוריי לנושא הייתה תמיד קטסטרופלית, וגרמה לי להרגיש כי היכולות הקוגנטיביות שלי ״פגומות״ מה שגרם להם לצער רב. בחלוף השנים מצאתי את התחום המתאים לי והצלחתי להתמיד ואף להצטיין בו (תוך שמירה על דפוס בעייתי של בריחה מכל מוקד אחר המעורר קושי) אך כיום אני בצומת בחיי שדורשת התמודדות שאין מנוס ממנה. בכל פעם שאני חווה אכזבה מביצועיי, או מאויימת מאוד מסביבתי, אני חווה רגרסיה לאותה ילדה מחוסרת יכולת, ובורחת להמנעות חזקה ובלתי נשלטת המלווה בתנודות קשות במצב הרוח ובדימוי העצמי. במקום שהקולות בראשי ירימו ויחזקו אותי ממקום של מסוגלות, הם מורידים אותי מטה בעלבונות קשים. מה ניתן לעשות כדי לא לגרום לכל קושי להחוות כנורא ומערער כל כך, עד לרמה של בריחה ממנו?
תשובה
הילד הפגיע שחי בתוכנו
היי סטודנטית!
שאלתך נותנת במה לסיטואציה מוכרת: בדיוק ברגעים מהם אנחנו חוששים, כשאנחנו צריכים שמשהו ירים ויחזק אותנו, אנחנו מוצאים את עצמנו מופעלים מתוך קולות שליליים שאנחנו מכירים מהעבר, ובמקום שנתמודד בצורה הבוגרת שלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו נמנעים, סוערים, ומלאי ביקורת עצמית.
מה קורה לנו ברגעים האלה, למה זה ככה?
נסתכל על השאלה שכתבת בצורה מפורטת ויפה, ונבין דרכה ברוח גישת טיפול פסיכולוגית הנקראת סכמה תרפיה, למה הקולות הפנימיים מתפתחים ככה, איך הם ממשיכים להשפיע עלינו גם בבגרות, ומה אפשר לעשות כדי להתמודד ולחזק קולות פנימיים אחרים.
איך קול פנימי נולד?
נתחיל מההתחלה. מהילדות.
ילדים מגיעים לעולם עם מגוון צרכים: צורך בביטחון, בתחושת מסוגלות, ביכולת לבטא את העולם הפנימי, צורך במשחקיות, בגבולות ועוד ועוד. תפקיד ההורים, במיוחד בשנות החיים הראשונות, לספק מענה לצרכים אלה. כשזה קורה – מתקיימים התנאים הדרושים להתפתחות פסיכולוגית טובה. אבל, מה לעשות, העולם הוא לא מקום מושלם. גם להורה הקשוב והמשקיע ביותר קשה למצוא מענה מדויק לכל הצרכים.
כאשר צורך מסופק בצורה עקבית וטובה דיה נוצרת בתוכנו סכמה – דרך הסתכלות על העולם. למשל – לאחר סיפוק סביבה בטוחה ילד יפתח סכמה על העולם שהוא בסה”כ מקום יציב ובטוח. באופן הזה יתפוס את העולם, לפחות עד שמשהו יגיד לו אחרת. לאחר שילד יחווה הורות מספיק מטפלת ומספיק מקבלת – הוא יפתח סכמה על יחסים שבבסיסה תחושה שהוא רצוי בעולם.
בדיוק כך, אך מהכיוון המנוגד, צורך שלא מקבל מענה באופן ממושך – מייצר סכמה שלילית. למשל, בדוגמה שהבאת, את מתארת את הקושי שחווית באופן מתמשך החל מהילדות עם חוויות של חוסר הצלחה. כישלון בוודאי הייתה חוויה לא נעימה עבורך (עבור מי לא), אך התגובה אליו היא העניין החשוב ממנו לומדים. במקרה שתיארת – תגובה קטסטרופלית של ההורים אולי לימדה אותך, באופן מצער, שמשהו בך לא בסדר, שאת לא מסוגלת להתמודד או לתפקד כראוי. כך, נוצרה סכמה בתחום תחושת המסוגלות – לפיה הנחת היסוד היא של חוסר יכולת להתמודד, והתחושה היא שמשהו ביכולותייך “פגום”.
על מנת להתמודד עם התחושות קשות שמתעוררות כאשר מופעלת סכמה שלילית, אנו משתמשים בכל מיני מנגנוני הגנה. במקרה שתיארת – זוהי הימנעות. כך לא היית צריכה להתעמת עם מצבים שיכולים להפעיל את הסכמה ולחוות את הכאב שכרוך בהפעלתה. בהמשך, השימוש במנגנון זה יכול להפוך לדפוס התמודדות קבוע, וכך מתחזקת ההימנעות וגובר החשש מפני המפגש עם רגשות קשים.
כיצד הסכמות ממשיכות להתעצב בבגרות?
עד כה ראינו כיצד נוצרת סכמה. אך מהי בעצם?
סכמה היא למעשה סט של תחושות, מחשבות, אמונות, רגשות ותגובות נלמדות – הקשורות זו לזו תחת נושא אחד. כך למשל בתחום המסוגלות העצמית יכולה להתקיים סכמה של חוסר מסוגלות, ובעת התמודדות עם סיטואציה מאתגרת היא עלולה להתבטא באמונה שלא אצליח, בתחושת אשם, ובמחשבה שאומרת “תוותרי. את לא מסוגלת”.
ככל שאנחנו מתבגרים – הסכמות שלנו על העולם הולכות ומתפתחות, מתעצבות ומשתכללות. הן מושפעות גם מהמפגש עם חברים, משפחה, דמויות סמכות אחרות, וגם מעצמנו – כבר יש יכולת לסיפוק צרכים עצמי וללמידה מהניסיון האישי. כעת הן כוללות מגוון רחב יותר של ביטויים, ומורכבות גבוהה יותר של אינטראקציות בין הסכמות למציאות. מתוך כך, חלק מהסכמות שהתחילו להתפתח בכיוון שלילי יתגמשו, יתרככו ויהפכו להיות חיוביות יותר בעקבות חוויות מתקנות. בסיפורך את מתארת זאת יפה סביב התחום בו מצאת את עצמך מתמידה ומצטיינת. אני יכול לשער שהצלחתך בתחום זה שינתה במידה כלשהי את הצורה בה את תופסת את עצמך ואת יכולותייך.
עם זאת, ישנן עדיין חוויות שנחוו באופן קשה מדי, וההימנעות שנוצרה על מנת להגן מפניהן, הביאה לכך שלא יהיה שינוי בסכמה. בתחומים אלה אותה הסכמה שהתחילה להתפתח בצורה שלילית מהילדות נשארת וממשיכה ללוות אותנו. כך מתקבע בתוכנו קולו של הילד הפגיע שלא קיבל את המענה לו הוא היה זקוק, סביב הצורך המסוים לו הוא היה זקוק.
סביר להניח שנמשיך לנסות להימנע ממגע עם אותם מקומות פגיעים, ולרוב נצליח. ננסה להמשיך להתפתח ברמה האישית והמקצועית, אולי אף נרגיש טוב חלק ניכר הזמן. אך באותם רגעים בהם המציאות תפגיש אותנו עם הקושי שחווה הילד הפגיע – הוא יתעורר בתוכנו ונרגיש את פעולתן של הסכמות מהן ניסינו להימנע.
איך מתמודדים עם הסכמות השליליות שלנו?
לפי התיאוריה שהצגתי עד כה – הסכמות השליליות שלנו נוצרו היכן שכילדים חווינו סביבה שכשלה במילוי צרכינו, ועל פי אותה התבנית שחווינו למדנו לראות את העולם ואת עצמנו. המפתח לשינוי הסכמה אם כך – יהיה בניסיון לספק מענה אחר לאותם הצרכים, ומתוך חוויות אלה נלמד דרכים אחרות לראות את הדברים.
התחלה טובה היא להכיר בכך שאנחנו מגיבים כעת מתוך אותו ילד קטן שהיה פגיע יותר בראשית החיים ולרשותו לא עמדו מגוון האפשרויות העומדות בפנינו כעת כמבוגרים. מכיוון שנמנענו ממגע עם אותן חוויות כואבות – לא סיגלנו לעצמנו דרכי התמודדות חדשות ונותרנו עם אותן תגובות מכאיבות והתמודדויות לא יעילות.
כעת, כדאי לוודא שאנו מכירים היטב את הדפוסים שלנו. לאילו סיטואציות אנחנו מגיבים מתוך קולו של הילד הפגיע? מהם דפוסי התגובה שלנו? אילו תפיסות ואמונות עומדות מאחורי התגובות הללו? נשמע שעשית עבודה מצוינת בתחום הזה!
מה הלאה?
כדאי לנסות לברר עם עצמנו מה מעוררת בנו ההבנה שאנחנו מגיבים מתוך המקומות הפגיעים שלנו שהתפתחו בילדות, ונותרו קפואים בזמן, בעוד חלקים אחרים שלנו המשיכו להתקדם ולהתפתח. האם תוכלי לגייס אל המקומות הפגיעים שלך אמפתיה? לפתח תפיסה חומלת ולרצות לעזור להם להתפתח ולהשתנות, כעת כשאת יכולה להיות שם עבורם כמבוגרת המסוגלת ליותר? בעזרת הדמיון תוכלי לשאול היום את אותה ילדה פגיע שהיית – מה את צריכה עכשיו כדי להרגיש טוב יותר?
אפשר להמשיך ולבדוק את התפיסות שהתגבשו אצל הילד הפגיע שהיינו, וממשיכות להפעיל אותנו היום, לעתים מבלי שנהיה מודעים אליהן. האם את באמת חסרת יכולת כמו שלמדת להאמין? אולי התפיסה שלך הייתה מוטה מהפידבקים הקשים שקיבלת? אולי החמרת עם עצמך? אולי הסטנדרטים שלך היו לא תואמים? סביר שבתהליך כזה נקבל מעצמנו תשובות מגוונות, ובחלקן הן אולי יאשרו את מה שאותו ילד פגיע מאמין. אך בחלקן אולי יהיה מקום לשים סימן שאלה.
נוכל לנסות לעורר בתוך עצמנו דיאלוג בין הקולות השונים הקיימים שם. אם בסיטואציה קשה הקול של הילד הפגיע יאמר: “עזבי, זה נועד לכישלון. זה יכאיב לך. עדיף לוותר”, אולי אפשר לנסות למצוא קול נוסף, של עצמך הבוגרת, שיראה את הילד הפגיע, יבין אותו, יאמין בו, ויציע לו עזרה.
אם משהו בכיוונים שהצעתי נחל הצלחה, נוכל כעת גם לנסות לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו, בצורה הדרגתית ומבוקרת. לבחור תחום בו מרגישים שאנו מסוגלים לעשות צעד קטן לעבר משהו שחסר לנו: להיות מעט יותר אסטרטיביים כלפי דמות סמכות. לא להגיב בהענשה עצמית לאירוע שמעורר תחושת אשמה. במקרה שלך – לבחור התמודדות שעלולה להסתיים בכישלון, לא גדול מדי בתור התחלה, ולגשת אליה עם הקול שחיזקת של העצמי הבוגר שלך, שמכיר את קולו של הילד הפגיע ולא מעוניין לתת לו להיות הקול הדומיננטי.
בפועל, כשהמילים פוגשות את המציאות, אין ספק שזה קשה. במיוחד כאשר מנסים לעבוד עם סכמות נוקשות, כאשר מתעוררות תגובות רגשיות עוצמתיות, וכן כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו בהזדהות גבוהה עם הקול הביקורתי ומתקשים למצוא בתוכנו קולות אחרים. במקרים אלה מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו מתבצעת הערכה מקיפה של הצרכים והמענה הטיפולי המתאים, והעבודה הטיפולית נעשית יחד עם איש מקצוע מיומן.
התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוג יובל גאון
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
מוזמנים לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.