(אלונה, בת 3.5 מפחדת מהחושך ואני מספרת לה סיפור לפני השינה).
אני: “פעם היו משפחה של פילים והם היו מאוד מאושרים ואוהבים. הם אכלו בננות ביחד ועלים מהעץ, הם טיילו ביחד והתרחצו במי הנהר. ככה בכל יום ובכל לילה הם הלכו לישון בבית שלהם בג’ונגל. עד שלילה אחד פילפלונת אמרה: “אמא, אבא, אני לא רוצה ללכת לישון עכשיו”. הוריה שאלו אותה, “למה פילפלונת”? “כי כשהשמש הולכת לישון יש חושך ואני לא אוהבת את החושך”. אמרה פילפלונת. “למה”? הם שאלו. “אני לא יודעת אני פשוט לא אוהבת להיות בחושך”. פילפילונת אמרה”.
אלונה: “כמו אני”!
אני: “נכון. כמו אלונה, איזה קטע! אז אמא ואבא אמרו לה, “את מפחדת קצת להיות בחושך”? פילפלונת אמרה שכן, שהיא מפחדת מהחושך. “אבל למה פילפילונת”? “כי אני לא רואה וזה מפחיד לא לראות”. אבא ואמא אמרו לה, “את יודעת מתוקה שלנו, זה ממש בסדר לפחד אבל החושך הוא לא מסוכן, הוא רק מפחיד”. פילפלונת אמרה, “באמת? זה לא מסוכן זה רק מפחיד”? “כן”. הם אמרו לה. “ותגידי פילפלונת מאיפה המפחיד הזה הגיע”? (שואלת את אלונה).
אלונה: “הוא מגיע מפה”. (מצביעה על הבטן שלה)
אני: שמה לה יד על הבטן ואנחנו מלטפות אותה ביחד. “ומי מחליט על הפחד”?
אלונה: “אני”…?
אני: “נכון. את מחליטה על הפחד. את מחליטה אם הוא יישאר שם או לא. זה בסדר לפחד אבל את מחליטה עליו”.
אלונה: “גם אני וגם פילפלונת”.
אני: “נכון. ומה אנחנו יכולות להגיד לפחד? פחד- אני רואה שאתה כאן אבל אתה יכול ללכת, אני לא צריכה אותך עכשיו”.
אלונה: “למה”?
אני: “כי כשמסוכן אנחנו צריכות את הפחד שיישאר אבל אם זה לא מסוכן אז למה שיישאר? בכביש למשל, זה טוב שאנחנו מפחדים. הפחד שומר עלינו ערניים ושמים לב למכוניות שבאות. אבל במיטה הנעימה שלך, בחדר החמים שלך, בבית שלנו עם אמא ואבא, אין באמת סכנה. אז אם לא באמת מסוכן עכשיו, אנחנו יכולות להגיד לפחד ללכת כי אין בו צורך עכשיו”.
אלונה: “אמא”…
אני: “מה”
אלונה: “אני יכולה ללבוש מחר את השמלת בננות”?
אז מה היה לנו פה בעצם? קצת על מיינדפולנס.
מיינדפולנס משמעותו מודעות קשובה. זוהי דרך חיים, ופרקטיקה של תרגול, אשר מלמדת אותנו ומאפשרת לנו להסכים להיות עם רגשות שליליים ולא להימנע מהם.
זיהוי:
ראשית, עלינו לזהות מהו המצב הרגשי שלנו. הסיפור על החיות מאפשר הרחקה מרגשות לא נעימים. באמצעות סיפור שלא מדבר עליהם באופן ישיר ניתן להסתכל על הרגשות האלה מבחוץ ובכך להוריד את רמת החרדה. נסו לזהות מה מצבם הרגשי של ילדיכם ולספר על זה סיפור. תוכן הסיפור יהיה בהתאם לגיל. לגילאים קטנים יותר אפשר לספר על חיות ואילו בגילאים גדולים יותר ניתן לספר על אנשים. כדאי שהסיפור יכיל בתוכו קונפליקט מסוים ופתרון או תיקון בסופו.
קבלה:
לאחר שזיהינו את הרגש שלנו, ננסה להסכים להיות איתו, לחוות אותו ולקבל את מה שקורה לנו בעקבות אותו המצב הרגשי. המסר העיקרי שמועבר בסיפור הוא שכל קשת הרגשות שאנו חווים היא חשובה ונכונה. פחד, לצורך העניין, הוא רגש חשוב, הוא שומר עלינו וקריטי להישרדותנו. לכן, אל לנו להיבהל מהפחד. הפחד הוא רגש שבא וחולף כמו שאר הרגשות ולנו יש את הכוח להחליט כיצד להגיב אליו. האם נפחד ממנו? נמנע מלהרגיש אותו? או שנחווה אותו לזמן קצר, נקבל את זה שהוא פה, וניתן לו לחלוף כפי שהוא בא? נכון. זה לא דבר שפשוט לעשותו אבל הוא אפשרי ודורש אימון.
חקירה:
לאחר תהליך הקבלה, נוכל לחקור כיצד הרגש מופיע בתחושות הגוף שלנו. ההתמקדות בפחד (למשל, להרגיש אותו בגוף) מאפשרת לנו להרגיש אותו ולהבין שהפחד הוא משהו בתוכנו, הוא לא חיצוני לנו ולכן הוא גם נתון לשליטתנו. גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה… נסו להרגיש ביחד עם ילדיכם את הרגש בגוף, איפה הפחד נמצא? איך הוא מרגיש בגוף? יש לו שם וצורה? אילו דימויים ניתן לתת לו? אפשר לגעת במקום של הפחד, לנשום לתוכו ולעשות את זה גם על עצמכם. איפה ואיך אתם חווים את הפחד?
אי הזדהות:
המשמעות של אי הזדהות היא שאנחנו לא מתייחסים לחוויות הרגשיות שלנו כ”אני”. הפחד שלי הוא לא אני ואני זה לא הפחד. הפחד הוא רגש זמני והוא מהווה חלק קטן מכל מה שנמצא אצלי בתודעה כרגע. ניתן, לספר על הפחד סיפור, להרגיש אותו בגוף, לצייר אותו או לכתוב אותו. לצורך העניין, אם אני יכולה לכתוב את הפחדים שלי ולהתבונן על מה שכתבתי, בהכרח הפחד הוא לא אני, הוא רק חלק מהמחשבות/ רגשות שיש לי בזמן נתון.
כשמתבוננים על הפחד באופן כזה, ניתן גם להגיד לו ללכת תחת ההבנה שהפחד כרגע אינו בהכרח שווה לסכנה. חושך, לדוגמא, אינו דבר מסוכן בפני עצמו. הוא עלול להביא עימו סכנות אמנם, אבל החושך שלעצמו אינו דבר מסוכן. אם באמת ישנה סכנה, אנחנו צריכים לפחד. אבל אם ברגע הזה אין סכנה – מותר לנו לשחרר את הפחד.
הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות קלינית.
המאמר המקורי פורסם בעמוד הפייסבוק של קלינית מדוברת.