בלוג - פסיכולוגיה קלינית בשבילך

מדוע אני גונבת? / השיבה תמר פרידלנדר

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית תמר פרידלנדר
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

שלום, אני נשואה באושר, אמא לשלושה, אקדמאית ועובדת במקצוע מכובד כמו גם בעלי. שנינו מרוויחים יפה ומצבנו הכלכלי מצוין. יחד עם זאת, מזה למעלה מעשור אני מוצאת את עצמי גונבת דברים. לעולם לא מאנשים פרטיים או מעסקים קטנים, אבל מהסופר וכד’. קראתי על קלפטומניה וזה לא מרגיש מתאים, משום שאין לי דחף לגנוב או ריגוש מכך. אני שונאת את זה, מרגישה אשמה נוראית, חווה את עצמי כשפלה וטיפשה כאחד.

זה קורה בעיקר כשאני מרגישה “מרומה”, כשהדברים יקרים בלי סיבה למשל, כשאני מנסה בהרגשה כאילו לנצח את המערכת ולקבל מוצרים במחיר הגון יותר. לרוב אעשה קנייה גדולה ואגנוב עוד דבר או שניים קטנים – תמיד אלה יהיו דברים שאני צריכה ולא סתם דברים. יש משהו בהרגשה של לקבל בלי לשלם שכל כך קוסם לי (ולכן גם כל כך נרגשת ממבצעים למיניהם). אני מבועתת מהאפשרות שאתפס ומההשלכות של כך (האם אני עלולה להגיע לכלא? חושבת על ילדיי ורועדת…), וחוששת שאני סוג של חולת נפש. מתביישת לספר זאת, אפילו בעלי לא יודע. אשמח לעזרתכם. מה יש לי ואיך ניתן לטפל בכך? תודה!!!

תשובה

אנונימית יקרה,

השאלה שלך מאד נגעה לליבי. קראתי אותה שוב ושוב בניסיון להבין את הדקויות של החוויה שלך מתוך הטקסט המתומצת ששלחת. ברור לי שיש יותר מדרך אחת להבין את הדברים, ואביא כאן את תשובתי.

את מתארת התרחשות שבה מתעוררת בך מצוקה הקשורה לתחושה של היותך נגזלת ומרומה, ומתוך מעין בחירה לאזן את הדברים, גונבת פריט או שנים. לאחר מכן את כבר לא נגזלת ומרומה וחסרת אונים, אלא חשה אשמה ובושה גדולה. את מלקה את עצמך על המעשה, אך ממשיכה לפעול באופן דומה שוב ושוב.

הרצון לקחת משהו שאינו שייך לנו הוא מאד נורמלי – ילדים הרי עושים את זה כל הזמן. גונבים כסף מההורים כדי לקנות דברים שהם רוצים, גונבים ממתקים בלי רשות, לוקחים דברים קטנים ששייכים לחברים שלהם ומכחישים. התפקיד של המחנכים הוא ללמד את הילדים על חוקי החברה, ועם הזמן הילד לומד מה מקובל לעשות ומה לא. במהלך ההתפתחות הילד לומד תהליכי שכר ועונש, ומצליח להפנים מערכת מוסרית מורכבת.

נשמע שאת מבינה את החוקים החברתיים, ואפילו מתייסרת מאד בשל מעשים אלו, אך עדין ממשיכה לפעול באופן דומה. עניין זה מעורר תמיהה, וכן מחזיר אותי להתייחסות ל’בחירה לקחת’ דבר מה – כדחף. לא בהכרח דחף לשם הגניבה, אלא דחף כדי להפסיק איזושהי מצוקה ולשנות את החוויה הקשה למשהו אחר. המחשבה על המעשה הלא חוקי, שנעשה למרות הבנה של המערכת המוסרית, לוקחת אותי לוויניקוט.

וויניקוט: חסך ועבריינות

דונלד וויניקוט הוא פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן בולט בשדה. הוא עבד הרבה עם ילדים ובני נוער, וכתב מאמרים רבים בעקבות היכרותו המעמיקה עם סוגיות התפתחותיות. בכתיבתו, הבחין וויניקוט בין חסר לבין חסך – כאשר חסר הוא דבר מה שמעולם לא היה לך, וחסך הוא משהו שהיה לך, ונלקח ממך. למשל, הייתה לילד תשומת לב רבה מאימו, אך לאחר שנולד אח קטן האם נעשתה עסוקה בו, לעיתים על חשבון הילד הראשון. במילים אחרות – תשומת הלב שהייתה נלקחה. עכשיו הילד מרגיש חסך, הוא כועס על החסך הזה ונאבק כדי לקבל בחזרה את שנלקח ממנו.

וויניקוט חשב שההתנהגות העבריינית נובעת מתוך כעס על דבר מה שהיה ונלקח. בהתנהגותו, מקווה הנער שהסביבה תשים לב שמשהו לא בסדר אצלו. במובן הזה, ההתנהגות הזו היא חלק אותנטי ואמיתי שבא לידי ביטוי.

וויניקוט מבדיל בין “עצמי כוזב”, שמתפתח מתוך מניעים של ריצוי הסביבה, לבין אותם חלקים של “עצמי אמיתי” שיוצאים בהתנהגות העבריינית. הוא טוען שההתנהגות העבריינית היא ביטוי של תקווה. הילד שעובר על החוק מקווה שהסביבה תזהה את המצוקה שלו, תתעורר ותתארגן בהתאם לצרכיו; בין אם זה דרך מתן יותר תשומת לב ורכות, ובין אם זה דרך הקפדה על יותר חוקיות וסדר.

הדחף לגנוב

את מתארת שאת מרגישה מרומה. על פי חוקי החברה, גם כשאת מרגישה מרומה, את אמורה “לבלוע את הצפרדע” ולהמשיך את הקנייה ולשלם את המחיר המלא. אלא שמשהו בך מתקומם ברגע הזה. מתקוממים בך חלקים אותנטיים ואמיתיים שלא בא להם להישמע לחוקים ולרצות את הסביבה. הם רוצים את מה שמגיע להם.

זה אולי מתחבר לחסך פנימי מוקדם, ואולי למצוקה אחרת; פחד להיות מנוצלת, פחד לצאת קטנה, להיות חסרת אונים מול מערכת דורסנית, לתחושות של התקוממות מול אי צדק חברתי ועוד. המצוקה מתעוררת ובתורו מתעורר הדחף. במילים אחרות – הדחף לגנוב נועד לאזן את התחושה הקשה שעולה קודם. אם את גונבת, משמע את יכולה לבחור אם לשלם או לשלם – השליטה היא בידיים שלך, ואת כבר לא חסרת אונים.

לאחר הגניבה מתעוררות בך תחושות קשות של אשמה, הלקאה עצמית ובושה. כביכול אותו החלק בתוכך – שמרגיש מיוסר בגלל שהוא לא מקבל את מה שהוא צריך – עתה מוענש על שהעז להביע את צרכיו.

אז מה הלאה?

ראשית כל, חשוב להבדיל בין הדחף לבין ההתנהגות. הדחף הוא נורמלי וטבעי, ויש לו מקום, אך את ההתנהגות כמובן שכדאי למצוא דרך להפחית. הניסיון להבין לעומק מה מניע את ההתנהגות שלך, אינו מגיע במקום הצורך למצוא התנהגויות מסתגלות יותר.

שנית, חוקרים את התחושות. אם ‘הסימפטום’ הזה שאת מתארת הוא פעולה של תקווה, הוא קורא לך לחקור את החלקים האותנטיים שלך, לתת להם מקום, לאפשר להם לדבר ולהקשיב להם. מה רוצה העולם הפנימי שלך להגיד?

כדי לחקור אני מציעה להשתהות. כשעולה הדחף לגנוב כדאי לבדוק – מה קורה אם את לא נענית לו? איזו תחושה תרגישי? למה את מרגישה מרומה? מה נלקח ממך? מה מזכירה לך התחושה הזו? מתי עוד הרגשת ככה? מה יקרה אם תשארי בה? מה יקרה אם לא תקחי את מה שאת מתכוונת לקחת עכשיו? מה את צריכה כשאת מרגישה ככה?

טיפול פסיכולוגי כמובן יכול להוות מקום טוב ללוות את השאלות האלו – במרחב מאפשר ושאינו שיפוטי. אני מאחלת לך גילויים חדשים במחקר הזה, ומקווה שבדרך החקירה הזו ייענו הצרכים של הילדה והאישה שאת.

על טיפול פסיכולוגי והוצאות בריאות / דר. רפאל יונתן לאוס

מחקר ישראלי מצא כי טיפול פסיכולוגי דינמי קשור בירידה בשימוש ובהוצאות על בריאות

מחקר ישראלי שפורסם בכתב העת הבינלאומי “פסיכולוגיה קלינית ופסיכותרפיה” מצא עליה משמעותית בהוצאות על בריאות בשנה לפני תחילת טיפול פסיכולוגי. במהלך הטיפול חלה ירידה משמעותית. מדידות נוספות הראו כי הירידה בהוצאות ובשימוש נשמרה לפחות שלוש שנים לאחר סיום הטיפול. הירידה בעלויות הבריאות לאורך שלוש השנים כיסתה 69% מהעלות של הטיפול הפסיכולוגי. סביר כי החיסכון האמיתי גדול יותר משום שהמחקר לא כלל נתונים על עלויות של תרופות ואשפוזים פסיכיאטריים או על ימי מחלה, נכות נפשית ומשתנים כלכליים נוספים. מחקרים מהעולם הראו שטיפול פסיכולוגי מביא לחיסכון הגדול ביותר דווקא בעלויות של אשפוזים פסיכיאטריים. המחקר נערך על מדגם גדול של 1675 מטופלים שטופלו במרכז לבריאות הנפש “טלביה” של קופת חולים כללית בירושלים.

מסקנות מעשיות: 1. יש לקחת בחשבון כי לטיפול פסיכולוגי יכולה להיות השפעה מטיבה על הבריאות הגופנית ועל צריכת שירותי בריאות. 2. כאשר מחשבים את המחיר של טיפול פסיכולוגי חשוב לזכור גם את החיסכון הכלכלי והבריאותי הקשורים בו. מדובר לא רק בהוצאה אלא גם (או אולי בעיקר) בהשקעה.

ישנו קשר בין בריאות נפשית יחד עם גורמים פסיכולוגיים שונים לבריאות פיזית. אנשים הסובלים ממצוקה נפשית סובלים וגם מתים יותר ממחלות שונות. הפניה לרופאי משפחה מושפעת מאוד מגורמי מצוקה פסיכולוגיים. בין 25 ל50 אחוז מכלל הביקורים אצל רופאי משפחה מסתיימים ללא ממצאים הניתנים להסבר רפואי פיזיולוגי. מחקר נוסף אף מצא כי רוב הפונים בשל מצוקות ללא הסבר פיזיולוגי מעוניינים בתמיכה רגשית אך בפועל הם מופנים לבדיקות וטיפולים רפואיים.

מחקרים רבים שנעשו במקומות שונים בעולם ביניהם: ארה”ב, גרמניה, קנדה, אנגליה וצרפת מצאו קשר בין טיפול פסיכולוגי לחיסכון כלכלי מסוגים שונים: ירידה באשפוזים פסיכיאטריים, ירידה במספר ימי מחלה, ירידה בהוצאות על בריאות, ירידה בכמות קצבאות הנכות הניתנות על רקע נפשי ועוד. ישנם הבדלים משמעותיים בין מערכות בריאות בכלל ומערכות בריאות נפש בפרט במדינות שונות. בשל כך יש חשיבות לבחינת הקשר בין טיפול פסיכולוגי להוצאות על בריאות גם בישראל.

השערות המחקר היו כי 1. בשנה לפני טיפול פסיכולוגי תהיה עליה בצריכה ובעלות של שירותי בריאות. 2. במהלך הטיפול תהיה ירידה בעלות ובצריכה של שירותי בריאות. 3. הירידה תישמר לתקופת זמן משמעותית של שלוש שנים לאחר תום הטיפול הפסיכולוגי. כל שלושת ההשערות אומתו.

את המחקר ערכתי יחד עם ד”ר אשר שטראוס וד”ר רינה קופר קזאז.

לקריאת המאמר בכתב העת ניתן להיכנס לכאן.

לקריאה ב”הארץ” הכנסו לכאן.

לציטוט:

Yonatan‐Leus, R., Strauss, A. Y., & Cooper‐Kazaz, R. (2020). Psychodynamic psychotherapy is associated with sustained reduction in health care utilization and cost. Clinical Psychology & Psychotherapy. DOI: 10.1002/cpp.2527

הסקירה נכתבה על ידי הפסיכולוג דר. רפאל יונתן לאוס

נקודות מבט על תוקפנות אצל ילדים / מאיה אשכנזי

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מאיה אשכנזי
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

שאלה לגבי יחסים בין אחים.
יש לי 3 ילדים בני 9, 6 ו-2.5. הגדול מציק המון לאמצעי. אני לא מתערבת ומשתדלת לא לקחת צד, אלא אם כן זה מגיע לצעקות או קללות. אני יודעת שזה יושב על תשומת לב, ולכן אני מאוד משתדלת לתת לגדול מילים טובות ומעצימות. השאלה מה העקרון שאמור להנחות אותי להמשך? איך להתנהג? האם זה נורמלי שזה נמשך לאורך שנים? תודה רבה!

תשובה

שואלת יקרה,

זה נורמלי 😊, ויחד עם זאת ברור שאחד התפקידים שלך כהורה הוא ללמד אותם איך להיות בקשר מיטיב, אז נהדר שהעלית את השאלה לדיון. אתחיל מלשאול אותך כמה שאלות:

ברמת המסרים החינוכיים- מהי המטרה שלך? אילו יחסים היית רוצה לעזור לבניך לכונן בניהם? אילו אנשים היית רוצה שבניך יגדלו להיות? איך היית רוצה שינהגו אחד בשני ובכלל איך היית רוצה שינהגו במערכות יחסים?

ברמת ההתמקמות שלך כהורה- מדוע את מעדיפה לא להתערב? מדוע את מעדיפה לא “לקחת צד”? מה קורה כשיש צעקות וקללות, למה אז כן? מהי הגישה החינוכית שמובילה את הבחירות האלו? או לחילופין מהם החששות שיש סביב התערבות ולקיחת צד? מתי ההתערבות וניהול המצב, זה למענם ומתי למענך? האם באמת יש הפרדה כזו בכלל?

לשאלות האלו אין “תשובה נכונה”, אך הבירור שלהן הוא חשוב על מנת לכוון את ההתמקמות ההורית שלך בהלימה עם מטרותיך החינוכיות. הבירור הזה יכול הועיל גם לשים לב לחסמים לא מודעים שמפריעים לך להעביר את מסרים שהיית רוצה להעביר. בסיכום אתייחס לאופן שבו ההקשבה הזו לעצמך, פועלת למעשה בשירות הצורך של ילדיך.

בהמשך התשובה שלי ארצה דווקא להתמקד בחלק שלא נוסח כשאלה, והוא האופנים השונים שבהם ניתן להבין ולפרש התנהגות תוקפנית. כתבת שאת יודעת שזה יושב על צורך בתשומת לב, ולכן הפתרון הוא מתן מילים טובות ומעצימות. בעוד שאני מסכימה שמילים טובות ומעצימות הן חלק חשוב מגידול ילדים (ומבוגרים), אני לא בטוחה שזו התגובה המתאימה לתוקפנות. סימן השאלה שאני מניחה כאן נובע מכך שניתן לראות תוקפנות בכמה דרכים, ובהתאם לכך גם את סוג תשומת הלב אותה מבקש הילד ואת תפקיד המבוגר/ת האחראי/ת.

מקור התוקפנות

פרויד התייחס לתוקפנות כדחף מולד, ולאורך השנים נתן הסברים שונים לתפקידו. לפי פרויד השאיפה היא שהאדם יפתח את היכולת למתן ולעדן את ביטוי הדחפים שלו, למען שימור עצמי והסתגלות לחברה וליחסים. האופן שבו העידון הזה מתרחש הוא באמצעות פונקציה פנים אישיותית לה פרויד נתן את השם “סופר-אגו” (בעברית- אני עליון), שם שוכנים המצפון ו’העצמי האידאלי’. התפקיד של הסופר-אגו בתוך חיי הנפש של האדם בגדול הוא להגיד לחלק הדחפי (“איד”) “אתה עכשיו רוצה לעשות כך וכך… אבל זה לא יפה, זה לא מוסרי, זה לא האדם שאנחנו רוצים להיות, זה לא יעורר גאווה בהורים בעצמנו ולכן אנחנו לא עושים את זה”.. בין הסופר-אגו והאיד, נמצא האגו שתפקידו הוא להיות המתווך בין הדחף (תוקפנות או מיניות), המוסר החברתי והמציאות.

כאשר האיזון בין החלקים הפנימיים האלו מתקיים בצורה טובה, האדם גדל להקשיב לדחפים/ צרכים שלו, להיות ער לגבולותיו המוסריים ולמה שהמציאות מאפשרת, ולפעול בהתאם לכל אלו. בעוד שפרויד ראה בדחפים דבר מולד, הוא התייחס לסופר-אגו כפונקציה המתגבשת בתוך היחסים עם ההורים (כנציגי החברה). בילדות המוקדמת ההורים הם אלו שאומרים- “זה לא יפה, אנחנו לא מתנהגים ככה, זה פוגע באח שלך מאוד שאתה מציק לו”… עם השנים הקול ההורי הזה נהיה קול מופנם והאדם יודע לומר לעצמו מתי לעצור את התוקפנות שלו. אם באמת הקול ההורי נהיה קול מופנם, חשוב לשים לב שהגבולות המוסריים האלו מנוסחים בצורה שאינה פוגעת בתחושת הערך של הילד ולא מעוררת אשמה קשה מידי, שכן הוא עתיד לדבר כך אל עצמו בהמשך. באופן הזה יש חשיבות למילים הטובות לגבי טיבו ואישיותו של הילד, אך הן לא מחליפות ניסוח של גבול.

מה שעבורי קצת קשה בגישה הזו, היא הנחה המובלעת שהילד רוצה להיות תוקפני והחברה/ ההורים רוצים שלא..

מלאני קליין, שהייתה ממשיכתו של פרויד ופיתחה את ‘תיאורית יחסי האובייקט’, האמינה גם היא שתוקפנות הינה דחף מולד, אך היא לא דיברה על קונפליקט בין תוקפנות ומוסריות, אלא קונפליקט שיש בין תוקפנות ובין אהבה לאחר. לפי קליין גם האהבה והרצון להיטיב עם האחר הם מולדים ושייכים לילד. היא שמה את האמביוולנציה הזו בבסיס ההבנה של נפש האדם, ולאור כך הדגישה מאוד את החרדה שהתוקפנות שלנו מעוררת בנו. כי אם אני אוהבת את האדם הזה, אז זה נורא מפחיד להיות תוקפנית כלפיו, הוא יכול לכעוס ולא לרצות יותר להיות בקשר או לפגוע בחזרה. הוא יכול להיפגע, לא לשרוד ולא להיות מסוגל להיות בקשר…

ככל שאנחנו חרדים יותר מהתוקפנות של עצמינו, כך קשה יותר לבסס יחסים טובים עם אחרים. זה יכול לקרות בגלל שנחשוש כל הזמן שיהיו תוקפניים כלפינו (בחזרה) או כי נהיה נורא מודאגים מהנזק שהתוקפנות שלנו תחולל. בכל מקרה קליין ממליצה שנלמד לשאת את החלקים התוקפניים של עצמינו, כך הם יהיו פחות מאיימים, המודעות אליהם תפחית את הביטוי שלהם במציאות, ונוכל לתת יותר מקום לאהבה שיש בנו כלפי האנשים הקרובים לנו. מתוך ההתבוננות הזו, תפקיד ההורה הוא לעזור להפחית את החרדה שנמצאת אצל הילד, להכיר בתוקפנות ולווסת אותה. שזה בגדול אומר – להתייחס לתוקפנות שלו ולשים לה גבולות, בלי להעביר את המסר שהוא נורא ואיום בגלל שהפגין תוקפנות.

דונלד ויניקוט שהמשיך את קליין, טבע את הביטוי “לשרוד את התוקפנות” – המתייחס לאופן שימת הגבול וחשיבותו בחיי הנפש של הילד. הוא ממליץ לא להיהרס מהתוקפנות של הילד וגם לא להרוס אותו (מתייחסים לזה שההתנהגות של הילד כרגע היא תוקפנית וזה לא נעים, ויחד עם זאת זוכרים את יחסי הכוחות שיש בין ילדים ומבוגרים, ושומרים על הילד מהתוקפנות שלנו). כאשר ההורה מצליח “לשרוד את התוקפנות”, אז הוא מצליח להישאר נוכח בקשר עם הילד ולהיות שם עבורו ועבור כל צרכיו (אהבה, הגנה, הזנה, למידה וכו’). בכך הגבול של ההורה למעשה שומר על הילד.

כמובן שחשוב לא פחות – להתייחס לחלקים האוהבים, האכפתיים והנדיבים, כאשר הם באים לידי ביטוי. זה המקום שהמילים הטובות והמעצימות מהוות שיקוף של ההתנהגות בפועל. חשוב מאוד שילדים ישמעו התייחסות להתנהגויות המיטיבות שלהם כמה שיותר. ההתייחסות לתוקפנות לא אמורה לפגוע בהתייחסות לאכפתיות.

סיכום

לימדו אותנו בעשורים האחרונים שהורים טובים הם תמיד עדינים, סבלניים, מחמיאים, מספקים בקשות וצרכים, ושכל דבר אחר הוא תוקפנות או הורות לא טובה. אבל הרבה פעמים כאשר הורים נוהגים כך בילד בזמן שהוא תוקפני, הילד מקבל את התחושה שהם לא מוכנים לראות את החלקים התוקפניים שלו, כי הם כל כך מפחידים ומכוערים, וזה מאושש את החרדה שלו. התגברות החרדה יכולה להוביל להגברת התוקפנות והשלכה שלה על אחרים (“זה הוא אשם”, “הוא תמיד עושה לי”) או לאשמה גדולה על התוקפנות ולתחושה שצריך להתרחק כדי לא לפגוע. בעצם אם אני חוזרת לרעיון של תשומת הלב, אז אני מסכימה שיש צורך בתשומת לב, אבל תשומת הלב צריכה להיות מכוונת אל התוקפנות והשלכותיה.

אז איך אפשר להגיב?

אם תוכלי להגיד משהו כמו “זה ממש לא נעים לי שאתה מציק לו ככה. זה מאוד מעליב בעיני”, או “אצלינו בבית לא מציקים ככה, אני מבקשת שתפסיק”… יש אפשרות טובה ששני בניך יירגעו. האחד כי רואים אותו ומוכנים להישאר איתו בקשר למרות שהפגין תוקפנות, והשני כי שומרים עליו מפני הצקות וכי הוא יודע שיעירו גם לו במקרה הצורך (יעזרו גם לו לווסת תוקפנות). בסופו של דבר, אני מאמינה שהגבולות הטובים ביותר שהורים ואנשי חינוך יכולים להציב, הם אלו שבאים באופן אינטואיטיבי מבפנים. אם כשאת שומעת את ההצקות האלו זה עושה לך קווץ’ בלב ואת מרגישה שזה לא לעניין, אז שם בדיוק צריך לעבור הגבול. כאשר את מציבה את הגבול במקום שבו הוא עובר באמת בתוכך, אז את מקיימת את הרעיון של “לשרוד את התוקפנות” בצורה הטבעית והמדויקת ביותר לך (ולילדיך).

***הורים רבים פונים להדרכת הורים על מנת לקבל ייעוץ, התבוננות חיצונית, ותמיכה בתהליך של בירור שאלות מהסוג שהעלתי בתחילת התשובה, על מנת לדייק לעצמם את ההתמקמות ההורית בה יהיה להם נכון ונוח.***

בהצלחה.

האם זה נורמלי להתגעגע? / מירב סקאל רוזנקו

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מירב סקאל רוזנקו
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

האם געגוע למטפל ומחשבות עליו לאחר טיפול פסיכולוגי דינמי הוא משהו נורמלי? והאם מטפל גם חושב על מטופליו לאחר שמסיימים?

תשובה

געגועים לאחר הטיפול

הקשר שנוצר בטיפול הוא ייחודי ומבלבל לעתים. מצד אחד, יש אדם (איש או אשה) שאכפת לו מאיתנו, שרגיש למצוקות שלנו, שמנסה להבין מה עובר עלינו וללוות אותנו בדרך לקידום רווחתנו הנפשית. אותו אדם לעתים קרובות שותף לסודותינו הכמוסים ביותר. מצד שני, מטבעו של הקשר, הוא תָחום – בזמן, במקום ובמגבלות נוספות. לא זאת בלבד, אלא שאנו משלמים עבור הפגישות. לא אחת, אנחנו עשויים לתהות: האם באמת אכפת למטפל ממני? האם המטפלת חושבת עלי בתום הטיפול?

ה-setting והקשר הטיפולי

בואו נחשוב רגע על חיי היומיום שלנו. יש תנאים בסיסיים שנחוצים לנו כדי שנרגיש בטוחים ונינוחים, עם עצמנו ועם היקרים/ות לנו. תנאים פיזיים כמו קירות ודלתות מספקים לנו בטחון קונקרטי. מצבים שחוזרים על עצמם – שגרה יומיומית ו”טקסים” קבועים כמו נסיעה לעבודה, ארוחות משפחתיות ועוד – מהווים לרוב עוגן ויציבות בתוך חיינו המשתנים. ההרגשה שיש לנו מידה מסוימת של ודאות בנוגע לשגרה הצפויה לנו מסייעת לנו להרגיש בטוחים יותר.

בקשר הטיפולי זה נקרא setting. הימים והשעות הקבועים, המקום הקבוע, הנסיון לשמר רצף של פגישות למרות קשיים אובייקטיביים – כל אלה מהווים “מקצב”, שעל בסיסו תיווצר המנגינה הייחודית לכל מטפל/ת ומטופל/ת. הגדרת “כללי המשחק” לא מותירה מקום רב לעמימות, ולכן גם שומרת על שני הצדדים. פסיכולוג בשם ג’וזה בלחר כתב פעם, שללא המסגרת לא תתאפשר התקדמות בטיפול.

יחד עם זאת, המסגרת הזאת יכולה להיחוות לעתים מגבילה או מרחיקה: בשונה מקשר רגיל בין אנשים, התקשורת מחוץ לפגישות הטיפול מוגבלת יותר, ועלולה אולי לעורר את המחשבה שלא יכול להתרחש כאן קשר משמעותי. בנוסף, בסיומו של קשר טיפולי, גם אם משמעותי, ה”מסגרת” מבחינה עבורנו בבירור בין מידת התקשורת בטיפול קיים לעומת טיפול שהסתיים. ההבחנה הזו עלולה גם היא לעורר שאלות על המידה בה הקשר היה חשוב למטפל/ת.

האם יכול להתקיים קשר קרוב ומשמעותי בתוך “מסגרת” שכזו?

הקשר הבינאישי

בין אם אנחנו מטפלים/ות ובין אם מטופלים/ות, אנחנו מגיעים לחדר הטיפול עם הגוון הייחודי לנו: התרבות שלנו, הערכים עליהם גדלנו ואלה שחשובים לנו כיום, דמויות ההורים שהפנמנו בתוכנו, חוויות שהיו לנו עם אנשים שונים ועיצבו אותנו, חוויות מטיפולים בהם אולי היינו בעבר, קשיים שאנחנו חווים כיום ועוד. המפגש עם אדם נוסף בטיפול מהדהד אצל כל אחד מאיתנו חלקים אחרים של עצמנו. המפגש הזה גם מעורר בנו מנעד רחב של רגשות – חיבה, כעס, ייאוש, סיפוק ועוד.

כשאנחנו בוחרים ללכת לטיפול, אנחנו רוצים שמי שנמצא מולנו ישרוד איתנו את הכאב והקושי, ויעזור לנו להתקדם משם. כדי שמטופלת תרגיש שבאמת מבינים אותה, המטפל ינסה להבין את הדברים לא רק באמצעות החשיבה אלא גם דרך רגשותיו.

כמטפלים או מטפלות, אנחנו קודם כל בני ובנות אדם. אין לנו אפשרות להיות “אובייקטיביים” או “לוח חלק” כמו שפרויד טען בעבר, וגם אין בכך כל טעם, אלא להיפך. האופן שבו מהדהדים בתוכנו הדברים שמתרחשים או שנאמרים בחדר מחדד עבורנו את ההבנה בנוגע למה שעובר על המטופל/ת, ומקרב אותנו לחוויה שלו/ה.

בסופו של דבר, נוצר בטיפול קשר בין שני השותפים/ות לטיפול, שבו חוויות רגשיות ותכנים אחרים עוברים בין שניהם, מהדהדים ומשפיעים אלה על אלה. ללא החיבור לחוויה, קשה לעשות עבודה טיפולית משמעותית.

ייצוגים ופרידות

כמו בכל קשר בחיינו, גם במהלך טיפול מתפתח בתוכנו ייצוג פנימי של האדם השני – מטפל/ת או מטופל/ת. באופן זה, מטופלת עשויה בהדרגה להפנים את דמות המטפלת ולבנות בתוכה ייצוג שלה. הייצוג הזה מכיל את האופן שבו היא תופסת את המטפלת, כפי שבאה לידי ביטוי במפגש הייחודי לשתיהן – האופן בו המטפלת מתייחסת לדבריה, הדגשים שהמטפלת נותנת להיבטים מסוימים, האווירה שהיא משרה, המניירות המסוימות, אופן הדיבור, הרגשות שהיא מעוררת אצל המטופלת ועוד. באופן דומה, אצל מטפל נבנה בהדרגה ייצוג פנימי של המטופל שלו. ככל שיש יותר אינטראקציות ביניהם, כך הייצוגים הפנימיים של שניהם יהיו מלאים, ברורים ומגוונים יותר.

הייצוגים האלה באים לידי ביטוי, למשל, במצבים בהם אנחנו “מדברים” בתוכנו עם אדם שאנחנו מכירים או שהכרנו, או מדמיינים כיצד היה מגיב לדברים שונים שקשורים אלינו. מצבים אלה, כשהם קורים במידה שאינה מפריעה לתפקוד שלנו, הם טבעיים. אנחנו למעשה מנהלים שיח עם הייצוגים הפנימיים של אותם אנשים, עם האופן שהפנמנו אותם בתוכנו. מעבר לכך, גם אחרי שטיפול מסתיים, אנחנו יכולים להיעזר בייצוגים הפנימיים של המטפל/ת כדי להתמודד עם מצבים שונים.

ומה קורה בפרידה? אחרי שנפרדים, אנחנו נותרים עם הייצוגים שבתוכנו, ולרוב ממשיכים במידה כזו או אחרת לנהל עמן שיח פנימי. בנוסף, חוויות טובות שחווינו מתוך השיתוף בטיפול, כמו קבלה, אמון, הקלה, אישור והכרה ברגשותינו ועוד, חרותים בזכרוננו. טבעי שיתעורר בנו לעתים את הרצון לחזור ולחוות את אותן שוב. אנחנו עשויים לחזור ולחשוב על חוויות שהיו לנו במפגשים, לעסוק במשאלות שהתממשו ושרצינו לממש בטיפול, לתהות כיצד היינו מגיבים לו היינו נפגשים היום, וגם להתגעגע.

אם נחזור לשאלתך, התשובה היא כן. מטפל חושב לפעמים על המטופל שלו גם לאחר שטיפול מסתיים, מטפלת מתגעגעת לפעמים למטופלת ולפגישות איתה, ורגשות של געגוע כלפי המטפל/ת גם הם טבעיים לגמרי. ומילה אחרונה לסיום: כמו געגוע, גם רגשות רבים אחרים שעשויים לעלות בטיפול ובכלל – צער, כעס, אהבה, בושה ועוד – הם טבעיים ונורמליים. הם חלק מתוך השלם שאנחנו, ומה שהופך את העולם למגוון ורב-מימדי.

איך למצוא טיפול מתאים? / דר. רפאל יונתן לאוס

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוג דר. רפאל יונתן לאוס
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

אם אני רוצה להתחיל טיפול, האם יש ערך לזה שאמצא פסיכולוג שאני מתחבר אליו מבחינת ההרגשה שלי ומבחינת הערכים שהוא מביא או שמספיק שאמצא פסיכולוג שמתמחה בנושא אותו אני מביא ושמרגיש לי “בסדר”?

תשובה

שלום אנונימי,

לא יכולתי שלא להתעכב על השאלה המקדימה שאיתה פתחת: האם אתה רוצה להתחיל טיפול? לפני שאתייחס לסוגיות של התאמה ערכית וחיבור רגשי בין המטופל למטפל וגם אכתוב קצת על חיפוש פסיכולוגים אתייחס לפתיחה שלך ולדרך מסוימת שאפשר להבין דרכה את השאלה שלך. אנסה להדגים כך צורת מחשבה נפוצה בטיפול, ואולי באופן עקיף אשיב על השאלה שלא שאלת או שבעצם התכוונת לשאול.

פנטזיה, מציאות ופשרה

פנטזיות הן מאפיין מרכזי של חיי הנפש שלנו. לאנשים יש סיפורים שלמים בראש על האופן שבו, למשל, הזוגיות שלהם תהיה ותרגיש עוד הרבה לפני שהם בזוגיות בפועל, או במקביל לזוגיות שמאוד שונה מהסיפורים האלה. הפנטזיות יכולות לגעת באיך הם רוצים שהזוגיות תהיה (למשל: החברים הכי טובים – עושים הכל ביחד; מישהו להישען עליו ולסמוך עליו; מישהי שתהיה חידה, אתגר, שתמיד תשאיר אותי במתח). הן יכולות לגעת באיך הם חוששים שהזוגיות תשתבש (יימאס לה, יימאס לי, נריב כל הזמן, לא אצליח לשאת את העוצמות הרגשיות שלה, היא לא תכיל אותי ועוד). הסיפורים האלה נמצאת במודעות ברמות שונות. חלקם ממש תרחישים שחשבנו עליהם ודמיינו אותם ואולי אפילו ניסחנו לעצמנו במילים, חלקם לחלוטין לא מודעים (עצם קיום הפנטזיה נעשה לפעמים ברור רק כשמשהו קורה במציאות, ומתעוררת תחושה כזו של “זה בדיוק מה שדמיינתי/ חששתי ממנו” או – “מה?! זה ממש ממש לא מה שהיה לי בראש”). זה נכון בעצם לגבי כל דבר שמעסיק אותנו בנקודת זמן מסוימת – לאנשים יש פנטזיות ההורות, החופשה הבאה, הקשר עם ההורים, השירות הצבאי, האופנים השונים שבהם הם עשויים לעזוב מקום עבודה או קריירה…הן יכולות לכלול מחשבות על איך זה להיות מפורסם? או עשיר? או חולה? או עני? ועוד ועוד ועוד. תנסה רגע לעצור ולבדוק בתוכך מה התרחישים שעולים כשאתה חושב על דוגמה שרלבנטית לך.

ועכשיו למציאות. הפנטזיה (או מערך הפנטזיות) על הורות יכולות להשפיע על הבחירה האם להפוך להורה, אבל יגיע השלב שבו המציאות תקרה. והיא תהיה כפי שהיא תהיה, ובהגדרה היא לא תהיה בדיוק כמו מה שיש בדמיון (בטח אם יש יותר מסיפור אחד בדמיון. משהו חייב להיות אחרת, או להישאר בחוץ). מי שדמיין את עצמו נהנה מאוד להשתולל עם הילד הקטן שלו עשוי למצוא את עצמו משועמם או חרד. מי שדמיין את הילד שלו כגרסה מוקטנת של עצמו (נגיד, לצורך העניין, כסקרן ומלא ביטחון עצמי) עשוי לפגוש ילד חסר ביטחון שמתקשה במפגשים עם ילדים אחרים. המפגש הזה בין המציאות לפנזטיה וכל מה שהוא מוליד משמעותי מאוד בחיים ולכן הוא גם משמעותי בטיפול פסיכולוגי.

היה לי חבר שבכל פעם אחרי שהיינו יושבים ומתכננים יחד טיול (בהתלהבות ולפרטי פרטים) היה פתאום נסוג לאחור. משהו לא היה מסתדר לו עם הזמן והוא פתאום היה צריך לחשוב על זה. כששמתי לב לסיפור החוזר הזה הוא סיפר לי (ובעצם גם לעצמו) שעל הנייר הטיול הזה נשמע כל כך כייפי שלא בא לו להרוס אותו בללכת ולטייל אותו במציאות. מישהי אחרת שהכרתי כל כך פחדה שיצחקו עליה שהיא הייתה פותחת כל מפגש עם אנשים חדשים במונולוג שבו הוא צוחקת על עצמה, בהבנה שלי זו הייתה דרכה לדאוג שהרע מכל כבר יקרה, שהיא לא תחיה בחרדה של – הנה עוד רגע זה יתהפך עליי. כך, היא תוכל גם לשלוט במינון ובתוכן – צוחקים עליה אבל זו היא שצוחקת על עצמה במילים שלה. עבור שני האנשים האלה האופן שבו הם התנהלו בזירה הקשוחה הזו שבה הפנטזיה פוגשת מציאות הכתיבה המון. הבחור נמנע מהמון דברים בחיים רק מהחשש שהם לא יהיו כפי שתכנן. הבחורה דאגה שהפנטזיה (המבאסת והשלילית למדיי שלה) תתממש בכל מפגש חברתי חדש.

בטיפול, ההתבוננות על המפגשים והשחזורים האלה מביאה למודעות ואז להרחבת טווח הבחירה. לא תמיד חייבים להמנע. אפשר גם לממש דברים במציאות. לחיות באמת. לא תמיד חייבים לשחזר ולהקדים תרופה (מרה) למכה. אפשר לפעמים להתנהל גם אחרת. אולי לפעמים יצחקו עליה אבל לא תמיד. אולי בכלל לא.

הפנטזיה לגבי טיפול

השאלה האם יש ערך למצוא פסיכולוג שיהיה איתו חיבור רגשי וערכי היא באוזניים שלי משאלה. הפנטזיה שלך היא טיפול שיש בו את הדברים האלה. השאלה שנשאלת היא האם אני באמת רוצה טיפול שבו הפנטזיה תפגוש מציאות ואז זה עשוי להיות רק “בסדר”? ניסוח רחב יותר של הדילמה היא – האם אני מוכן לתת למציאות לפגוש את הפנזטיה? בעיניי זו סיבה מעולה וגם נקודת פתיחה מאוד מוצלחת לבירור פנימי. עד כמה, כמו החבר שהבאתי כדוגמה, אתה נמנע מהחיים מהחשש שזה לא יהיה הוואו הזה שיש בתוך הראש שלך. כמה מאכזב זה עשוי לגלות שזה לפעמים רק “בסדר”.

חיבור רגשי לפסיכולוג/ית

המילים האלה יכולות לבטא משמעויות ומשאלות רבות ושונות. בין השאר: להרגיש קרבה, להרגיש אהובים על ידו/ה, לאהוב / לחבב אותו/ה ועוד. אולי הכוונה היא לחיבור חזק כבר מהרגע הראשון, כמו “אהבה ממבט ראשון” רק בהשאלה לטיפול. כל אלו משאלות. ליחסים בטיפול יש כמה מישורים. אחד הרבדים שתמיד קיימים בין בני אדם הוא הרובד המציאותי – מה הוא באמת מרגיש כלפיי ואני כלפיו, או בניסוח אחר מה הייתה מערכת היחסים בינינו אם לא היינו בטיפול. האם הייתי רוצה לדבר אתו? להיות קרוב אליו? אם יש תחושות קשות מהרגע הראשון זו בהחלט יכולה להיות סיבה שלא להמשיך אבל באופן עקרוני חשוב לזכור שטיפול הוא גם קשר שמשתנה לאורך הזמן.

יש ציפייה שיתעוררו רגשות עזים (חיוביים ושליליים) כלפי הפסיכולוג או הפסיכולוגית במהלך הטיפול. גם התחושה שאני אהוב וגם הכאב שאני לא מרגיש אהוב הם חומרים משמעותיים שאם הם עולים ניתן וכדאי לעשות איתם עבודה משמעותית.

התאמה ערכית בין פסיכולוג/ית למטופל/ית

גם כאן שווה לחשוב על המשאלה. האם היא – “להיות דומים בכך שמחזיקים באותו סט ערכים”? אולי “לקבל חיזוק ואישור לדעות ועמדות שעשוי להיות לגביהם קונפליקט פנימי או חיצוני”? ככלל פסיכולוג אינו גורו או מחנך. גם מטפל דתי וגם חילוני צריכים להניח את הבחירות האישיות שלהם בצד ולסייע למטופל להבין את עצמו ולבחור את הבחירות שלו בעצמו.

מומחיות “בנושא” אותו המטופל/ית מביא/ה

הכשרה, מומחיות ורישוי הם אכן חשובים ביותר. אחד היתרונות החשובים של פסיכולוגיה קלינית בשבילך ואינדקס הפסיכולוגים הקליניים הוא שהם מאפשרים מציאת פסיכולוגים קליניים מתמחים או מומחים בעלי רישוי מהמדינה בקלות. השאלה מהו “הנושא” שאותו המטופל מביא כבר מורכבת יותר וזוהי בדיוק הסיבה שההכשרה כוללת השקעה רבה באבחון והערכה וכן ביישום של שיטות וטכניקות טיפוליות שונות ומגוונות. כאשר כל מה שיש לך ביד הוא פטיש כל בעיה נראית כמו מסמר. “מומחים” לנושאים או טכניקות ספציפיים נוטים ליפול לבור הזה ולכן נדרשת הערכה מקצועית כדי לנסח מוקדים ומטרות טיפוליות אפשריות. לרוב המוקדים והמטרות שונים מהאופן שבו המטופל מנסח את סיבת ההגעה שלו לטיפול במילים שלו. מטופל יכול להגיע “כי הוא במשבר דכאוני” אבל הערכה תגלה שהוא במשבר ערך עצמי שהחריפה כעת לאחר פיטורין ושהסוגייה הזו מלווה אותו כל חייו. הערכה קלינית והתאמת תכנית טיפולית מתייחסת להרבה מאוד מאפיינים שהם לא רק הבעיה או סיבת הפניה – רקע, מבנה אישיות, מוטיבציה לשינוי, ניסיון וחוויה בטיפולים קודמים, מהירות תפיסה, יכולת להתבוננות פנימית הם רק חלק ממה שחייב להילקח בחשבון.

קצת על חיפוש

בני אדם שונים מאוד באופן שבו הם מחפשים דברים ואז בוחרים ביניהם. יש מי שיראה עשרות דירות עד שיבחר ויש מי שייקח את הראשונה שתתאים לו או תמצא חן בעיניו. יש מי שתספיק לו חוסר התלהבות כדי להחליט שלא להמשיך לדייט נוסף ויש מי שבכלל לא יעצרו לבדוק איך הם מרגישים לפני שיבלו פרק זמן יחד, שלא לדבר בכלל על ההבדלים בין מה חשוב לאנשים שונים בדירות או במערכות יחסים. הסגנונות השונים האלה קשורים להמון דברים ביניהם גם לאופן שבו אנשים שונים מתנהלים במרחב הזה שבו פנטזיה פוגשת מציאות. מקובל להתייחס לפגישות הראשונות כמפגשי הכרות והתרשמות הדדיים – בפועל בחירת פסיכולוג או פסיכולוגית נעשית בשילוב שבין שיקולים רציונאליים ומודעים (מחיר, זמינות וכדו’) לשיקולים לא רציונאליים שיכולים להיות לגמרי לא מודעים ולהתגלות אם בכלל רק בדיעבד (הוא מזכיר לי את אבא שלי, אני בחיים לא אלך לטיפול למישהי שאני עשוי להימשך אליה, נראה לי שכל כך הכבדתי עליו שאני חייב להישאר וכדו’). זה נחמד ומועיל שבטיפול אפשר וגם כדאי לדבר על זה.

איך למצוא זוגיות בגיל מבוגר? / מאיה אשכנזי

שאלה

השאלה שלי היא מאיפה ואיך מתחילים מערכת זוגיות טובה בפרק ב.

אני בת 49, גרושה מספר שנים והייתי בזוגיות נוספת בת כמה שנים מיד לאחר הגירושים, בה היו המון פרידות וחזרות. בשנתיים האחרונות מרגישה שסגרתי את ליבי. אני יוצאת למעט דייטים בחשש ובספקנות, לפעמים אני מעדיפה לא להמשיך ולפעמים זה מגיע מצידו. בכל פעם שזה מגיע ממנו, אני מרגישה חסרת ביטחון וחושבת כמה אני מכוערת, בודדה ולא מוצלחת, ואולי רצה בי רק בשביל הסקס… יש לי ילדים נפלאים, מלח הארץ, בית וקריירה. בחוג חברי אני נתפסת כרצינית, עצמאית, חכמה ויפה, אבל ההתרסקות לא בשליטתי, אני בוכה הרבה ונסגרת פנימה, מרגישה שאני לא ראויה ויש בי משהו דפוק. איפה אני טועה ? אשמח לעזרה והכוונה. תודה.

תשובה

(התשובה מנוסחת בלשון נקבה אך מתייחסת לשני המינים).

שואלת יקרה,

כשאנחנו מתארות את עצמינו, פעמים רבות אנחנו משתמשות במילה “אני”, כאומרות – אני אחת, מגובשת בצורה מסוימת, כך אני מכירה את עצמי ואלו הם הדברים שלהם אני מצפה מעצמי (בזוגיות, בעבודה, בהורות, בחברויות). כך פעמים רבות חלקים בנפש שלנו או בסיפור החיים שלנו שלא מתיישבים עם הזהות הזו, מרגישים לא שייכים ולא מובנים, ולכן גם לא בשליטתנו. חווית התסכול היא רבה, כי על אף שאת לא מזדהה עם החלקים האלו, את זו שנושאת בהשלכות. כמו שאת מתארת – את מתרסקת, מסתגרת, חווה רגשות קשים ביחס לעצמך, וזה לא בשליטתך.

על מנת ליישב את הקונפליקט הפנימי שתיארת – אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאת לא אחת, אלא ריבוי.

לפחות שלושה חלקים לעצמי:

מרשה לינהאן, פסיכולוגית אמריקאית, שפיתחה את שיטת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, מתייחסת לשלוש פונקציות עצמי הקיימות אצל כל אחת מאיתנו:

עצמי הגיוני: המחשבות והתפיסות העקרוניות ביחס לחוויה מסוימת. בד”כ מתבטאות בניתוח פשוט ומעשי של מצב מסוים, ותכנון פעולות תוך לקיחה בחשבון של המטרות שלנו, החלופות השונות לפעולה והשלכותיהן.
עצמי רגשי: הרגשות (והתחושות הפיזיות הקשורות בהן) ביחס לחוויה מסוימת. יכול להחוות בעוצמות משתנות ולהוביל לעיתים לדחף עז לפעולה שקשה “לחשוב אותה” והיא עשויה להיות מאוד לא מובנת, גם לנו. העצמי הרגשי לא כפוף בהכרח לפרופורציות ולשיקולים שהעצמי ההגיוני או הסביבה מצפים מאיתנו ליחס למצב.
עצמי חכם: החלק בנו שמאפשר התבוננות במצב, ברגשות שעולים, בתחושות, במחשבות, בפרשנויות, בתפיסות ובשיפוטים. זוהי פונקציה פנימית בעלת איכות כמו חיצונית, כיוון שהיא מאפשרת התבוננות בחלקים השונים של עצמינו מבלי להזדהות בהכרח עם היבט כזה או אחר. הוא נקרא “עצמי חכם” מתוך התפיסה שהחכמה היא מעבר להיגיון, היא גם רגשית. היא השילוב.

נראה שבשאר תחומי החיים את מצליחה לשמור על איזון בין החלקים האלו לשביעות רצונך. היינו יכולות לסכם את העניין בכך שבתחום הזוגי ה”עצמי הרגשי” שלך מנהל את החוויה וכדאי יהיה לעשות תנועה לעבר איזון ולתת ל”עצמי החכם” לקחת את המושכות. אבל זה הרי לא כזה פשוט… למה בעצם בתחום הזוגי כל כך קשה לעשות את זה? למה כל כך קשה להבין מה קורה לנו שם? למה כל כך קשה להזדהות עם החלקים האלו בעצמינו?

הנרטיב הנסתר של העצמי הרגשי:

כתינוקות, פעוטות וילדות היינו פגיעות מאוד ותלויות מאוד בהורים שלנו. הנחת העבודה המקובלת בעולם הפסיכולוגיה היא שבמפגש בין הצרכים שלנו בתקופת החיים המוקדמת לבין המידה והאופן שקיבלו מענה, התגבשה עמדה פנימית לגבי היכולת של דמות קרובה להיענות לצרכינו. העמדה הזו מעצבת את האופן שבו אנו מתמקמות ביחסים קרובים. כל זה קרה לפני שלמדנו לדבר ולפני שהתחלנו לבסס זיכרונות שניתן לחשוב אותם ועליהם, ולכן פעמים רבות “הדבר הזה” מופיע ומנהל אותנו מבלי שיש בכוחנו לתת לו פשר. התחום הזוגי, ככל הנראה יותר מכל תחום אחר, מציף חוויות מהקשר הראשוני שלנו עם דמויות אהובות ומשמעותיות, ושם העמדה שפיתחנו הכי בולטת.

הסכמה תרפיה, גישה טיפולית בת זמנינו שפיתח הפסיכולוג ג’פרי יאנג, מתייחסת לעמדה הזו כסכמת יחסים שצרובה בנו, מעין “משקפיים” דרכם אנחנו רואות את העולם. הסכמה מנהלת באופן בלתי מודע את הציפיות שלנו ביחסים קרובים, איך אנחנו מגיבות לכשלים ביחס לציפיות האלו, איך אנחנו מפרשות התרחשויות בקשר, ולאור כל אלו איך מתנהגות בתוכו. אלו יכולות להיות ‘סכמות מסתגלות’ ואז אין בעיה, ‘סכמות לא מסתגלות’, או גם וגם.

‘סכמה לא מסתגלת’ מערבת בתוכה רגשות עוצמתיים, תחושות גוף ומחשבות שליליות שנוטות לחזור על עצמן. ממה שתיארת בשאלתך נראה שאת מתמודדת עם סכמות מהסוג של דחייה והיעדר קשר, הכוללות בתוכן סוגיות של נטישה וחווית פגימות (“מכוערת”, “לא ראויה”). הסכמה “דוחפת” להתנהגות שמטרתה להתגונן מפני אישור מבחוץ של האמונה הפנימית, אבל למרבה הצער, באופן פרדוקסאלי, ההתנהגות מובילה לשחזור הפגיעה וחיזוק הסכמה. ככל הנראה בתחומים אחרים את מחזיקה בסכמות מסתגלות הכוללות בתוכן חוויות של מסוגלות (מקצועית, הורית) ויכולת לתפקד באוטונומיה ועצמאות בעולם. הפער בין אלו לבין אלו, יכול להרגיש כמעט בלתי ניתן להבנה ולגישור.

קצת הנחיית קבוצות או הורות פנימית:

אני חוזרת לרעיון שאת לא אחת, אלא ריבוי. בתוך הריבוי הזה שוכנת גם אותה עמדה פנימית לגבי יחסי אהבה קרובים, כמו דמות שמצויה בתוכך, לצד דמויות נוספות שהן אולי בוגרות יותר או אסופות יותר. הדמות הזו, שהכי קשה להזדהות איתה, ככל הנראה יותר מכל האחרות זקוקה לאמפתיה ולחמלה שלך. אני חוזרת אל אותו “עצמי חכם” שנמצא בתוכך – ניתן לגייס אותו לתפקיד של “הורה פנימי”, או מנחה הקבוצה, של הדמויות השונות. רק תדמייני לרגע איך היית מגיבה ומתייחסת אם ילדה בת 4 (שאת אוהבת) הייתה אומרת לך שהיא מכוערת, לא ראויה לאהבה ודפוקה, ואת ההתייחסות הזו תפני אל עצמך ברגע שתוכלי.

***טיפול פסיכולוגי יכול להואיל מאוד בהעלאה למודעות של עמדות פנימיות וסכמות לא מסתגלות, ולסייע בעבודה על בניית עמדות וסכמות מסתגלות יותר, בדרך ליחסים בריאים וטובים.

בהצלחה, ותודה על השאלה!

התאמה בין מטפל למטופל / יוליה ליבס

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית יוליה ליבס
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

האם פסיכולוגים לוקחים אחריות על מה שקורה למטופלים שלהם מחוץ לחדר טיפולים? וליתר דיוק, מה קורה אם עולם התוכן של המטופל רחוק שנות אור מעולם התוכן של המטפל? ולכן סט הרגשות שמתעוררים יכולים להיות זרים למטפל ואם לא זרים אז לפחות חמורים פי כמה.

תשובה

שלום אנונימי/ת,

אנסה לענות תוך התייחסות למספר מישורים.

התאמה בין מטפל למטופל

העיסוק במידת ההתאמה בין מטופל למטפל נפוץ ומאוד טבעי. כל מטופל במידה כזו או אחרת שואל את עצמו האם תהיה התאמה בינו לבין המטפל אליו פנה? האם המטפל באמת יוכל להבין אותו? והאם תהיה כימיה אנושית בסיסית?

כבכל קשר אנושי, גם בקשר הטיפולי, לעתים ההתאמה יותר טובה ולעתים פחות. הרבה פעמים כאשר אני ממליצה על פסיכולוג, אני מרבה לציין כי מדובר באיש מקצוע מעולה, אך יחד עם זאת במידה ולא תתבסס לאחר תקופה של טיפול “כימיה” – כדאי קודם כל לדבר על כך מול המטפל ובמידת הצורך לחפש מטפל נוסף.

התאמה בין עולם התוכן של המטפל לזה של המטופל, יכולה לתרום ליצירתה של “כימיה” זו, יחד עם זאת, אין הכרח בכך. מטפלים ומטופלים שונים במאפיינים רבים ודומים באחרים. בטיפול חשוב להכיר את המטופל מתוך החוויה שלו, ומהמקום שלו. גם אם עולם התוכן של המטפל והמטופל דומים מאוד, המטפל יבדוק מה התחושות והתפיסות של המטופל בעולם תוכן זה, וישתדל לא להניח הנחות חד משמעיות אך ורק על פי תחושותיו שלו.

למשל, מטופל הנמצא בזוגיות א-מונוגמית מגיע למטפל אשר גם הוא נמצא בזוגיות א-מונוגמית. הקשיים שחווה המטופל, התחושות שלו, מחשבותיו ולבטיו – יהיו במרכז. יתכן והמטפל יכיר חלק מתחושות אלו מחייו שלו, אך בסופו של דבר – חוויית המטפל שונה מזו של המטופל, וכוללת מחשבות ותחושות אחרות. בכל אופן, המטפל יהיה עסוק לא רק בעולם התוכן, אלא במה שעולה אצל המטופל הספציפי, למול עולם התוכן.

הכרת מושגים

נראה כי לעתים הכרותו של מטפל את המושגים מעולם תוכן מסוים, מסייעת למטופל להרגיש מובן יותר, ללא הצורך להסביר את המושגים בהם הוא משתמש. עם זאת, לעתים ישנה דווקא משאלה לפגוש אדם שיהווה “דף חלק”. מטפל שלא מכיר את עולם התוכן המסוים ומושגיו, שאיננו מחזיק בעמדות לכאן או לכאן בנוגע לעולם תוכן זה, ויוכל “ללמוד” את עולם התוכן דרך העיניים של המטופל. אני מאמינה שהבחירה במטפל המכיר (או שאיננו מכיר) את עולם התוכן של המטופל, תלויה בעצם בצרכים של המטופל.

בכל אופן, למטפל תהיה האחריות לעשות כמיטב יכולתו להבין את המושגים ועולם התוכן של המטופל. להכיר מושגים אלו ואת משמעותם. קודם כל כאמור, להכיר את משמעותם למטופל המסוים שמולו. בנוסף, במידת הצורך המטפל יוכל לקרוא על המושגים וללמוד עליהם בהרחבה לשם הכרתם והבנתם. למידה מעין זו, תהווה צעד משמעותי בהבנה טובה יותר של מה שקורה למטופל מחוץ לחדר.

זרות לעומת נראות

סט הרגשות המתעוררים במטופל יכולים להיות מוכרים במידה רבה או מועטה, למטפל המכיר היטיב את עולם התוכן של המטופל, וגם למטפל אשר עולם התוכן שלו נמצא רחוק שנות אור מזה של המטופל. למעשה, היית מדגישה כי לעתים לא רק עצם הנושא הוא המשמעותי אלא הרגשות שנושא זה מעורר. בטיפול חשוב להכיר, לחקור ולתת מקום לרגשות שעולים במצב הנתון. החוויה שהמטפל “רואה” את המטופל, נוצרת מתוך הבנה רגשית של המטופל יותר מאשר הבנה קוגנטיבית.

מדובר למעשה בוולידציה ובאמפטיה. תיקוף ואמפטיה מאפשרים לתת תוקף לרגשות, ולהבחין בין הרגש שלי לזה של האחר. למשל, סטודנט מספר לחברו שקיבל ציון 87 במבחן, ועקב כך הוא מרגיש כישלון ותסכול רב. חברו חושב לעצמו שבמידה והיה מקבל ציון מעין זה, היה מרגיש סיפוק רב ובטח שלא תסכול. תגובה מתקפת ואמפטית תביע הכרה ברגש שהרגיש החבר, ותיתן מקום לרגש זה “אני מתאר לעצמי שציפית לקבל ציון אחר, מתאר לעצמי כמה זה מתסכל ומבאס אותך לקבל את הציון הזה”.

לסיכום

ההתייחסות כאן הינה כללית. מתוך השאלה שנשאלה, אני מעלה אפשרות שיתכן ואת/ה עסוק/ה בשאלה זו סביב עולם תוכן מסוים בחייך שלך.

הייתי מציעה לבדוק האם ועד כמה חשוב לך, שמטפל יהיה בעל הכרות מוקדמת עם עולם תוכן זה. מעניין לחקור ולהתבוננן, מדוע זה יהיה בעל משמעות? מהן המשאלות כלפי הטיפול. יתכן וישנה משאלה להרגיש נראות, ולדעת כי יש מישהו שמבין אותך ללא שתידרש/י למילים ולהסברים רבים. זוהי משאלה טבעית ואנושית מאוד.

יתכן ועולים צרכים אחרים, כמו הצורך להרגיש ביטחון וכי הצד השני “מכיר ויודע”. הצורך לדעת שיש מישהו שיכול לקחת אחריות על החיים והמציאות לא רק בחדר הטיפולים בעת הטיפול, אלא גם מחוצה לו. גם צורך מעין זה, מובן וטבעי. הרצון להרגיש מוחזק/ת, וכי גם מה שקורה מחוץ לחדר מקבל התייחסות מתוך הבנה והכרה מלאות, כפי הניתן.

הבנה של המניעים שלנו והצרכים העומדים בבסיס ההתנהגויות והלבטים שלנו, מסייעת מאוד להתפתחות האישית, כמו גם לרווחה הרגשית והנפשית שלנו.

על התייחסות של יוצאי ברית המועצות לטיפול פסיכולוגי / דר. שני וידרגורן

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית דר. שני וידרגורן
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

אני ממשפחה שעלתה מברית המועצות. כשאני מעלה את הנושא של קושי נפשי לטיפול פסיכולוגי אני מקבלת בדרך כלל אמירות מזלזלות.

ממה שאני שומעת זה לא ייחודי למשפחה שלי, אלא ממש מאפיין תרבותי.

האם פסיכולוגים קליניים בארץ לומדים על מאפיינים תרבותיים של יוצאי ברית המועצות? האם יש פסיכולוגים קליניים דוברי רוסית? מה לגבי טיפול ציבורי בשפה הרוסית?

תשובה

אנונימית יקרה,

את פותחת וכותבת שהדרך בה מתייחסים בקרב משפחתך לבריאות נפשית, משפיעה עלייך ומעסיקה אותך. תשומת הלב שלך לנושא טבעית, מכיוון שהמקום הראשוני בו אנו גדלים, המשפחה, הוא המעצב את התפיסה לגבי נושאים רבים בחיינו. אנו יודעים כי בבתים שונים היחס לקשיים נפשיים נתקל בתגובות שונות. תגובה של זלזול היא תגובה קשה, שכן היא מפחיתה מהערך של חוויות פנימיות ומהיכולת להשפיע עליהן. זאת למרות שאנו יודעים שתהליכים פסיכולוגיים ורגשיים, הם העומדים בבסיס התפקוד של כולנו. לכן עוד בטרם אתייחס לשאלות, חשוב לי לדבר על התיאור שלך בנוגע לזלזול.

מה עושים כשמקבלים תגובה כזו מאנשים שדעתם חשובה לנו?

אני מציעה להתיחס לכך מתוך התבוננות שיש בה חמלה כלפיהם. שהרי, גם מי שמזלזל נולד עם נפש ותחושות, ולכן, ברוב המקרים, בדרך כזו או אחרת, גם הוא חש כאב וקושי נפשי. הזלזול כלפי הצורך לתת מקום לכאבים הללו ובמקרה הצורך לקבל עבורם עזרה, ככל הנראה מופנה פנימה כמו שהוא מופנה החוצה, אלייך. בהקבלה, ניתן גם לזלזל בקשיי שמיעה או קוצר ראייה, למרות שלמזלנו, כיום זה פחות מקובל. אבל לבסוף, מי שזקוק למשקפי ראייה או מכשיר שמיעה צריך להרכיב אותם, ויסבול בלעדיהם. כך יש לעסוק גם בקושי נפשי. ניתן להתעלם ולזלזל עד מידה מסויימת. בסופו של דבר, מי שסובל – ראוי וכדאי שיקבל טיפול פסיכולוגי. תגובות מזלזלות מעידות לעיתים על תפיסה אשר מכשילה את אלו שמגיבים כך, וכדאי להבין זאת לגביהם.

חשוב גם לומר כי היחס של זלזול בקושי נפשי, איננו ייחודי רק ל-“יוצאי ברית המועצות”, אלא מאפיין קבוצות חברתיות, ותרבויות, אשר מקדשות “עשייה” ופחות נותנות ערך ומשמעות לתהליכים רגשיים והתבוננות פנימית.

מקובלת בקרב פסיכולוגים ההבחנה בין חוויות אשר דורשות להיות-נוכח – הוויה (being), ובין וחוויות הדורשות להיות בעשייה (doing). חלקים ניכרים בתרבות המודרנית מקדשים מאד עשייה, ואכן ליכולת להיות בפעילות ובעשייה יש יתרונות רבים. אך לצד זאת, האפשרות לנוכחות בהוויה, שבבסיסה היכולת להתחבר לחלקים נפשיים עמוקים ואותנטיים, חשובה לא פחות. להיות בהוויה הפנימית, מאפשר להתבונן על קשיים מרגשים פנימיים, להיות במגע גם עם מה שאיננו קל, ומתוך כך למצוא גם מרפא ותיקון וגם לחיות חיים עשירים יותר. היכולת להימצא בשני המצבים הללו, doing and being חשובה לבריאות הנפשית.

כפי שציינתי, תרבויות רבות, ובהן כנראה גם התרבות השלטת בברית המועצות ייחסו משמעות רבה בעיקר לעשייה. ייתכן שבתרבות כזו, מפגש קרוב עם חולשות או כאבים נפשיים הייתה בלתי אפשרית או מסוכנת בתקופות מסויימות בהיסטוריה, ובתוכה התעצבו אנשים שהפנימו זאת. מתוך כך המחשבה על טיפול פסיכולוגי אשר מהותו קירבה לאדם אחר וחשיפה של תוכן נפשי פרטי, עשויה להיות מרתיעה.

למזלנו היום הסתייעות בטיפול פסיכולוגי מקצועי היא חוויה מיטיבה, מקובלת, ושברוב המקרים גם מביאה איתה הקלה רבה, ולכן, אני מעודדת אותך להסתייע כמידת יכולתך בטיפול נפשי.

וכעת ברצוני לענות ישירות לשאלותיך:

האם פסיכולוגים קליניים בארץ לומדים על מאפיינים תרבותיים של יוצאי ברית המועצות?

בתוכנית הלימודים של לימודי התואר הראשון והשני בפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות ישנם קורסים והתייחסויות למאפיינים רב תרבותיים ותתי-תרבויות, שונות ורבות, והשתייכות אליהן. עם זאת, למיטב ידיעתי, אין תוכנית לימודים ספציפית אשר מתייחסת ליוצאי ברית המועצות כתת תרבות “ייחודית” (כך שלומדים עליהם יותר מקבוצות אוכלוסייה נוספות).

ישנם בהחלט פסיכולוגיות (ופסיכולוגים) קליניות דוברות רוסית. חלקן בעצמן משתייכות לאוכלוסיה של יוצאי ברית המועצות. מאופי הדבר, הן גם מכירות את האוכלוסיה ואת הרגישות התרבותית.

עם זאת, כשם שלא כל פסיכולוגית מכירה באופן אישי בעצמו את תנאי החיים של כל המטופלים, אך ההכשרה והיכולת להעמיק מאפשרת מתן טיפול במצבים מגוונים, כך גם במקרה הזה. מכיוון שבמדינת ישראל שבה ישנה אוכלוסיה גדולה שעלתה מברית המועצות, רוב הפסיכולוגיות פגשו לאורך שנות עבודתן וההכשרה הארוכה עולים מברית המועצות ולמדו גם כך על המאפיינים התרבותיים. בנוסף, כפי שאמרתי היחס ה”מזלזל” לנושאים רגשיים מאפיין אוכלוסיות שונות שפוגשים במהלך העבודה. היחס הזה הוא רק חלק מה”פאזל” הנפשי שמאפיין מפגש טיפולי עם אדם אחר. וההכשרה לעבוד כפסיכולוגית מאפשרת להתייחס באופן אישי למה הוא היבט תרבותי ומהו מאפיין אישי באישיות של האדם שפוגשים.

מה לגבי טיפול ציבורי בשפה הרוסית?

במוסדות הציבוריים והפסיכולוגיות (והפסיכולוגים) העובדות בהן, אין למיטב ידיעתי תקנים אשר מוקצים לטיפול בשפה הרוסית. אבל, מאד ייתכן שתהיה במוסד הציבורי אליו את פונה פסיכולוגית הדוברת רוסית טובה. מטבע הדברים היא (או הוא) תשמח לסייע למטופלים הזקוקים לתקשורת בשפה שהם דוברים בה. ניתן כמובן גם לשאול ולבקש זאת בעת פנייתך.

איך להתמודד עם מה שאני לא זוכר? / דר. ג’ני סינה

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית ד”ר ג’ני סינה
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

איך להתמודד עם מה שאני לא זוכר?

אני זוכר זיכרונות מעומעמים/לא מעומעמים (תלוי בזיכרון) של טראומה בילדות אבל אני לא יודע אם אני זוכר משהו אמתי ואם זו טראומה אמתית. ואני לא רוצה סתם להתלונן לאנשים שישפטו אותי אחרי שאספר או שיגידו לי שאני מדמיין ואז יותר אתבאס שסיפרתי. מה עושים במצב כזה?

תשובה

אין עשן בלי אש,

הזיכרון האנושי הוא הפכפך. שלא כמו בכונן קשיח של המחשב, זיכרונות אינם מתויקים באופן המקורי בהם הם נחוו. בכל פעם שאנו נזכרים באירוע, הזיכרון עצמו יכול להשתנות. ושני אנשים יכולים לחוות אותו אירוע ויהיה להם זיכרון שונה ממנו.

מנגנונים במצבים טראומתיים

הזיכרון של אירוע מסוים תלוי בגורמים כמו מידת המשמעות האישית של האירוע והעוצמה הרגשית שהתלוותה אליו. אנחנו נוטים לזכור אירועים חריגים, עלבונות וכישלונות. כשאירוע מפחיד מתרחש, משתחרר אדרנלין שעוזר לקדד אותו בזיכרון. מנגנון זה עוזר בהישרדות. למשל, אם הותקפתי בסמטה אפילה, כדאי לי לזכור את התקיפה ואם המיקום שלה כדי למנוע הישנות ולהגן על עצמי בעתיד.

אבל במצב בו יש אימה ופחד אמתי לשלמות הגוף והנפש, המנגנון הזה מוצף ומתקלקל.

במצב טראומה יש הפעלה של אזור הפחד במוח, שאחראי לזהות סכנה ולדאוג להישרדות. זוהי המערכת הלימבית ובמצב סכנה יש נתק בינה לאונה הפרונטלית. בעצם אין תקשורת בין אזור הרגש במוח לאזור ההיגיון וכך אירועים טראומטיים לא עוברים עיבוד כמו אירוע שגרתי. אם רודף אחרי נמר, לא אפתור בעיות חשבון או אעשה רשימת קניות. המיקוד יהיה על בריחה מהסכנה והגעה למצב בטוח. כשאין אפשרות לברוח קורית הגנה עתיקה יותר – מצב של קיפאון שנועד לשמר אנרגיה עד שההתקפה עוברת. תדמיין כבאים שעובדים על שריפה בלי שמכשירי הקשר שלהם עובדים. הם יכולים לכבות את השריפה אבל לא יכולים לתקשר עם המפקדים שלהם.

אנשים שעברו אירוע טראומטי בו זמנית זוכרים יותר מידי ומעט מידי. בנוסף במצבי פחד וסכנה יש לפעמים דיסוציאציה – ניתוק שמאפשר לנפש לא להיות נוכחת בזמן האירוע.

הדחקה

מעל 100 שנה חוקרי נפש מתעמקים במנגנון ההדחקה בו אירוע כואב מוצא מהמודעות בגלל שכואב מידי להיזכר בו. פרויד, שרקו וז׳אנה התענינו במנגנונים הללו. הם ניסו להבין מדוע אנשים משתפים בזכרונות קשים בלי רגש או עם ״חורים בזיכרון״. הטיפול הפסיכולוגי כולו מבוסס על ההנחה שבשיחה עם אדם אחר ניתן לשלוף מהלא מודע תכנים שהודחקו ולעבד אותם מחדש.

חוקרים מודרניים הדגימו שניתן ״לשתול״ זיכרונות, אך אלו לרוב זיכרונות ניטרליים ולא בעלי אופי מפחיד.

בחזרה לשאלה שלך, אם יש עשן, כנראה שיש אש. בגלל האופי המתעתע של זיכרונות טראומטיים, נצא מנקודת הנחה שמה שאתה זוכר הוא אמתי. הזהירות שלך מובנת. אם תספר חלקיקי זיכרון או תספר בלי הרגש המצופה, אדם לא מיומן יכול לבטל את החוויה שלך. לכן מאד מומלץ לפנות לאיש בריאות נפש עם מומחיות לטראומה ולשתף בזיכרון. ביחד תוכלו לחבר בעדינות ובזהירות את חלקיקי הסיפור כדי לייצר נרטיב ברור יותר ואז להתמודד עם ההשלכות הרגשיות שלו.

מקורות:

Van, . K. B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma.

מה לא לספר למטפל גבר? / יוליה ליבס

שאלה

האם יש דברים שמטופלת לא יכולה, או שלא כדאי לה, לספר למטפל גבר?

תשובה

שלום אנונימי/ת,

שאלה מצוינת המעסיקה מטופלות ומטופלים רבים בהקשר לחשיפה עצמית בטיפול.

לבטים של אמון בתחילת קשר

בתחילת קשר חדש עם אדם לא מוכר, עולות בנו שאלות רבות הקשורות במידת האמון שניתן לתת, וכמה כדי לחשוף את עצמינו. מדובר בלבטים וחששות טבעיים מאוד ואנושיים. בעצם, זהו הטבע האנושי לגלות זהירות מסוימת בהכרות חדשה. בין אם מדובר בקשר עם קולגה לעבודה, חברות או הכרות רומנטית. המרכיב של נתינת אמון הדגרתית, וחשיפה עצמית זהירה, יהיה למעשה נוכח ברוב הקשרים החדשים שאנו יוצרים.

גם הקשר הטיפולי הינו אחד מיני קשרים שונים בין שני אנשים. הקשר הוא לא הדדי, והתפקידים בו מוגדרים. יש מטפל/ת ויש לקוח/ה (מטופל/ת). הקשר מוגדר ע”י סטינג קבוע – מקום מפגש, שעת המפגש, משך המפגש. קיימים גם קווים מנחים נוספים המגדירים את הקשר, ונותנים לו גבולות חיצוניים. גבולות הכרחיים אשר השומרים על המטופל ועל המטפל, ומהווים עוגן.

עם זאת, יחד עם הסטינג והתפקידים המוגדרים, אחרי הכל עדין מדובר במפגש בין שני אנשים. גם מפגש זה, ככל מפגש חדש, מהווה קרקע פורייה ללבטים. כמה ניתן לבטוח במטפל? האם ניתן לספר כאן הכל? האם זהו מרחב בטוח? האם אחווה כאן שיפוטיות או ביקורת? האם ארגיש מבוכה כאשר אחשוף פרטים אינטימיים אודותיי ואודות חיי?.

כל השאלות שלעיל, ורבות אחרות, מהוות דוגמאות למחשבות ותהיות העולות לעתים קרובות אצל מטופלים, בתחילת טיפול חדש. לעתים יהיו אלו מחשבות מודעות וברורות, ולעתים יהיו אלו “רעשי רקע”, אשר יחוו כפחות מודעים, ויעוררו חשש ומבוכה התחלתיים. זהו מצב טבעי, מובן ואנושי מאוד.

ראפורט

המילה ראפורט מקורה בשפה הצרפתית. היא מתארת חוויה של ביטחון, אמון וקרבה בקשר. בתחום הפסיכולוגיה אנו נוהגים להשתמש במילה זו, על מנת להגדיר את מטרת הטיפול המרכזית לתחילת הטיפול, אך גם להמשכו – יצירת יחסי אמון בחדר. כמטפלת, אני יודעת כי בראש ובראשונה עלי לאפשר ולייצר את התנאים, שיאפשרו למטופלים שלי לחוות יחסי אמון עמי.

מדובר בברית טיפולית, אשר בעצם מהווה את קוו המתווה לכל הטיפול. תהיה מטרת הטיפול אשר תהיה, ללא ברית טיפולית טובה, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לסייע למטופל.

גורמים המעודדים אמון בטיפול הפסיכולוגי

“חוזה טיפולי” – המטפל מתחייב להיות זמין למטופל בזמן ובמקום קבוע, בתדירות הנקבעת ע”י המטפל והמטופל, למשך זמן קבוע.
הקשר הטיפולי מעוגן בקוד האתיקה – המטופל מוגן ע”י חוקים ברורים שנועדו לשמור על טובתו. חוקים אלו חלים על כל פסיכולוג, הרשום במדינת ישראל בפנקס הפסיכולוגים.
ישנה סודיות רפואית החלה על התכנים של הטיפול (למעט מקרים חריגים).
המטפל נדרש בראש ובראשונה לא להזיק למטופליו, ולאפשר להם סביבה נטולת שיפוטיות או ביקורתיות.

טיפול אצל בן המין הנגדי

אשמח להתייחס בהרחבה לסעיף 4. למעשה, כפסיכולוגית אחד הקווים המנחים עבורי הוא שאמונותיי, עמדותיי ועקרונותיי נשארים מחוץ לחדר בשעת הטיפול. במובן זה, שאין לעמדות שלי ולבחירותיי בחיי האישיים, שום מנדט בטיפול. זהו הטיפול של הלקוח שלי, והלקוח תמיד במרכז. אם אשים לב שעמדות המטופל מעוררות בי תגובות רגשיות כאלו או אחרות – אעשה עם כך עבודה, ואבדוק כיצד להיות מיטיבה עם המטופל שלי.

במידה ובטיפול יעלה כי מעשיו או בחירותיו של מטופל מזיקים לו ולא מיטיבים עמו – אזמין את המטופל שלי להתבוננות על כך. “כלל האצבע” מבחינתי הוא כי לא משנה מה אני אישית חושבת על בחירות, אמונות ועקרונות של מטופליי. משנה מה המטופל חושב עליהם, והאם מדובר בחלקים שבחווייתו מקדמים אותו אל עבר רווחה נפשית ואיכות חיים טובה יותר, או פחות. בדומה לכך, גם מין המטפל הינו גורם אשר לא אמור להשפיע על יכולת המטפל להכיל ולהחזיק כל תוכן שתשתפי בו, בדיוק כמו עמדות ואמונות אישיות של המטפל.

למעשה, התשובה הקצרה לשאלתך היא שאני מקווה שעם הזמן, תוכלי להרגיש כי המפגש הטיפולי הינו מרחב בטוח בעבורך לחשיפת כל חלק שתרצי לחשוף. התשובה הארוכה יותר היא שקודם כל, כמו בכל קשר חדש, אני משערת כי גם בקשר הטיפולי החדש עולות שאלות לגבי כמה את יכולה לשתף את המטפל ובמה. אלו שאלות מובנות וטבעיות ואני מקווה כי אט אט עם היווצרות ברית טיפולית חזקה ובטוחה, תרגישי יותר ביטחון לשתף בעוד ועוד חלקים.

במידה ויש תכנים שאת מרגישה כי לא נוח לך לגעת בהם מול המטפל שלך, הייתי בודקת כיצד עם הזמן את יכולה לבטא את עצם חוסר הנוחות, בטיפול. למעשה, הייתי מציעה להתייחס ישירות לא לתוכן אלא לתחושות ולחששות. לתת מקום דווקא ללבטים, לשאלות שיש לך ולתהיות האם לכל הדברים יש מקום מול מטפל גבר?. שיח מעין זה יכול לאפשר לגלות רבדים חדשים בעצמך, ולסייע למטפל להבין טוב יותר כיצד ניתן לקדם את הברית הטיפולית ויחסי האמון בחדר.

בהתייחס לתכנים שאת מרגישה כי מורכב יותר בעבורך לפתוח מול מטפל גבר, אני חושבת שיהיה משמעותי ומעניין להתבונן עליהם. האם לבטים אלו מוכרים לך בעוד תחומי חיים ומול אנשים נוספים? אילו תחושות והבדלים עולים סביב סוגיות בהן את משתפת דמויות גבריות לעומת נשיות?. או שמה מדובר בתהיות שעלו ספציפית בהקשר לטיפול. הייתי מנסה לבדוק מה הנושאים שמעלים חשש ולבטים ואלו מחשבות ורגשות עולים סביב כך. אני חושבת שעצם השאלה שלך מרמזת על חוויה שיתכן ישנם נושאים שאת תרגישי לא מסוגלת לשתף בהם מטפל גבר. זוהי חוויה פנימית שיכולה להיות בעלת משמעות לך ולטיפול, והייתי בודקת אותה ואת מקורותיה, בגישה סקרנית ובלתי שיפוטית.

איך להתמודד עם הורה תוקפני? / מאיה אשכנזי

שאלה

יש לי שאלה לגבי יחסי משפחה. אני בן שלושים ושש ויש לי משפחה משלי. אבא שלי אדם טוב, והוא חינך אותי ואת אחי להיות אנשים נדיבים ואכפתיים. אבל מאז שהייתי ילד היתה לו התנהגות תוקפנית. לעיתים קרובות היה מכה אותי על דברים מינוריים שלא הסכמתי לעשות.

הוא תוקפני גם היום, יש לו תגובות מאד נרגזות כשמישהו לא מסכים איתו באיזה עניין. לאחרונה ארחנו אותו אצלינו והוא הגיב בזעם כלפי אשתי. הוא לא התנצל על כך. אני חושב שיהיה לי יותר קל לא להיות איתו בקשר, אבל חושש שהוא מאד יפגע מזה לאורך זמן. מה אתם ממליצים לעשות?

תשובה

שואל יקר,

העלת באומץ שאלה כואבת. אנסה להתייחס אליה בכבוד הנדרש ולפרק בעדינות את המורכבות שאתה מתאר. אך בטרם אתחיל, אני רוצה לומר שההסכמה לדבר את הכאב הזה ולאתגר את מסגרת היחסים, למעשה מגלמת בתוכה את הפתרון כולו.

התאוריה של מלאני קליין

תיאורית יחסי האובייקט של מלאני קליין מתייחסת ליכולת שלנו לראות את “הטוב” ואת “הרע” בעצמינו ובאחרים ולתפוס אותם כחלקים שונים של אותו האדם. לפי קליין במצב התפתחותי מוקדם יותר אנו מסוגלים לתפוס רק חלק אחד בכל פעם. במצב הזה האדם שמולנו נתפס בצורה מפוצלת- רק טוב או לחילופין רק רע, ואת אותה התפיסה אנו מכילים גם על עצמינו. עם ההתפתחות ובהינתן שהתנאים מאפשרים זאת, אנו לומדים לעשות “אינטגרציה” של חלקים אלו, ויכולים לראות איך אדם שאכזב אותנו בבוקר יכול גם לשמח אותנו בערב, ולהיפך. איך אנחנו שהיינו תוקפניים או לא נעימים יכולים במצב רוח טוב יותר להיות נדיבים ואוהבים. היכולת לתפוס את עצמינו ואת האחר באופן אינטגרטיבי, נמצאת בבסיס היכולת לווסת את התוקפנות שלנו כאשר אנו נעלבים, כועסים או חרדים. כי אנחנו “זוכרים” שהאדם הזה שהכעיס אותנו כרגע, הוא גם אהוב.

הבלבול

כמו שאתה מתאר בשאלה שלך, דמותו של אביך מורכבת מכמה חלקים שקשה ליישב יחדיו. מצד אחד הוא איש בעל ערכים טובים והוא הקפיד להעביר אותם לילדיו. מן הצד השני הוא נוהג בתוקפנות, נרגזות ואפילו אלימות בקרובים לו ביותר. זה שאתה מתקשה לעשות “אינטגרציה” בחלקיו של אביך, נובע ככל הנראה מכך שהוא לא מצליח לעשות זאת. כאשר הוא כועס, הוא מתקשה להחזיק במקביל בחלקיו האכפתיים והנדיבים, ומתקשה לזכור שהילד הזה שהכעיס אותו, הוא גם הילד שמסב לו נחת, שמחה וגאווה.

האשמה

כשאבא מתקשה לזכור, אז גם הילד מתקשה לזכור. תיאורטיקנית נוספת בשם ג’ודי דיוויס, התייחסה למצב שבו ילד חווה יחס אלים מהורה שמתקשה לווסת את עצמו, יצטרך לבחור בין שתי אפשרויות לא טובות: 1. להאמין שהוא ילד טוב שמותקף ע”י הורה “רע”, בו הוא גם תלוי. זה עולם שמפחיד מאוד לחיות בו… 2. להאמין שההורה הוא טוב בסה”כ ושהתוקפנות שמופנית כלפיו (הילד) מוצדקת. זה תלוי בעוצמת התוקפנות, אבל הבחירה “הטובה יותר” מבין השתיים היא זו שמסתגלת טוב יותר למציאות. וכך ילדים רבים שחוו יחס תוקפני תופסים עצמם כאשמים במצב. ההפנמה הזו של אשמה, הולכת יד ביד עם הקושי של ההורה התוקפני לקחת בעלות ואחריות על התוקפנות של עצמו, ולהתנצל. אבל ילדים לא אשמים בתוקפנות שמופנית כלפיהם. זה התפקיד של המבוגר להיות אחראי על וויסות התוקפנות בקשר ועל תיקונו לאחר רגעים קשים.

תהליך האבל

מהשאלה שלך עולה שעכשיו כאשר התוקפנות מופנית כלפי אנשים שיקרים לך והדבר מכניס אווירה תוקפנית לתוך התא המשפחתי שאתה מבסס, אז אתה כבר לא מוכן לסידור הסלחני שהיה כלפי אביך עד כה.

בתחילת התשובה שלי כתבתי שההסכמה לפגוש את הכאב ולאתגר את מסגרת היחסים, היא שתוביל לפתרון. למרבה הצער ההצעה שלך לנתק קשר מאביך, הולכת עדיין עם הפיצול. עד כה הוא זכה להתייחסות של “איש טוב” שתוקפני לפעמים, ועכשיו נתפס כאבא כל כך תוקפן שעדיף לא להיות איתו בקשר. גם באפשרות השנייה אתה נשאר עם אשמה.

השלב הדפרסיבי

השלב שבו אנו עושים אינטגרציה, נקרא בתיאוריה של קליין “השלב הדפרסיבי”. יש משהו מכאיב ומדכדך בלקבל את זה שהאבא שאתה אוהב ומעריך (ושאוהב אותך) גם היה פוגעני כלפיך וממשיך להיות פוגעני. אבל ההסכמה לראות את המורכבות הזו, יכולה להוליד פתרון לא מפוצל, בו במקום אנשים “רעים” או “אשמים”, יש אנשים עם חוזקות וחולשות. זה מצריך מאיתנו לוותר על הפנטזיה שהתיקון של הקשר יעשה ע”י תיקון של האחר. להסכים לקבל את זה ההורה שהיינו רוצים שיהיה לנו לא יגיע, וההורה הזה- הרחוק מלהיות מושלם, זה ההורה שיש. זה תהליך כואב, כי הוא מצריך התבוננות בפגיעה שנגרמה לך, ובנוסף פרידה מפנטזיה שמצריכה תהליך כלשהו של אבל.

התיקון

אבל אחרי זה יכול לקרות משהו אחר-טוב בכמה רבדים. 1. ההבנה שאתה לא “אשם” בתוקפנות שמופנית כלפיך יכולה להוביל לכך שלא תסכים לקבל אותה, מבלי להצטרך לדחות את אביך כולו. 2. לראות את אביך גם על חולשותיו יאפשר לך לראות את הפגיעות שממנה נובעת התוקפנות, בין אם זה ערך עצמי פגוע מאוד או חרדה שמציפה אותו. כך תדע איך להגיב במצבים בהם הוא נהיה תוקפן כלפיך או כלפי מי מבני משפחתך, מבלי להסכים לתוקפנות. 3. התבוננות חומלת יותר באביך ובעצמך, תעזור לך לנהוג אחרת ביחסים עם ילדיך. בסופו של עניין, הורה שמסוגל להכיל את חולשותיו, מסוגל גם לווסת את התוקפנות שלו הרבה יותר טוב ולתקן במקרה הצורך.

אחריות במקום אשמה

במקומות בהם שוכנת אשמה קשה מאוד לעשות שינוי. כאשר אנחנו מצליחים להתייחס אל קונפליקט קשה כ- “לא אשמתי אבל בכל זאת באחריותי”, אז יש לנו הרבה יותר סיכוי. אחד היתרונות הגדולים של התבגרות הוא שעכשיו אתה “המבוגרים”. אתה יכול להיות אחראי על הבנייה מחודשת של הקשר עם אביך, הצבת הגבולות בו וכינון של שיח מסוג אחר. מכיוון שזה שינוי שלא קל לעשות אותו, במיוחד בתוך מארג משפחתי שפועל בצורה מסוימת שנים רבות, תוכל להיעזר בייעוץ מקצועי לאורך הדרך.

המון בהצלחה, ותודה על השאלה!

מה פסיכולוגים חושבים על מטופלים תלותיים? / יוליה ליבס

שאלה

מה פסיכולוגים חושבים על מטופלים תלותיים? האם הם שונאים אותם או שנהנים מתשומת הלב?

תשובה

שלום אנונימי/ת,

אתחיל מכך שאתייחס לתחושותיהם של פסיכולוגים בטיפול באופן כללי, ואמשיך דרך התייחסות ממוקדת להבעות תלות.

“העברה והעברה נגדית”

פסיכולוג מרגיש תחושות רבות במהלך פגישותיו עם מטופלים. תחושות אלו כוללות רגשות, חוויות, מחשבות ואסוציאציות, והן למעשה מהוות כלי משמעותי בטיפול. לתחושות שהמטפל מעורר במטופל ניתן להתייחס כ-“העברה”, ואילו לתחושות אשר מטופל מסוים מעורר במטפל ניתן להתייחס כ-“העברה נגדית”. פרויד התייחס להעברה (transference) כחלק מכל קשר טיפולי, במסגרתו המטופל רואה את המטפל ומתייחס אליו, באופן לא מודע, כנושא מאפיינים של דמות משמעותית מעברו (למשל אחד ההורים).

לפי פרויד, במסגרת תהליך זה, המטופל גם ירגיש כלפי המטפל מגוון רגשות המהווים בעצם שחזור של רגשותיו כלפי אותה הדמות. בהמשך לכך, תחושותיו של המטפל הינן העברה נגדית (counter transference) – המטפל לפי פרויד מרגיש כלפי המטופל תחושות דומות לאלו שדמויות משמעותיות מעברו של המטופל הרגישו כלפיו.

הוגים רבים כתבו וכותבים על ההעברה והעברה הנגדית, אך רובם ככולם נוהגים כיום להתייחס אליהן כמרכיבים משמעותיים ומרכזיים בטיפול פסיכולוגי, בפרט בזה הדינמי.

“תלות”

בהתייחס למה שכתבתי עד כה, מטופל אשר תלותי כלפי המטפל שלו, כפי הנראה מלמד בכך את המטפל על תחושות תלות שהוא חווה בעבר, ביחס לדמויות משמעותיות בחייו, וכן על תחושות תלות שיתכן והוא חווה גם כיום בקשרים שונים בחייו.

למה הכוונה?

בעצם ברגע שאני כמטפלת מזהה מה המחשבות והרגשות המתעוררות בי בתגובה לתלות שמביע מטופל מסוים, בין אם באופן כללי או בתגובה למשהו מסוים שאומר או עושה המטופל – אני יכולה לבדוק מה הן התחושות שהתעוררו בי בתגובה לתלות המטופל, ולשאול מה הן מספרות לי.

יתכן ואלו תחושות שאנשים משמעותיים אחרים בחיי אותו המטופל מרגישים כלפיו, כאשר הוא מביע תלות. יתכן ואלו תחושות שהמטופל עצמו מרגיש כלפי עצמו או כלפי אנשים משמעותיים בחייו. התחושות שעולות בי כמטפלת מול המטופל יכולות לסייע לי להבין אותו ואת הלך הרוח שלו, לעתים אף יותר מהמילים הנאמרות בפגישה.

על מנת שהתחושות העולות במטפל בתגובה לתלות המטופל, יהוו כלי טיפולי משמעותי, על המטפל להיות ערני לתחושות אלו ולחקור אותן אט אט יחד עם המטופל. חקירה זו של תחושות, תאפשר למטפל להכיר ולהבין טוב יותר את המטופל שלו – את תחושותיו, משאלותיו וצרכיו.

ומה תפקידי?

המטופל המביע תלות כלפיי כמטפלת, בעצם מספר ומסמן לי בכך משהו משמעותי על עצמו, על תחושותיו בעולם הזה ועל תפיסתו את עצמו ואת הסובבים אותו. על כן, כמטפלת אשתדל קודם כל לגלות סקרנות כלפי התלות. אני ארצה להבין מה היא מביעה? איזה צורך ואילו משאלות? כלפי מי עוד המטופל חווה בעבר או חווה כיום תלות? כיצד הוא עצמו מתייחס לתלות – האם היא מיטיבה עמו? האם מעוררת מצוקה? יתכן ואגלה שמה שאני חווה כתלות, המטופל דווקא חווה כדרך יצירת קשר מוכרת ולא כהבעת תלות. במקביל לכך, אני אבדוק באופן כנה ככל הניתן ביני לבין עצמי מה התלות של המטופל מעוררת בי. למשל, האם היא מעוררת בי חשש? האם אני מוחמאת? אולי בתוכי אני חווה כעס כלשהו כלפי התלות? האם התלות מגייסת אותי או שלעתים מרחיקה? אני אנסה להבין האם אני מגיבה אחרת כלפי ביטויי תלות של מטופלים שונים, או שמא אני מגיבה באופן דומה. יהיה עלי להיות ערנית ולבדוק – האם התלות מעוררת בי את מה שהיא מעוררת בקרב אנשים אחרים בחייו של המטופל, או שמה יתכן והתלות מעוררת בי משהו הקשור באישיות שלי.

בכל אופן, אני אגייס לטובת המטופל והטיפול את התחושות שהתלות מעוררת בי, ובאמצעות התחושות שלי אנסה להבין האם המטופל מכיר תחושות אלו מאנשים נוספים בחייו ומעצמו.

לסיכום,

מטופל המביע תלות יכול לעורר במטפל תחושה של רצון להתרחק, ואילו מטופל אחר המביע תלות יכול לעורר באותו המטפל הוקרה על תשומת הלב. יתכן ותלות תעורר תחושות שונות במטפל במהלך שלבי הטיפול השונים עם אותו המטופל. יתכן גם כי הבעות תלות יעוררו תחושות שונות אצל מטפלים שונים. בהתבוננות על תלות כהעברה, ועל הרגש שמתעורר אצל המטפל מול התלות – כהעברה נגדית, ינסה המטפל גם לזהות מה התלות מעוררת בו, וגם לגייס את מה שמתעורר בו להבנה טובה יותר של המטופל, ולסייע למטופל להכיר עוד רבדים בעצמו ובקשריו.

טיפול אישי או טיפול זוגי? / לילך קורן

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית לילך קורן
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה:

אני מתמודדת עם די הרבה כאב בזוגיות שלי. כבר כמה שנים שאני מרגישה בה מאוד לבד. בן זוגי מצידו מצידו מאוד משתדל אבל לי נראה שהוא משקיע במקומות שבכלל לא רלבנטיים. אני כבר לא יודעת אם זה הוא, אם זאת אני או אם זה פשוט ככה לכולם אחרי כמה שנים ביחד וילדים.
היו לי תקופות שהרגשתי ככה גם בקשרים קודמים אבל גם היו תקופות שלא. די ברור לי שאני רוצה עזרה מקצועית. איך אדע האם כדאי לי לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי או לטיפול זוגי?

תשובה:

אנונימית יקרה,

את מעלה שאלה מורכבת שרבים עסוקים בה – איך אדע אם המענה הטיפולי הנכון עבורי הוא טיפול פרטני או טיפול זוגי? מדברייך עולה התהייה היכן מקור הקושי – האם זה הוא? את? או שאולי זו המציאות החיצונית – השחיקה שנובעת מקשר ארוך טווח וגידול ילדים? התשובה לשאלה זו מורכבת אך אציע, בזהירות, שככל הנראה “כל התשובות נכונות”. עולמינו הפנימי, מורכב ככל שיהיה, תמיד נמצא בקשר גומלין עם עולמו הפנימי של האחר המשמעותי, וגם, עם המציאות החיצונית – נסיבות החיים אשר משפיעות עלינו. כל אלה יוצרים מעין “קוקטייל” ייחודי, שאין שני לו.

את מתארת חוויה מכאיבה בה את מרגישה לבד בתוך הזוגיות, חוויה שאת מכירה גם מקשרים קודמים. נשמע שיש צורך משמעותי שלך שלא מקבל מענה – הצורך, האנושי והחשוב, בהיות יחד. אכן, “לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ”, והרצון שלך למצוא עזרה מקצועית, לא להשאר לבד עם תחושת הבדידות, מסמן זאת. בטיפול, ניתן יהיה להבין יותר את חווית הבדידות שאת מתארת, את מקורותיה, השלכותיה, ובעיקר, להבין איך ניתן לתקשר את הצורך, כך שיקבל מענה מתאים (גם) על ידי בן זוגך.

האם טיפול זוגי יכול להתאים?

עבור טיפול זוגי, ראשית, נדרשת נכונות ומוטיבציה של שני הצדדים להכנס לתהליך טיפולי. תהליך שכזה יכול לסייע בשיפור התקשורת בינכם, בחיזוק האינטימיות ובזיהוי דפוסים “רעילים” בתוך הזוגיות. טיפול זוגי יכול לאפשר גם עבודה אישית, בנוכחות ובתמיכת בן הזוג.

האם טיפול אישי יכול להתאים?

אכן כן. פעמים רבות עבודה פרטנית בטיפול, מובילה לשיפור משמעותי בזוגיות, גם ללא עבודה זוגית. לעיתים קרובות, ככל שאדם מכיר עצמו יותר ומרגיש יותר בנוח בתוך עצמו, מערכות היחסים המשמעותיות מושפעות מכך לחיוב.

אז – כיצד מחליטים?

פסיכולוג אשר עוסק *גם* בטיפול זוגי, יוכל לבצע תהליך של היכרות והערכה ולהמליץ על אפיק ההתערבות היעיל ביותר עבורכם – מפגשים זוגיים, פרטניים, או אולי – גם וגם.

בהצלחה!

איך מתמודדים עם פחד מכישלון? / יובל גאון

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוג יובל גאון
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
מוזמנים לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

אני סטודנטית בת 25 ויש לי פחד נוראי מכישלון. מאז שהייתי ילדה (שלא הייתה מוצלחת במיוחד בלימודים והתמודדה עם דימוי וביטחון עצמי נמוך סביב הסוגיה הזו) נהגתי לעזוב בהתרסה כל מה שהיה קשה מידי עבורי, וגיליתי קושי משמעותי להתמיד בדברים שהעלו בי תחושות של כישלון ואכזבה. בנוסף, תגובת הוריי לנושא הייתה תמיד קטסטרופלית, וגרמה לי להרגיש כי היכולות הקוגנטיביות שלי ״פגומות״ מה שגרם להם לצער רב. בחלוף השנים מצאתי את התחום המתאים לי והצלחתי להתמיד ואף להצטיין בו (תוך שמירה על דפוס בעייתי של בריחה מכל מוקד אחר המעורר קושי) אך כיום אני בצומת בחיי שדורשת התמודדות שאין מנוס ממנה. בכל פעם שאני חווה אכזבה מביצועיי, או מאויימת מאוד מסביבתי, אני חווה רגרסיה לאותה ילדה מחוסרת יכולת, ובורחת להמנעות חזקה ובלתי נשלטת המלווה בתנודות קשות במצב הרוח ובדימוי העצמי. במקום שהקולות בראשי ירימו ויחזקו אותי ממקום של מסוגלות, הם מורידים אותי מטה בעלבונות קשים. מה ניתן לעשות כדי לא לגרום לכל קושי להחוות כנורא ומערער כל כך, עד לרמה של בריחה ממנו?

תשובה

הילד הפגיע שחי בתוכנו

היי סטודנטית!

שאלתך נותנת במה לסיטואציה מוכרת: בדיוק ברגעים מהם אנחנו חוששים, כשאנחנו צריכים שמשהו ירים ויחזק אותנו, אנחנו מוצאים את עצמנו מופעלים מתוך קולות שליליים שאנחנו מכירים מהעבר, ובמקום שנתמודד בצורה הבוגרת שלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו נמנעים, סוערים, ומלאי ביקורת עצמית.

מה קורה לנו ברגעים האלה, למה זה ככה?

נסתכל על השאלה שכתבת בצורה מפורטת ויפה, ונבין דרכה ברוח גישת טיפול פסיכולוגית הנקראת סכמה תרפיה, למה הקולות הפנימיים מתפתחים ככה, איך הם ממשיכים להשפיע עלינו גם בבגרות, ומה אפשר לעשות כדי להתמודד ולחזק קולות פנימיים אחרים.

איך קול פנימי נולד?

נתחיל מההתחלה. מהילדות.

ילדים מגיעים לעולם עם מגוון צרכים: צורך בביטחון, בתחושת מסוגלות, ביכולת לבטא את העולם הפנימי, צורך במשחקיות, בגבולות ועוד ועוד. תפקיד ההורים, במיוחד בשנות החיים הראשונות, לספק מענה לצרכים אלה. כשזה קורה – מתקיימים התנאים הדרושים להתפתחות פסיכולוגית טובה. אבל, מה לעשות, העולם הוא לא מקום מושלם. גם להורה הקשוב והמשקיע ביותר קשה למצוא מענה מדויק לכל הצרכים.

כאשר צורך מסופק בצורה עקבית וטובה דיה נוצרת בתוכנו סכמה – דרך הסתכלות על העולם. למשל – לאחר סיפוק סביבה בטוחה ילד יפתח סכמה על העולם שהוא בסה”כ מקום יציב ובטוח. באופן הזה יתפוס את העולם, לפחות עד שמשהו יגיד לו אחרת. לאחר שילד יחווה הורות מספיק מטפלת ומספיק מקבלת – הוא יפתח סכמה על יחסים שבבסיסה תחושה שהוא רצוי בעולם.

בדיוק כך, אך מהכיוון המנוגד, צורך שלא מקבל מענה באופן ממושך – מייצר סכמה שלילית. למשל, בדוגמה שהבאת, את מתארת את הקושי שחווית באופן מתמשך החל מהילדות עם חוויות של חוסר הצלחה. כישלון בוודאי הייתה חוויה לא נעימה עבורך (עבור מי לא), אך התגובה אליו היא העניין החשוב ממנו לומדים. במקרה שתיארת – תגובה קטסטרופלית של ההורים אולי לימדה אותך, באופן מצער, שמשהו בך לא בסדר, שאת לא מסוגלת להתמודד או לתפקד כראוי. כך, נוצרה סכמה בתחום תחושת המסוגלות – לפיה הנחת היסוד היא של חוסר יכולת להתמודד, והתחושה היא שמשהו ביכולותייך “פגום”.

על מנת להתמודד עם התחושות קשות שמתעוררות כאשר מופעלת סכמה שלילית, אנו משתמשים בכל מיני מנגנוני הגנה. במקרה שתיארת – זוהי הימנעות. כך לא היית צריכה להתעמת עם מצבים שיכולים להפעיל את הסכמה ולחוות את הכאב שכרוך בהפעלתה. בהמשך, השימוש במנגנון זה יכול להפוך לדפוס התמודדות קבוע, וכך מתחזקת ההימנעות וגובר החשש מפני המפגש עם רגשות קשים.

כיצד הסכמות ממשיכות להתעצב בבגרות?

עד כה ראינו כיצד נוצרת סכמה. אך מהי בעצם?

סכמה היא למעשה סט של תחושות, מחשבות, אמונות, רגשות ותגובות נלמדות – הקשורות זו לזו תחת נושא אחד. כך למשל בתחום המסוגלות העצמית יכולה להתקיים סכמה של חוסר מסוגלות, ובעת התמודדות עם סיטואציה מאתגרת היא עלולה להתבטא באמונה שלא אצליח, בתחושת אשם, ובמחשבה שאומרת “תוותרי. את לא מסוגלת”.

ככל שאנחנו מתבגרים – הסכמות שלנו על העולם הולכות ומתפתחות, מתעצבות ומשתכללות. הן מושפעות גם מהמפגש עם חברים, משפחה, דמויות סמכות אחרות, וגם מעצמנו – כבר יש יכולת לסיפוק צרכים עצמי וללמידה מהניסיון האישי. כעת הן כוללות מגוון רחב יותר של ביטויים, ומורכבות גבוהה יותר של אינטראקציות בין הסכמות למציאות. מתוך כך, חלק מהסכמות שהתחילו להתפתח בכיוון שלילי יתגמשו, יתרככו ויהפכו להיות חיוביות יותר בעקבות חוויות מתקנות. בסיפורך את מתארת זאת יפה סביב התחום בו מצאת את עצמך מתמידה ומצטיינת. אני יכול לשער שהצלחתך בתחום זה שינתה במידה כלשהי את הצורה בה את תופסת את עצמך ואת יכולותייך.

עם זאת, ישנן עדיין חוויות שנחוו באופן קשה מדי, וההימנעות שנוצרה על מנת להגן מפניהן, הביאה לכך שלא יהיה שינוי בסכמה. בתחומים אלה אותה הסכמה שהתחילה להתפתח בצורה שלילית מהילדות נשארת וממשיכה ללוות אותנו. כך מתקבע בתוכנו קולו של הילד הפגיע שלא קיבל את המענה לו הוא היה זקוק, סביב הצורך המסוים לו הוא היה זקוק.

סביר להניח שנמשיך לנסות להימנע ממגע עם אותם מקומות פגיעים, ולרוב נצליח. ננסה להמשיך להתפתח ברמה האישית והמקצועית, אולי אף נרגיש טוב חלק ניכר הזמן. אך באותם רגעים בהם המציאות תפגיש אותנו עם הקושי שחווה הילד הפגיע – הוא יתעורר בתוכנו ונרגיש את פעולתן של הסכמות מהן ניסינו להימנע.

איך מתמודדים עם הסכמות השליליות שלנו?

לפי התיאוריה שהצגתי עד כה – הסכמות השליליות שלנו נוצרו היכן שכילדים חווינו סביבה שכשלה במילוי צרכינו, ועל פי אותה התבנית שחווינו למדנו לראות את העולם ואת עצמנו. המפתח לשינוי הסכמה אם כך – יהיה בניסיון לספק מענה אחר לאותם הצרכים, ומתוך חוויות אלה נלמד דרכים אחרות לראות את הדברים.

התחלה טובה היא להכיר בכך שאנחנו מגיבים כעת מתוך אותו ילד קטן שהיה פגיע יותר בראשית החיים ולרשותו לא עמדו מגוון האפשרויות העומדות בפנינו כעת כמבוגרים. מכיוון שנמנענו ממגע עם אותן חוויות כואבות – לא סיגלנו לעצמנו דרכי התמודדות חדשות ונותרנו עם אותן תגובות מכאיבות והתמודדויות לא יעילות.

כעת, כדאי לוודא שאנו מכירים היטב את הדפוסים שלנו. לאילו סיטואציות אנחנו מגיבים מתוך קולו של הילד הפגיע? מהם דפוסי התגובה שלנו? אילו תפיסות ואמונות עומדות מאחורי התגובות הללו? נשמע שעשית עבודה מצוינת בתחום הזה!

מה הלאה?

כדאי לנסות לברר עם עצמנו מה מעוררת בנו ההבנה שאנחנו מגיבים מתוך המקומות הפגיעים שלנו שהתפתחו בילדות, ונותרו קפואים בזמן, בעוד חלקים אחרים שלנו המשיכו להתקדם ולהתפתח. האם תוכלי לגייס אל המקומות הפגיעים שלך אמפתיה? לפתח תפיסה חומלת ולרצות לעזור להם להתפתח ולהשתנות, כעת כשאת יכולה להיות שם עבורם כמבוגרת המסוגלת ליותר? בעזרת הדמיון תוכלי לשאול היום את אותה ילדה פגיע שהיית – מה את צריכה עכשיו כדי להרגיש טוב יותר?

אפשר להמשיך ולבדוק את התפיסות שהתגבשו אצל הילד הפגיע שהיינו, וממשיכות להפעיל אותנו היום, לעתים מבלי שנהיה מודעים אליהן. האם את באמת חסרת יכולת כמו שלמדת להאמין? אולי התפיסה שלך הייתה מוטה מהפידבקים הקשים שקיבלת? אולי החמרת עם עצמך? אולי הסטנדרטים שלך היו לא תואמים? סביר שבתהליך כזה נקבל מעצמנו תשובות מגוונות, ובחלקן הן אולי יאשרו את מה שאותו ילד פגיע מאמין. אך בחלקן אולי יהיה מקום לשים סימן שאלה.

נוכל לנסות לעורר בתוך עצמנו דיאלוג בין הקולות השונים הקיימים שם. אם בסיטואציה קשה הקול של הילד הפגיע יאמר: “עזבי, זה נועד לכישלון. זה יכאיב לך. עדיף לוותר”, אולי אפשר לנסות למצוא קול נוסף, של עצמך הבוגרת, שיראה את הילד הפגיע, יבין אותו, יאמין בו, ויציע לו עזרה.

אם משהו בכיוונים שהצעתי נחל הצלחה, נוכל כעת גם לנסות לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו, בצורה הדרגתית ומבוקרת. לבחור תחום בו מרגישים שאנו מסוגלים לעשות צעד קטן לעבר משהו שחסר לנו: להיות מעט יותר אסטרטיביים כלפי דמות סמכות. לא להגיב בהענשה עצמית לאירוע שמעורר תחושת אשמה. במקרה שלך – לבחור התמודדות שעלולה להסתיים בכישלון, לא גדול מדי בתור התחלה, ולגשת אליה עם הקול שחיזקת של העצמי הבוגר שלך, שמכיר את קולו של הילד הפגיע ולא מעוניין לתת לו להיות הקול הדומיננטי.

בפועל, כשהמילים פוגשות את המציאות, אין ספק שזה קשה. במיוחד כאשר מנסים לעבוד עם סכמות נוקשות, כאשר מתעוררות תגובות רגשיות עוצמתיות, וכן כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו בהזדהות גבוהה עם הקול הביקורתי ומתקשים למצוא בתוכנו קולות אחרים. במקרים אלה מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו מתבצעת הערכה מקיפה של הצרכים והמענה הטיפולי המתאים, והעבודה הטיפולית נעשית יחד עם איש מקצוע מיומן.

מדוע נכדתי נמנעת מהכרויות? / ד”ר שמרית תלרז כהן

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית ד”ר שמרית תלרז כהן
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
מוזמנים לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

נכדתי בת 25, בחורה יפה ונהדרת אך שתקנית, סגורה מאד, בוכה הרבה ואינה משתפת פעולה בהכרויות לשדוך. מה עושים?

אודה לכם על יעוץ מעשי.

תשובה

אנונימית יקרה,

הדאגה לנכדתך מובנת מאוד ומוכרת. בוודאי לא קל לך להתמודד עם רגשות הצער והאכזבה העולים בך ביחס לנכדתך, הראויה, היפה והנהדרת, אשר לכאורה יכלה בקלות ליצור זוגיות מספקת אך היא מסרבת ליד המושטת ואינה משתפת פעולה. להרבה מאיתנו יש קרובי משפחה, חברים ואנשים היקרים לנו אשר נדמה שנשארים מאחור במסלול החיים. כמה מתסכל לראות אדם יקר לנו, מוכשר וראוי אשר לא חי את החיים במלואם, נמנע מהתמודדות בתחומי חיים חשובים כגון זוגיות, קריירה, וקשרים חברתיים, והוא מחמיץ הזדמנות ועוד הזדמנות.

מדוע שאדם לא יעשה כמיטב יכולתו כדי לחוות ולהנות מחייו? מה יכול להוביל לצמצום ונסיגה כזו מהחיים? מדוע לוותר מראש על הזדמנות להכיר, לחוות, להיות בקשר עם אדם אחר? בלתי אפשרי לדעת בוודאות רק על סמך התיאור שלך את הסיבות למצוקה של נכדתך, אבל אחת האפשרויות יכולה להיות חרדה חברתית.

חרדה חברתית

יש קבוצה לא מבוטלת של אנשים, כעשרה אחוז באוכלוסייה בממוצע, הסובלים מחרדה חברתית. חרדה חברתית מוגדרת כפחד מוגזם ממגוון מצבים חברתיים, כאשר האדם הסובל מההפרעה חושש מכך שיפול קורבן ללעג, להשפלה או לביקורת במגוון מצבים חברתיים. היות ומרבית המצבים בחיינו הם חברתיים ומעורבת בהם נוכחות של אנשים אחרים, אנו כבר יכולים להתחיל להבין עד כמה חרדה זו יכולה להיות משתקת ומגבילה תפקודית. אדם עם חרדה חברתית עשוי לחשוש לאכול בציבור, לרקוד במסיבה, לדבר בנוכחות אנשים אחרים, להתחיל בשיחה עם אדם לא מוכר, לדבר עם דמויות סמכות, ואף לצאת לדייט. האדם הסובל מהחרדה נוטה להימנע מיותר ויותר מצבים בהם הוא עלול להרגיש את החרדה, בשל החשש שאנשים ישימו לב לכמה שהוא חרד והוא יושפל מכך. המעגל של חייו עלול להצטמצם יותר ויותר, ההחמצות עלולות להצטבר ועלולות להופיע תחושות כגון עצב, דיכאון ובדידות.

מעגל קסם שלילי של חרדה והימנעות

ננסה להבין כיצד נוצר דפוס שלילי ומזיק זה. אנשים עם חרדה חברתית נוטים להחזיק באמונות קיצוניות ושליליות לגבי מצבים חברתיים ולגבי עצמם. ראשית, הם נוטים לחשוב על עצמם בתוויות שליליות, חד צדדיות ומנמיכות, למשל: “אני טפשה” או “אני מגושמת חברתית”. שנית, הם נוטים לחשוב שהסטנדרטים להתנהגות חברתית הם גבוהים ובלתי מתפשרים, למשל- “אסור לי לשעמם אף פעם את בן שיחי” ” אני חייב להיות מעניין תמיד”. זאת, כאשר אנשים ללא חרדה חברתית מבינים שלעיתים יש שתיקות בשיחה וזה בסדר, ולא כל סמול טוק חייב להיות מרתק ולחדש. שלישית, אנשים עם חרדה חברתית מאמינים שהתוצאות של אי עמידה בסטנדרטים החברתיים הנוקשים מאוד בהם הם מחזיקים, הן תמיד סנקציות קשות והשפלה “אם לא יהיה לי מה להגיד בדייט, לא ירצו להפגש איתי יותר”. זאת, כאשר אנשים ללא חרדה חברתית לרוב מבינים שגם אם עשינו טעות חברתית ולא הרגשנו נעים, המשמעות אינה שהעולם ידחה אותנו לנצח. בשל האמונות השליליות הללו שתוארו, בכל מצב חברתי מתעוררת תחושת חרדה עם הסימפטומים הפיזיולוגים הנלווים אליה: דפיקות לב מהירות, הזעה, יובש בגרון והסמקה. האדם עם החרדה החברתית מייחס תשומת לב רבה מדי לסימפטומים אלו ולאופן בו הם נתפסים, הוא חושב שאם אחרים יראו כמה הוא חרד התוצאה תהיה דחייה והשפלה. לכן, הקשב שלו מופנה לסימני החרדה ולניסיון לצמצם אותם. בשל הפנית הקשב לתסמיני החרדה, באמת קשה יותר להתרכז בשיחה או במצב החברתי ונוצר תפקוד חברתי טוב פחות. כמו כן, הניסיונות לצמצם את מצבי החרדה ולהימנע ממצבים חברתיים למעשה משמרים את הבעיה ומחריפים אותה.

הימנעות

כאשר האדם עם חרדה חברתית נמנע ממצב חברתי כמו דייט, או ראיון עבודה, ברגע הראשון הוא חש הקלה אדירה, על שמנע מעצמו תחושת השפלה. לטווח הארוך, ההימנעות היא זו שמשמרת את החרדה. נמנעת מהאדם חוויה מתקנת. הוא לא יכול לחוות על בשרו שהמציאות החברתית אינה שלילית ומשפילה כפי שהוא מדמיין, ולתקן את החשיבה השלילית המשמרת את החרדה. הוא מתרחק יותר ויותר ממעגל החיים והחזרה וההשתלבות מתחילות להראות בלתי אפשריות.

אז מה עושים?

נחזור אלייך, סבתא יקרה. לעיתים החרדה החברתית עזה ומצמיתה ולמרות האהבה והכוונה הטובה, קשה לנכדתך להיעזר רק בדרבון של בני המשפחה. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור מאוד, לאבחן את הבעיה אשר מקשה על נכדתך ולסייע לה להתגבר על המחסומים. בנוסף, קיימות עמותות המסייעות לנוער ובוגרים עם חרדה חברתית על ידי יצירת קבוצת שווים בה הם יכולים להתנסות ולהתגבר על החרדה באווירה תומכת ולא מאיימת. עמותות אלו נקראות : “רקפת” ו- “מים שקטים”. הטיפול הפסיכולוגי בחרדה חברתית יעיל מאוד ואפשר לקוות ולהאמין שנכדתך הנהדרת תוכל להתגבר על הקשיים שלה ולחיות חיים מספקים ומלאים.

איך מעלים נושא קשה? / מאיה גלוטמן

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית הקלינית מאיה גלוטמן
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

הייתי בטיפול בעבר והיום התחלתי שוב אצל מטפל חדש. פתאום סיפרתי את הסיפור שלי בדרך אחרת ונושאים חדשים צפו, יש נושא אחד שאני נמנע מלעלות אותו כי כבר דיברתי עליו בטיפול הקודם וההתמודדות איתו קשה וזה מרגיש שאין למה לפתוח את זה שוב. מה כדאי לעשות?

תשובה

אנונימי יקר,

חזרה לטיפול פסיכולוגי, אצל מטפל חדש, מעלה מספר סוגיות אשר נוגעות לשאלתך:

על מה אנחנו עובדים בטיפול

בטיפול פסיכולוגי, בין אם דינאמי ובין אם קוגניטיבי-התנהגותי, נזהה את האופן שבו דפוסי התמודדות (מחשבתיים, רגשיים, התנהגותיים, יחסיים) שנלמדו בעבר או בנסיבות חיים מסוימות, משתלטים בצורה נוקשה על חיינו כיום. לעיתים דווקא הניסיון שלא לתת ביטוי למחשבה, זיכרון, רגש יביא לפגיעה באיכות חיינו, ובטיפול ננסה, בסביבה בטוחה, לחשוף זאת ולתת מקום לאותם התכנים כדי לצמצם את השליטה הנוקשה שלהם בחיינו. הדברים עליהם נימנע מלדבר, לחשוב או לכלול בחיינו, מתוך תחושה שהם קשים מידי, שהם אסורים, שביחסים המוקדמים שלנו הם זכו ליחס מזלזל או מבוהל מידי ולכן הרחקנו אותם מחיינו; הדברים האלו, יש להם נטייה לצבור מתח רב, לעורר חשש מההתפרצות או מהחזרה שלהם, וחלק מהטיפול יהיה לאוורר אותם, לבחון אותם מפרספקטיבה חדשה, להגמיש אותם, לעבד אותם, ו״להכניס אותם״ לסיפור שלנו בצורה קלה יותר לעיכול. זה נעשה בטיפול בצורה הדרגתית בתוך קשר נבנה של אמון, קבלה וחוסר שיפוטיות.

הגעה מחודשת לטיפול פסיכולוגי

פנייה מחודשת לטיפול פסיכולוגי יכולה להיות טעונה ברגשות שונים. יכולה להיות לנו משאלה לקשר עם המטפל החדש שיהיה כמו הקשר הטיפולי הקודם; שהמטפל יבין אותנו כמו המטפל הקודם, שלא נצטרך לעבור שוב את תהליך ההיכרות עם החששות והקשיים שלו. יכולה להיות לנו תקווה לקשר טיפולי אחר מהטיפול הקודם; להצלחה גדולה יותר או לתיקון של מה שהיה חסר בקשר הטיפולי הקודם. לעיתים נהיה מוטרדים מחזרת סימפטומים או תחושות שחווינו בעבר, ונתהה האם עכשיו צריך לחזור על כל התהליך הטיפולי, ומה הטעם בכך. או שאולי דווקא הפעם נהיה נחושים לחשוף דברים עליהם לא דיברנו. לכל הרגשות האלו, התקוות כמו גם האכזבות, יש מקום בשיח הטיפולי ובבנייה של הקשר עם המטפל.

עוד חוזר הסיפור

לפעמים נרגיש שבטיפול אנחנו מדברים על מה שבאמת היה- על הילדות שהייתה לנו, על הפגיעות שנפגענו, על הקשרים שהיו לנו. אם אנחנו מדברים על עובדות, אז מה הטעם לחזור ולדבר עליהם אחרי שכבר פתחנו הכל. מבלי לבטל את המקום של אירועים וקשרים מכאיבים בעבר, העבודה הטיפולית מתייחסת לאופן שבו אנחנו מספרים את סיפור חיינו. במהלך הטיפול ייתכן ונצליח לזהות שאירועים של חוסר אונים בעבר אינם מבטלים רגעים אחרים בחיים בהם היינו בעלי שליטה ויכולת. אולי נצליח להתייחס לאירועים אחרים בחמלה רבה יותר, ובהבנה שכך היינו יכולים בעבר, והיום אנחנו אחרים. כך, בהדרגה הסיפור האישי שלנו יכול להיות מסופר בצורות חדשות עם דגשים חדשים. טראומה ופגיעה לעיתים קרובות יקפיאו את האופן שבו אנחנו יכולים לספר או להיזכר במשהו, והעבודה הטיפולית תהיה להפשיר את האופן שבו אנחנו יכולים לספר ולהיזכר בסיפור. בתהליך טיפולי משמעותי, בהדרגה גם הסיפורים המשמעותיים והכאובים ביותר בחיינו יוכלו להיות מסופרים במילים אחרות ובדרכים אחרות. חלק מהתהליך הזה נובע גם מהמפגש עם המטפל או המטפלת, ולאופן שבו הם עדים לסיפור שהיה עד כה סודי, קפוא ומכאיב.

בהגעה מחודשת לטיפול, ייתכן שחלק מהסיפורים האלו יסופרו בצורה שונה, יהיו חשובים בצורה שונה, גם בהקשר לסיבת הפנייה הנוכחית. חלק מהדברים שבעבר היו קשים לשיחה, יהיו גמישים יותר כבר כתוצאה מההתפתחות. חלק מהנושאים יהיו קשים להעלאה, אולי גם כמו שהיו בטיפול הקודם, כי הם טעונים וכאובים וצריכים מידה גבוהה של אמון כדי לפתוח. חלק מהדברים עליהם דיברנו בטיפול הקודם, יכולים לקפוא מחדש מהבהלה שבקשר החדש, מתחושת חוסר הביטחון בו, ויצטרכו להמתין עד שהקשר החדש יתבסס.

מה כדאי לעשות

אנונימי יקר, העצה הראשונה שאתן לך היא לדבר על כך עם המטפל החדש. לדבר על הקושי שקיים לחשוף דברים מסוימים יש ערך בבניית קשר לא פחות מלחשוף את הדברים. השיחה תוכל לדון במטרות ובחששות שלך בקשר הטיפולי החדש, ואולי גם ללמד אתכם דברים משמעותיים להמשך הטיפול. עצתי השניה היא להיות סבלני כלפי עצמך. כניסה לקשר טיפולי חדש היא תהליך טעון ברגשות, מחשבות, משאלות, וזיכרונות שונים. זהו תהליך אשר לוקח זמן. נסה לתת מקום לתחושות שלך בשלב זה. ככל שהקשר ביניכם יבנה, יהיה קל יותר לדבר על דברים. בנוסף, כפי ששמת לב בעצמך, השתנית מזמן הטיפול הקודם (אפילו אם הרבה נשאר דומה), חלק מהדברים שהטרידו אותך בעבר פחות משמעותיים, חלק מהדברים שלא היו במרכז הטיפול הקודם נהיו משמעותיים יותר. זהו סימן חיובי להתפתחות ולגמישות. ככל שהקשר יעמיק, אם יש נושא שחשוב לדבר עליו, הוא כבר ימצא דרך להיפתח.

אני מאחלת לך תהליך טיפולי מייטיב ומשמעותי, וכל טוב!

מה פסיכולוגים מרגישים? / אנה קרא-איוונוב

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית אנה קרא-איוונוב
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

בדרך כלל שמקבלים הסברה מפסיכולוגים קליניים באינטרנט ובטיפול אנחנו לומדים על עצמנו, והאנשים והחברה סביבנו. אני סקרנית לדעת מה פסיכולוגים מרגישים. משעמם לכם? אתם מתרגשים? יש שאלות שקשה לכם לשאול? מה גורם לכם לרצות לשבת שעות עם אנשים שיכולים מאוד לסבול במהלך הפגישות שלכם? ובעיקר- מאיפה הסבלנות להקשיב לסיפורים הארוכים ולהתנהגויות שהאדם הסביר יכול להתקשות להכיל?

תשובה

שואלת יקרה,

שאלתך מעסיקה פונים רבים, גם אם הם מטופלים תקופה ארוכה וגם אם הם רק הרגע מצאו את עצמם בחדר מול אדם זר שבפניו מצופה מהם לגלות את כל צפונות ליבם. לפעמים אנשים יודעים לשאול שאלה זו בקול רם, כמוך, ולפעמים היא נשארת חבויה בפנים, אך היא כמעט תמיד שם.

ובכן, פסיכולוגים קליניים הם בני אדם.

ככל בני האדם אנחנו מרגישים את כל סוגי הרגשות בעולם. שעמום, התרגשות, תסכול, קושי, מבוכה, אי נעימות וכולי וכולי וכולי, ואת כל הרגשות האלה אנחנו מרגישים הן בחיינו הפרטיים והן בעבודתנו. יותר מזה, ייתכן ואנחנו מרגישים אותם בעוצמה רבה יותר בחדר הטיפולים, כי חדר הטיפולים הוא מקום עמוס במיוחד ברגשות, זאת מכיוון שניתן לומר כי רגשות הם העיסוק המרכזי של הפסיכולוגיה הקלינית. כלומר, היות והמרחב הטיפולי מאפשר למטופלים ביטוי חופשי ובלתי מוגבל של כל סוגי הרגשות בעולם, הוא בוודאי גם מייצר רגשות בתגובה אצל המטפלים שלהם.

עם זאת, למעשה מה שמבחין פסיכולוג קליני בעבודתו מסתם אדם שתדברו איתו, הוא שהפסיכולוג מנסה בכל רגע נתון להיות מודע ככל הניתן למכלול הרגשות שעולים בו בסיטואציה הטיפולית, ולעשות בהם שימוש שיסייע למטופל – באמצעות ניסיון להבין את המטופל דרך הרגשות שהוא מעורר בפסיכולוג, להבין את מבנה הנפש שלו והאופן שבו הוא יוצר קשרים.

כלומר, רגשותיו של הפסיכולוג הקליני במהלך השעה הטיפולית (לפחות של פסיכולוג קליני שעובד בגישה הפסיכודינמית) הם כלי בעבודתו. הם משמשים אותנו בעבודה הטיפולית מתוך אמונה שהאופן בו אנו מרגישים ביחס למטופלים שלנו הוא בעל משמעות ויכול ללמד אותנו גם עליהם.

אז התשובה לחלק הראשון של השאלה היא כן, אנחנו בהחלט מרגישים הכל.

ולמה בעצם?

לגבי שאלת הלמה, או שאלת המוטיבציה – מה גורם לנו לרצות לשבת ולשמוע סיפורים ארוכים ולעתים קשים…

כמובן, כמו בכל מקצוע, גם למקצוע הפסיכולוגיה מגיעים אנשים עם כל מיני מוטיבציות. אבל בגדול, אנו יוצאים מנקודת הנחה שמרבית הפסיכולוגים הגיעו למקצוע הזה ראשית כי הם אוהבים בני אדם. טובתם של הזולת נוגעת להם ויש להם רצון בסיסי להיטיב עם אנשים אחרים, לגרום לכך שיהיה להם טוב, שתהיה הקלה בכאב ובמצוקה שלהם. הפסיכולוגים שאני מכירה מוכנים לספוג ולהתאמץ הרבה על מנת שזה יקרה.

עוד נקודה משותפת לפסיכולוגים היא העניין בבני אדם והסקרנות ביחס לעולמם הפנימי ורגשותיהם. מי שמגיע למקצוע אלה לרוב אנשים שבני אדם והקשרים הנרקמים ביניהם מרתקים אותם, וזה מה שנותן את הכח והסבלנות לשמוע הרבה – זה פשוט מעניין אותנו.

צריך להוסיף לזה גם את העובדה שלשבת מול מטופל זה לא כמו לשבת מול דודה של סבתא ולשמוע סיפור משמים. פסיכולוג שיושב מול מטופל עסוק בהקשבה אקטיבית. הוא לא רק מקשיב, הוא גם כל העת מנסה לתת פשר, מנסה להבין מה בעצם מספר לו המטופל על עצמו, ואיך הסיפור הזה רלוונטי למכלול של חייו של המטופל בכלל, ולמה שהביא אותו לטיפול בפרט. תחשבו על זה כמו על פאזל – כל סיפור, כל פגישה, נותנים עוד זווית לגבי חיי הנפש של המטופל, שהם הם המוקד של המהלך הטיפולי. והפסיכולוג מחפש להבין את המטופל שלו באמת, לעומק, באופן שאנשים לא תמיד מצליחים להבין אחד את השני בחיי היומיום הרגילים. כמו שכתבתי לעיל, פסיכולוגים מגיעים לפגישות הטיפוליות עם מוכנות ורצון לפגוש את מלוא המנעד הרגשי של מטופליהם, וכפועל יוצא גם את מלוא המנעד הרגשי שלהם עצמם. והרבה מיכולת ההבנה שלנו את מטופלינו עוברת לא רק דרך הראש, אלא גם דרך הנפש, דרך הלב, דרך תחושות ושברי רגשות, וזה מה שהופך את ההבנה שלנו, בשאיפה, למלאה ונוגעת יותר, וזה גם (ושוב, אני משוחדת) הדבר הכי מעניין בעולם. לכן גם סיפור משעמם הוא סופר רלוונטי ומעניין, כי המטרה של הטיפול היא להתבונן על הנפש ועל הקשר הטיפולי שנוצר – ובמובן הזה, עצם רגש השעמום שעולה בפסיכולוג (וכמו כל רגש אחר, לפעמים גם הוא עולה) הוא מושא להתבוננות ויכול לספר לנו המון על המטופל שמולנו.

והמרכיב הנוסף

מכל זה נובעת גם הנקודה הבאה – אני מאמינה שחוץ מאהבת אדם וסקרנות, פסיכולוג נדרש גם לאומץ. טיפול פסיכולוגי אמור להיות מרחב שלא נבהל משום דבר ולא נסוג משום דבר, ובתוכו מותר לכאוב ולסבול ולכסוף ולאהוב ולהימשך ולהידחות ולסלוד ובערך כל רגש אחר שיכול לעלות בין בני אדם. אם מטרת הטיפול היא הקלה על סבל, אז השלב הראשון זה צלילה לתוך הסבל, היכרות איתו על כל צדדיו ומעומק החוויה, כי סבל לרוב לא עובר כשמנסים להתעלם ממנו. סבל טומן בחובו גרעין של רגש או מחשבה שלא ניתן לו מקום או שלא עבר עיבוד מתאים בשעתו, וכמו קוץ ברגל ייצר זיהום ומוגלה ונפיחות. וכמו שרופא לא יכול להוציא את הקוץ מבלי לנקז את המוגלה, אפילו שהמוגלה היא לא אסתטית ולא נעימה למראה, כך גם הפסיכולוג, על מנת לרדת לשורש הכאב, לדבר שבגללו הכאב נוצר, צריך לעבור דרך הכאב עצמו. להשתהות בו, לתת לו מקום, לפעמים ממש להרגיש אותו ביחד עם המטופל.

ונכון שלפעמים זה לא פשוט, ולפעמים קשה להכיל וקשה להיות עדים לסבל גדול כל כך, אבל זו חוויה אחרת לגמרי כשאתה ניגש אל כל הכאב והסבל כמשהו שאתה יכול להיות שותף בריפוי שלו.

וזו אולי המוטיבציה המרכזית – קשה להעביר במלים את התחושה כשאתה מרגיש שהצלחת לעזור למישהו באמת. שהצלחת להקל עליו, שמשהו בחייו השתנה בצורה משמעותית בעקבות הטיפול. שהוא מצא בליבו ובחייו אהבה, הכלה, מחילה, שלווה מסוימת.

מי שחווה את זה, אפילו פעם אחת, יהיה מוכן לספוג עוד המון קושי וכאב בהמשך, כי הוא יודע ורואה מה יכול לקרות בסוף, מה הקשר הטיפולי מסוגל לפעול באדם שמולו.

איך להגיב מול הפרעת אכילה? / ד”ר ג’ני סינה

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית ד”ר ג’ני סינה
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
מוזמנים לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

בחודשים האחרונים אמא שלי ירדה המון במשקל, בקצב די מהיר. בחודש האחרון, אני והסביבה הקרובה התחלנו לחשוב שאולי היא פיתחה הפרעת אכילה. אני לא גרה בבית, אבל לאחרונה כשביקרתי, שמתי לב שהיא מסתגרת בערך 3 פעמים ביום בשירותים למשך כמעט שעה. מאחר והורי גרושים, נאלצתי לאורך כל ילדותי למלא תפקיד של מבוגר אחראי שדואג ולוקח אחריות על אמא.

בשנים האחרונות התחלתי טיפול פסיכולוגי והתרחקתי מאוד מהבית, מאמא ומהקשר החודרני והסימביוטי שהיה בנינו. אני לא רוצה שוב להיכנס לנעליים של המבוגר האחראי, כי זה באמת עושה לי מאוד רע, אבל מצד שני קשה לי שלא להגיב בכלל…בנוסף נראה שהיא מאוד מנסה להוציא תגובות של דאגה והתפעלות מהירידה במשקל ואני לא רוצה לשתף עם זה פעולה. מקווה לקבל עצה – איך אפשר ורצוי להתנהל בלי שזה יפגע גם בי?

תשובה

״מבוגרת אחראית״ יקרה,

אני רוצה לברך אותך על כך שאת יודעת בצורה כל כך ברורה מה טוב לך ומה לא. מאד קשה לראות בן משפחה מתנהג בצורה לא בריאה, על אחת כמה וכמה כשזו אמא שלך. את רואה מרחוק מערבולת ויודעת שאם תיכנסי אליה, תהיי מושפעת. אך גם להסתכל מרחוק ולא להתערב זו לא אפשרות כי את רואה את אמך נפגעת.

ילדים רבים לוקחים על עצמם תפקיד של ״מבוגר אחראי״ כשהם רואים שההורה לא מתפקד בצורה הרצויה. נשמע שבעקבות הטיפול הפסיכולוגי שאת עוברת, את מבינה יותר לעומק את המחיר שאת משלמת על התפקיד שנאלצת למלא בילדות. כיום, את נקרעת בין הרצון לבסס קשר מאוזן יותר בו את לא צריכה לטפל באמך ובין הקושי לראות אותה מזיקה לעצמה.

כיוון שהצורך בבחירה בין התעלמות ממצבה של אמך ובין חזרה לתפקיד הישן שלך משאיר אותך במצב של מתח, אני מציעה דרך ביניים בה תוכלי לבטא את הדאגה שלך לאמך בצורה שמכבדת גם אותך, גם אותה וגם את הקשר בינכן.

1. נסי לקבוע אתה שיחה מראש. עדכני אותה בקווים כלליים על מה את רוצה לדבר, ותקבעי זמן שיהיה נוח לשתיכן. עדיף פנים אל פנים. (״אמא, אני רוצה לדבר אתך על משהו שמדאיג אותי לאחרונה, מתי יהיה לך נוח שניפגש ונדבר?״).

2. עד כמה שאת יכולה, הגיעי לשיחה רגועה. במהלך השיחה עקבי אחרי מידת העוררות הרגשית שלך ושל אמך. אם את רואה שיש “התחממות”, סיימי את השיחה (״כרגע קשה לי להמשיך לדבר, אני מעדיפה שנירגע ואז נמשיך במועד אחר״).

3. פתחי בתצפיות שלך מהזמן האחרון. נסי להישאר לא שיפוטית, כמו כתב שמדווח מהשטח (״לאחרונה ירדת במשקל בקצב די מהיר. שמתי לב שאת נכנסת לעתים תכופות לשירותים לזמן ארוך״).

4. בטאי דאגה והזמיני לדיאלוג (״ההתנהגות הזו מדאיגה אותי ורציתי לדבר אתך על זה, זה בסדר?״).

5. הקשיבי למה שיש לה להגיד ובטאי את התחושות שלך ביחס לזה (״קשה לי לשמוע את מה שאת מספרת לי, זה נשמע כמו התחלה של הפרעת אכילה״).

6. הציעי עזרה (״אשמח לעזור לך למצוא גורם מקצועי שיעזור לך״).

לסיום, לגבי הרצון שלה לקבל מחמאות על המשקל, את יכולה להגיד שאת רואה ברזון שלה סימפטום למצוקה כלשהיא ולכן קשה לך להחמיא לה על זה. בקופות החולים יש היום מרפאות לטיפול בהפרעות אכילה, ואפשר למצוא מטפלים באגוד להפרעות אכילה.

הפרעת אכילה היא הפרעה קשה לטיפול ודורשת צוות רב מקצועי והרבה סבלנות. קשה מאד לראות אדם יקר לנו פוגע בעצמו בצורה כזו, אבל אנחנו לא יכולים להכריח מישהו לקבל טיפול (אלא אם כן יש חשד לפגיעה רצינית בעצמה).

בהצלחה!

איך מתמודדים עם התקפי זעם? / ד”ר שמרית תלרז כהן

שאלה

שלום, אני רוצה להתייעץ בקשר לקרובת משפחה שלי שסובלת מהתקפות עצבים (ולא מקבלת טיפול כלשהו) לאחרונה ראיתי איך שהתפוצצה בלי סיבה ממשית ואיבדה עשתונות על שתי הבנות שלה (אחת בת חצי שנה ואחת בת 4), לא השתמשה באלימות אבל צרחות חזקות ולחץ, מה שגרם לשתיהן לבכות בהיסטריה.

כשניסיתי להרגיע אותה (כמו להציע שתנשום קצת ותראה איך הלחץ שלה משפיע על הבנות שלה) רק קיבלתי התקפה יותר גדולה בצעקות.

שאר המשפחה חושבת שלא צריך להתערב, אך לדעתי אי אפשר להישאר אדיש למראות האלה ולנזק שהאימא עושה לבנות שלה. רציתי להתייעץ מה אפשר לעשות? ברור שהבנות צריכות את אימא שלהן, למרות שכנראה, לדעתי, אימא עושה להן נזק לטווח המיידי והרחוק (דיכאון עתידי). (האבא לא היה באותו רגע אבל הוא מודע שלבת זוגתו יש התקפות עצבים לעיתים).”

תשובה

אנונימי יקר, אפשר להבין את הדאגה והמצוקה שלך מול הסיטואציה שתיארת, לא פשוט לראות קרובת משפחה יקרה מאבדת את העשתונות “ומתפוצצת” בלי סיבה נראית לעין על שתי ילדותיה הצעירות וחסרות ישע. הדאגה שלך והרצון לעזור הם צעד אחד חשוב בדרך לשיפור במצב המתואר.

וויסות רגשות

מהתיאור שלך היה נשמע שאותה קרובת משפחה איבדה שליטה ברגשותיה, או בשפה מקצועית, התקשתה לווסת אותם. לכל בני האדם יש רגשות והעולם הרגשי המגוון שלנו הוא חלק ממה שעושה אותנו אנושיים. לרגשות יש תפקיד חשוב בהסתגלות. הם עוזרים לנו להבין את עצמנו באופן מיידי ובקלות. למשל, כעס יכול לסמן לנו שנעשה לנו עוול. רגש של אכזבה יכול לעזור לנו להבין שציפינו למשהו מאוד חשוב שלא קרה. רגשות עוזרים לנו גם לתקשר את עצמנו לאחרים משמעותיים לנו, בקלות, ואפילו בלי מילים. אם אדם חשוב לך יהיה עצוב או כועס באופן מיוחד, סביר להניח שתשים לב לכך עוד לפני שהוא יגיד לך מה קרה. רגשות גם מניעים אותנו לפעולה במהירות ובאופן יעיל.

לרוב אנחנו שולטים היטב ברגשותינו, ויודעים לבטא אותם באופן שישיג את מטרותינו ויעביר מסר ברור לסביבה. וויסות רגשי הוא מושג בפסיכולוגיה המבטא את היכולת לבטא את הרגשות שלנו באופן מתאים למצב ולנסיבות. כשהוויסות הרגשי שלנו תקין, אנחנו נגיב באופן פורפורציונלי ומאוזן, ולא נגיב באופן אימפולסיבי ועוצמתי לאירוע שגרתי וקטן. כמו כן, כשהוויסות הרגשי שלנו תקין, גם אם קורה אירוע שמערער אותנו רגשית, הרגשות שלנו יחזרו די מהר לרמה הבסיסית שלהם. וויסות רגשי תקין אומר גם שהרגש שלנו אמנם משתנה- אנחנו מגיבים לאירועים השונים בחיינו, ולא מרגישים אותו דבר כל הזמן, אבל הרגשות לא נעים מקצה לקצה בחדות או בדרמטיות, אלא משתנים במתינות ובהדרגתיות.

התפרצות כעס

נשמע שקרובת המשפחה שלך איבדה את יכולת הוויסות שלה ברגשותיה באותה סיטואציה קשה של התפרצות כעס אליה היית עד. גם אנשים שמתקשים לווסת ברגשותיהם, מודעים לרוב לכך שהתנהגותם באותם רגעים בהם איבדו שליטה לא הייתה מועילה, ובדרך כלל הם מצטערים והיו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור.

חשוב לדעת שכשאנחנו מאוד כועסים, המוח שלנו לא פועל כמו בדרך כלל, אלא באופן מאוד שונה. מכאן, כשאדם אומר לנו אחרי התפרצות “לא הייתי אני באותו רגע” הוא כנראה מתאר בדיוק רב את המצב. כשאנחנו פועלים במצב רגשי אינטנסיבי, מופעלים אזורים פרימיטיביים במוח שלנו, אזורים שמשותפים לנו ולבעלי חיים הרבה פחות מפותחים מאיתנו. אפשר להגיד שבמצב של התפרצות כעס, אנחנו מגיבים מהחלקים החייתיים שבנו. במצב כזה, של רגש אינטנסיבי, כמו התפרצות כעס, הגוף שלנו נמצא ברמת עוררות גבוהה מאוד: הלב שלנו דופק מאוד מהר, השרירים שלנו מאוד מתוחים, ואפילו חום הגוף שלנו עולה. המוח שלנו מפרש את המצב בו אנו נמצאים כמצב סכנה, ובאותו רגע מגיב אך ורק ממקום הישרדותי וחייתי, מאותת לנו לברוח מהמצב, או לתקוף, ממש כאילו נתקלנו בחיה טורפת.

חשוב לדעת, שכעס הוא קצת כמו סיר רותח שהשארנו על האש. כל עוד הסיר לא רתח, אפשר לעשות הרבה דברים כדי להוריד ולווסת את הטמפרטורה, אבל ברגע שהסיר גולש – קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותו, ומכאן חווית אובדן השליטה.

אנשים שונים זה מזה ביכולתם לשלוט ברגשות. בדרך כלל קושי משמעותי בוויסות הרגשי נובע משילוב של גורמים. יש אנשים שנולדים רגישים ותגובתיים יותר מאחרים. אנחנו רואים אפילו אצל תינוקות קטנטנים הבדלי טמפרמנט. יש תינוקות שהם לרוב רגועים, ישנים ואוכלים היטב, ויש תינוקות שמתוארים על ידי סביבתם כמאוד עצבניים, מרבים להגיב בבכי או בלחץ לגירויים שונים. הבדלים אלו בתגובתיות הרגשית ממשיכים אל הבגרות.

סביבה מתקפת

גורם חשוב נוסף לקושי בוויסות הרגשי הוא העדרה של סביבה מתקפת. ילד לומד לזהות ולשלוט ברגשותיו מהסביבה הקרובה, בעיקר בעזרת מערכת היחסי שלו עם הוריו, שהם הדמויות הקרובות והמשפיעות עליו ביותר. סביבה שאינה מתקפת, היא כזו המבטלת את רגשותיו של הילד, וגורמת לו להבין שהאופן בו הוא מרגיש אינו הגיוני או אינו מקובל. אם ילד שומע באופן עקבי מסביבתו שהוא מגזים, או שהרגשות שלו הם טיפשיים ואינם מתאימים למצב, הוא יגדל ויתקשה לקבל את רגשותיו ובהתאם לכך יתקשה לזהות אותם באופן מדויק, לא יצליח לבקש עבורו את המענה הנכון, ויתקשה מאוד לווסת אותם ולשלוט בהם.

השילוב בין טמפרמנט שהוא רגיש, לבין סביבה ראשונית המתקשה לתת תיקוף רגשי ולעזור לילד לזהות ולקבל את רגשותיו, יוצר קושי בוויסות הרגשי הממשיך אל הבגרות.

אז מה אפשר לעשות?

אם כן, אנונימי יקר, הרצון שלך לעזור הוא כבר צעד בכיוון הנכון. יתכן מאוד שקרובת משפחתך מודעת לנזק ולבהלה שהתנהגותה גורמת לבנותיה, אך כאשר היא מאבדת את עשתונותיה, היא אינה מצליחה לעצור את עצמה. באותו רגע – החלב כבר גלש מהסיר, הר הגעש כבר התפרץ. במקרים כאלו חשוב לפעול על פי העיקרון של “הכה את הברזל בעודו קר”. כלומר, אין טעם לדבר עמה ולנסות לפנות להיגיון שלה כשהיא עדיין באובדן עשתונות או מעט אחרי. במצב זה המוח שלה עדיין מופעל על ידי המקומות החייתיים וההישרדותיים ויהיה לה קשה לשמוע את עצתך, טובה ככל שתהיה. כדאי לחכות לזמן שתהיה רגועה ולנסות ליזום איתה שיחה חברית ודואגת.

חשוב מאוד להתעניין במה שעובר עליה ולתקף את רגשותיה – לתת לה הרגשה שאפשר להבין את מה שעובר עליה, גם אם אתה מודאג ולא מסכים עם האופן בו היא מתנהגת לילדותיה. בשיחה כזו, מתקפת ורגועה, הסיכויים גדולים יותר שהיא תהיה פנויה להקשיב, וניתן יהיה לבדוק עימה לאיזו עזרה היא זקוקה, מה סוג התמיכה שהיא זקוקה לה על מנת שתרגיש מאוזנת יותר, ואף להציע לה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיוכל לתת לה הדרכה הורית ומיומנויות חשובות להתמודד עם רגשותיה.

מהם יחסים בינאישיים טובים? / תמר פרידלנדר

שאלה

מה המודל ליחסים בין אישיים נורמטיביים או טובים? מה זה אומר בכלל? לאחר כישלונות בתחום (לצערי אף בקרב המשפחה) נוצר בי פחד שתמיד אהרוס קשר שאצור או שזה רק עניין של זמן עד שהקשר יגיע לסיומו. אז למה לנסות בכלל… אציין שאני לא ביישנית כלל ואף אסרטיבית כשצריך, אך בתחום זה חשה מצוקה ופחד מכישלון נוסף. תודה מראש.

תשובה

אנונימית יקרה,

כל עולם הפסיכולוגיה שואל ומשיב ודן בדיוק בסוגיה שהעלית. מהם יחסים טובים? ככה מהראש, אני רוצה לומר – יחסים בינאישיים טובים הם יחסים שטוב לך בהם, וטוב לזולת בהם. אנחנו כל החיים מתפתחים בתוך יחסים כאלו, ובמרחב הבינאישי מתפתחת גם האישיות שלנו. מתפתחת היכולת שלנו לביטוי עצמי, היכולת לויסות, היכולת לאמפתיה, היכולת להבעת צרכים ועוד. אנשים מגיעים לטיפול פסיכולוגי לעיתים קרובות בשל קשיים שונים ביחסים בינאישיים. בין אם זה הקושי ליצור יחסים, הקושי לשמר יחסים, הקושי לקבל או לתת ביחסית, הקושי להיות אותנטיים ביחסים ועוד.

את מעלה סוגיה של חרדה בהקשר ליחסים, של קשר שמתחיל ואת חרֵדה מלהרוס אותו, או חרֵדה שהוא יסתיים. והחרדה הזו מתקשרת בדיוק לנושא שג’ון בולבי ומרי איינסוורת’ חקרו. מתוך מחקרים מתודולוגיים שנערכו לאורך שנים, התגבשה תאוריית ההתקשרות.

תאוריית ההיקשרות

מעת הלידה התינוק תלוי בהוריו, ובעיקר במטפלת העיקרית שלו – שהיא בדרך כלל אימו. כשהוא גדל מעט הוא פחות זקוק לה צמודה אליו, אבל עדין צריך אותה מאד. כשהם יושבים בגינה הוא יכול ללכת לחקור משחקים, אבל חייב שהיא תראה מה הוא עושה, ואם הוא נופל, שיוכל לחזור אליה.

סוגי הקשר של פעוטות לאימם נחלקים כך:

היקשרות בטוחה – שבה הפעוט יודע שאימו נמצאת שם בשבילו, והוא רגוע לגבי הזמינות ולגבי תשומת הלב שלה. הוא פנוי ללכת לחקור את הסביבה שלו מתוך הביטחון הזה.

היקשרות חרדה-אמביוולנטית – שבה הפעוט לא בטוח שאימו תהיה שם בשבילו. הוא גדל בסביבה שבה לפעמים הוא מקבל את מה שהוא צריך ולפעמים לא, לפעמים אפילו מכים אותו. הוא נצמד אליה כדי שלא תעזוב אותו, וכשהיא יוצאת וחוזרת הוא מתעלם ממנה, אולי מתוך כעס על שנטשה אותו.

היקשרות חרדה-נמנעת – שבה הפעוט מתעלם מאימו אפילו כשיש זר מרתיע בחדר. הוא רגיל שלא מתייחסים לצרכיו ולא ממלאים אותם. הפעוט בעצם מגן על עצמו מהדחיה והכאב של זה.

היקשרות לא מאורגנת – שבה הפעוט מגיב בכל פעם בצורה אחרת לאימו. לפעמים חרד ואמביוולנטי לקשר איתה, לפעמים נמנע מהקשר איתה. מחקרים מצאו שצורת היקשרות זו מתקיימת לעיתים קרובות לילדים של אימהות שהיו מדוכאות או אבלות סביב הלידה וגידול הילד. הילד לא יודע איך להיות בתוך הקשר עם אימו.

איך זה משפיע על קשרים בבגרות?

נמצא שצורת היקשרות מינקות משפיעה על אופן ההיקשרות בבגרות, בעיקר ביחסים אינטימיים. אדם שבילדותו היה עם היקשרות חרדה-אמביוולנטית (נשמע שזה מה שאת מתארת), ככל הנראה ישחזר אותה בקשרים בבגרותו. למול קשר זוגי צפוי, מתעוררת חרדה נוראית על כך שבן הזוג לא יאהב מספיק, וייטוש בסופו של דבר.

צורת ההיקשרות הזו אינה אשמתך. כשאדם חווה נטישות הוא מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר בו. שהוא זה שהורס את הקשרים האלו. הוא זה שעשה משהו שגרם להוריו לא להיות שם בשבילו באופן יציב, או הוא זה שבאשמתו גורם לאחרים לעזוב.

העבודה על נושאים כאלו היא עבודה טיפולית ועבודה של התבגרות. בלי עבודה טיפולית אנחנו נוטים לשחזר שוב ושוב את אותם הקשרים, וללא התבוננות והתבגרות דפוסי ההתנהגות שלנו לא משתנים. הם מתרחשים שוב ושוב עד שנלמד. עד שנפנים.

כשהיכולת שלנו ליצור קשרים מגיעה ממקום יותר בטוח, אנחנו מסוגלים להביע את הצרכים שלנו ולהבין מה מהם מתמלא בתוך הקשר ומה לא. אנחנו לומדים לבחור קשרים נכונים יותר. אנחנו יוצאים ממקום שמנסה ‘לשמר את הקשר’ בכל מחיר, אל מקום שמבין שקשר צריך להיות מקום שטוב לנו בו. ואם לא טוב לנו בו – הוא כנראה לא ראוי להשתמר.

מאחלת לך עבודה טיפולית והתבגרותית טובה בדרכך!

איך לומדים ויסות רגשי בבגרות? / לילך קורן

שאלה:

היה ולא למדת ויסות רגשי בילדות, כי חיית עם הורה אלים או כל סיבה אחרת. איך אפשר ללמוד ויסות רגשי בבגרות?

תשובה:

השאלה החשובה הזו, נוגעת ביכולת מרכזית ומשמעותית בעולמינו, כזו שמלווה אותנו יום יום, אך אנו לא תמיד ערים אליה ולחשיבותה – היכולת לווסת רגשות. יכולת זו מאפשרת לנו להתנהל בצורה יעילה בתוך מצבים מעוררים רגשית.

חשוב לציין שיש שונות בין אנשים שונים ביכולת הזו, גם לאור מאפיינים מולדים-ביולוגיים של טמפרמנט (הבדל שניתן להבחין בו אפילו אצל תינוקות). עם זאת, מדובר ביכולת שנרכשת ומשתכללת לאורך זמן וקשורה קשר הדוק לסביבה בה גדלנו.

אכן, ילדים שגדלו בסביבות לא-מיטיבות, לרוב מתקשים בבגרותם לווסת רגשות, משתי סיבות מרכזיות:

ויסות בשניים

תחילת חיינו מאופיינת בתלות מוחלטת בהורה על מנת לשרוד, ובתוך כך – תלות מוחלטת בהורה על מנת לווסת את רגשותינו. תינוק רך זקוק להורה על מנת לווסת כל תחושה – קור או חום, רעב, עייפות, פחד ועוד… בהמשך, הילד זקוק להוריו על מנת שאלה ישמשו כמעין “כלי עזר לויסות” – יוכלו להכיל את רגשותיו, לתרגם את תחושותיו ולתת להן משמעות, להציע נחמה לצד פתרונות להתמודדות. כלומר, כל ויסות רגשי הוא קודם כל “ויסות בשניים”.

זה נשמע מאוד מורכב, אך הורה טוב-דיו עושה זאת לא מעט. כך, למשל, דמו לנגד עיניכם סיטואציה נפוצה, בה ילדה נופלת מהאופניים, מבוהלת ובוכה. אימה ניגשת אליה, מלטפת אותה, אומרת: “נפלת מהאופניים ונשרטת בברך, זה בטח היה מפחיד”. בהמשך, כשהילדה נרגעת בחיק אימה, אימה יכולה להציע לה פתרונות שונים כמו לשטוף את הפצע, לחזור לרכב על האופניים, לאט, ועוד. הסיטואציה הפשוטה והיומיומית הזו טומנת בחובה את כל התהליכים המורכבים שצוינו לעיל. ריבוי אינטראקציות שכאלה מאפשרות לילד להפנים קול מרגיע, שנותן פשר לחוויה שלו ומציע פתרונות להתמודדות – או במילים אחרות, לפתח יכולת לויסות רגשי.

2. למידה

פעוטות רוכשים בקלות את “שפת האם” שלהם, דרך למידה אינטואיטיבית (בשונה מהלמידה המאומצת והאיטית שמאפיינת רכישת שפה בגילאים מבוגרים יותר). באופן דומה, ילדים לומדים מהוריהם יכולות ויסות רגשי, דרך צפייה באינטראקציות השונות של ההורים בינם לבין עצמם, עם בני משפחה, חברים, ועוד. ילד.ה שרואה הורה שנוטה להגיב באופן לא-מווסת מול מצבים מעוררים רגשית (לכעוס ולהתפרץ \ להתמוטט \ להגיב בחרדה משתקת ועוד) לומד.ת באופן אינטואיטיבי שאלה דרכי ההתמודדות מול מצבים מעוררים רגשית.

אז איך אפשר ללמוד ויסות רגשי בבגרות?

אכן, תקופת הילדות היא תקופה קריטית ללמידה של מיומנויות ויסות רגשי. ובכל זאת, באם “לא למדת ויסות רגשי בילדות” כפי שעולה מן השאלה – בהחלט ניתן ללמוד ולשכלל את היכולת בבגרות. אז איך עושים את זה? באופן דומה לדרכים בהן למדנו ויסות רגשי בילדות:

ויסות בשניים

בדומה ל-“ויסות בשניים” שמאפיין את תקופת הילדות, גם בתקופת הבגרות ישנה חשיבות גדולה לקשר מיטיב, בו הצד השני יוכל לסייע לנו להבין את תחושותינו ולהציע נחמה. למעשה, זוהי אחת המטרות המרכזיות של קשר טיפולי ארוך-טווח. לצד זאת, גם קשר זוגי מיטיב או קשרים חברתיים קרובים וחיוביים יכולים לסייע בהפנמה של קול חיובי ומרגיע בתוכנו, כזה שמסייע לוסת רגשות.

2. למידה

כאמור, בדומה לרכישת שפה, קל יותר לרכוש את “שפת הויסות הרגשי” בילדות, ורכישת השפה בבגרות, תדרוש יותר מאמץ, התמדה והשקעה, אך חשוב להדגיש – זו אינה “משימה בלתי אפשרית”. יש אפיקים שונים שמסייעים בניהול יעיל יותר של רגשות, והאתגר הוא למצוא מה מדבר אליך באופן אישי, יש כאלה שספורט מסייע להם, תרגול מדיטציה, טיולים בטבע, שחייה, ועוד אפיקים רבים ומגוונים. עם זאת, לעיתים קרובות זה לא מספיק, ונדרשת תמיכה טיפולית מקצועית. ישנן גישות טיפוליות שונות שמאופיינות גם ברכישת כלים לויסות רגשי, כמו CBT, ACT, טיפול מבוסס מיידפולנס, סכמה תרפיה, ועוד גישות רבות, אך אחת מהגישות ששמה את נושא רכישת הכלים לוויסות רגשי במרכזה הינה טיפול דיאלקטי התנהגותי

DBT – טיפול דיאלקטי התנהגותי

טיפול דיאלקטי התנהגותי, או באנגלית Dialectical Behaviour Therapy (ראשי תיבות: DBT), היא שיטת טיפול פסיכולוגי אשר פותחה לפני כ-30 שנה על ידי פרופסור מרשה לינהן, במקור, לטיפול בהפרעת אישיות גבולית ובנטייה אובדנית. כיום, השיטה משמשת לטיפול בטווח נרחב של קשיים על ספקטרום הוויסות הרגשי. הטיפול משלב בין טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות השמות דגש על *שינוי*, לבין עקרונות טיפוליים שמעודדים *קבלה*. המונח ׳דיאלקטיקה׳ מבטא את רציונל הטיפול, המנסה ליישב יחד את שני הניגודים הללו, בין שינוי וקבלה.

הטיפול לרוב כולל שילוב של טיפול פרטני, לצד קבוצת מיומנויות, קבוצה בה נלמדות באופן סדור מיומנויות שונות ב-4 תחומי ליבה: ויסות רגשי, עמידות במצוקה, יעילות בינאישית וקשיבות (מיידפולנס). כמו כל למידה, נדרשת מוטיבציה ומחויבות לתהליך, כמו גם עבודה בין הפגישות (מעין “שיעורי בית”) על מנת לתרגל ולהטמיע את העקרונות שנלמדו בקבוצה.

לסיכום, בהחלט ניתן ללמוד ויסות רגשי בבגרות, וישנן דרכים מגוונות לעשות זאת. כן, זה יכול להיות תהליך ארוך ומתמשך ולעיתים קרובות מאתגר – אך זה אפשרי.

חרדה חברתית? / סיון חורש תמיר

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית סיון חורש תמיר
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

איך אני יכול לשפר את התקשורת שלי עם בני גילי, יותר קליל וזורם?

תשובה

שואל יקר,

זו שאלה שקצת קשה לענות עליה בלי לדעת יותר פרטים, לקושי שלך יכולות להיות סיבות רבות, ובהתאם לכך הדרכים לשיפור המצב.

בכל זאת אנסה…

השאלה הראשונה בהקשר זה היא האם המצב הזה חוזר על עצמו בסיטואציות שונות, עם אנשים שונים. שהרי, אם הקושי ממוקד בקבוצה מסוימת, ייתכן שהקושי קשור להתאמה שלה אליך. אך אם הקושי שב ומופיע לאורך זמן, סביר שמקורו באופן שבו אתה יוצר קשר. אחת הסיבות לכך עשויה להיות חרדה חברתית.

חרדה חברתית היא חרדה קיצונית מפני מבוכה, השפלה או ביקורת בסיטואציות חברתיות. כולנו חווים לעתים חשש בסיטואציות חברתיות. החשש הופך לחרדה כאשר הפחד הוא חריף, משתק, או מלווה בסימפטומים כגון דופק מואץ, הזעה, התכווצות בגרון, או תחושה שהמלים אינן יוצאות מפיך.

התגובה הטבעית של רובנו לחרדה היא להימנע, כלומר להימצא כמה שפחות בסיטואציה המפחידה. פתרון יפהפה שחוסך מאיתנו את ההתמודדות עם הפחד. אולם בטווח הארוך, הימנעות מסיטואציה מגבירה את החרדה מפניה. אם אתה נמנע שוב ושוב מדיבור בפני הכיתה שלך, לנצח תיצרב הסיטואציה במוחך כמעוררת אימה, משום שלא היתה לך הזדמנות לחוות חויות נעימות של השתתפות בכיתה. בנוסף, לרוב מתלווה לחרדה ולהימנעות חברתן הטובה, הלא היא הבושה. ייתכן שמישהו ישים לב לשתיקה שלך ויתחיל לשאול שאלות, ואז תיאלץ בנוסף להסתבך בהסתרות וכיסויים.

אבל גם אם אתה חושש משיחה עם בני גילך אך אינך נמנע ממנה, קשה לדמיין תקשורת זורמת כאשר חלק ניכר ממך עסוק כל הזמן בניסיון להתגבר על החרדה. קצת כמו לנסות לנגן בגיטרה תוך כדי היאבקות עם שד בלתי נראה. המנגינה שתצא לך, כנראה לא תהיה כה קלילה וזורמת.

אז מה עושים?

אם אתה אכן סובל מחרדה חברתית, ככל הנראה אינך לבד בסיפור. הערכות זהירות מדברות על כ 7% מהאוכלוסייה, בפועל כנראה יותר. דוגמאות למצבים מעוררי חרדה נפוצים: דיבור בקבוצה, שיחה עם דמויות סמכות, דייטים, שימוש בשירותים ציבוריים והופעה בפני קהל. זהו קושי שעלול לשבש את כל תחומי החיים: זוגיות, הורות, חברה ועבודה, והוא עשוי לנבוע מגורמים שונים: תורשתיים, קשורים בחוויות עבר, או גם וגם וגם.

החדשות הטובות הן שיש כיום כמה וכמה סוגי טיפול טובים לשיפור המצב. חלקם ייעשו בקבוצה, בה תפגוש אנשים נוספים הסובלים מקושי דומה, ותינתן לך הזדמנות לתרגל את יכולות התקשורת שלך בסביבה בטוחה ומוגנת. טיפולים אחרים נעשים באופן פרטני.

כך או כך שואל יקר, החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קפה גרוע או על סבל מיותר. אם הבעיה חוזרת ומציקה לך, ממליצה לך לפנות לפגישת ייעוץ אצל פסיכולוג/ית, לבירור מעמיק יותר של הענין.

המסע להחלמה / שירן אדם

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית שירן אדם
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה:

סטודנטית בת 25, עם חוסר ביטחון, קושי בקבלת החלטות ואחרים, בשנה האחרונה גם התקפי חרדה. יודעת ומרגישה שחייבת טיפול ומישהו לפרוק מולו. הייתי בשנים האחרונות בטיפולים ארוכים יותר ופחות אצל מספר מטפלים שונים, שחלקם הרגשתי שלא הועילו ולא קידמו הרבה ומחלקם ממש נכוויתי, נפגעתי, ואף יצאתי מחזקת פחדים, חומות ומחסומים. מרגישה שאיבדתי אמון בפסיכולוגיה או שאולי משהו בגישה שלי שגוי, ואני חוששת ודוחה את הקץ לחפש מטפל/ת שאצליח להתחבר אליו/ה אבל בזמן שעובר מוצפת יותר ויותר.

תשובה:

אנונימית יקרה. תודה על השיתוף, נשמעת חוויה לא קלה ומתסכלת מאוד.

(אכתוב בלשון נקבה לשם הנוחות, אך הכוונה לשני המינים) ראשית, חשוב לי להציע לך לנסות, עד כמה שניתן, לסמוך על האינטואיציות שלך. אני מנחשת שהיותך חסרת ביטחון ומתקשה בקבלת החלטות (כפי שאפיינת את עצמך), לבטח מקשה על ההבחנה בין האינטואיציות והתחושות האותנטיות שלך, בהן איבדת אמון בטיפול ונפגעת, לבין האפשרות שאולי משהו אצלך בגישה “שגוי”, ושזה מה שבעצם פגם בטיפול. אז, מה שאת מתארת בהחלט יכול לקרות. טיפול עשוי להיות תהליך כואב, מערער ומציף. ולפעמים, כשזה בא ביחד עם קשר טיפולי שלא מספיק התבסס, זה יכול לחסום את האפשרות להיעזר ואף להרגיש שהעלות הרגשית והמנטלית כאן עולה על התועלת.

ייתכן שלא מספיק התחברת למטפלות שהיו עד כה, שלא הייתה מספיק כימיה או שמשהו היה תקוע בדינמיקה. בסופו של דבר, מדובר בשני אנשים זרים שנפגשים. הכימיה ויצירת הקשר הם גורמים קריטיים להצלחת הטיפול. לכן, אם הרגשת שהדבר לא מתקיים, תסמכי על עצמך, שייתכן ועדיין לא מצאת את המטפלת שמתאימה ומדויקת לך. זה בטוח לא אומר שהאשמה היא בך, אלא בדינמיקה שנוצרה ביניכן.

הייתי רוצה להציע להתבונן על כל הדרך שעברת עד כה בפרספקטיבה קצת אחרת. אולי במקום הנרטיב של: ‘הייתי בהמון טיפולים, הם לא צלחו ואף הזיקו וכך איבדתי אמון בטיפול…’, ננסה לספר נרטיב של מסע. ייתכן ואת, על כל החלקים והמורכבויות שבך, טרם הצלחת למצוא את המטפלת שתהיה הכי מדויקת לצרכים ולרצונות שלך. יצאת למסע בו את מטפלת בעצמך ומחפשת את המישהי הנכונה שתלווה אותך במסע הזה והחיפוש הזה הוא לא קל בכלל. המסע קשה וסוער ומבלבל, אבל את עושה אותו למען מטרה חשובה, שהיא את והבריאות הנפשית שלך, ואת לא מוותרת. זה מקסים ולא מובן מאליו, שיש לך תשוקה כזאת לחיים ולריפוי, לזה שיהיה לך טוב. אני חושבת שלהסתכל על הדברים מעמדה כזאת (שהיא אמיתית ונכונה לא פחות מהעמדה השנייה) מאפשרת יותר מרחב התבוננות וכוללת פחות מרכיבים של פחד, ביקורת ואשמה.

בהמשך לזה, הייתי מנסה להתבונן מעמדה חומלת ולא שיפוטית על הטיפולים שהרגשת שנפגעת מהם ומנסה ללמוד מזה. כלומר, אולי שווה עוד לברר עם עצמך, באילו מקומות הרגשת שהטיפול כבר מציף מדי עד מזיק. האם הוא התחיל ככזה או שרק בשלב מסוים הוא הפך לכזה? האם כבר אחרי שהרגשת את התחושות האלו, המשכת את הטיפול, שיתפת בכך את המטפלת? באם לא שיתפת את המטפלת, כמה ההחזקה של הדבר הזה בתוכך באה לידי ביטוי בחדר, באינטראקציה בינכן? כלומר, אולי כדאי רגע לעשות עצירה ולחשוב מה המשותף לכל אותם הטיפולים שלא עבדו מבחינתך? הייתי גם מנסה למצוא מכנה משותף לתגובות שלך בכל פעם שהרגשת אכזבה מהטיפול. איך הגבת לכך? אילו רגשות עלו בך וכיצד התמודדת איתן? האם המטפלת הצליחה להבין שהתאכזבת מהטיפול, האם הצלחת להעביר לה את התחושות הללו? האם זה היה סביב נושאים מסוימים בשיח? ורק אחרי שתעני לעצמך, לפחות על חלק מן השאלות הללו, נסי למצוא טיפול חדש.

אחרי כל זה, במידה ותבחרי להתחיל טיפול עם מישהי מסוימת, הייתי מנסה לשתף שנכווית בעבר מטיפול ושאולי זה צריך להיות ‘האישיו’ או המטרה הטיפולית הראשונית: כיצד אני יכולה לשמור על עצמי בטיפול ועדיין להרגיש שנעשית כאן עבודה משמעותית? המחסומים וההגנות ששמת לעצמך, הינם חשובים ובאים לשרת מטרה מסוימת. הייתי מנסה, בשיתוף עם המטפלת, לכבד אותם ולתת להם את המקום הראוי בטיפול. רק אחרי שיתבסס קשר טוב ועמוק, הייתי מנסה לאתגר את המחסומים הללו ואולי להרפות מהם טיפה. תשמרי על עצמך, בעזרתה של המטפלת. אולי גם שווה להעלות בפניה חלק מהשאלות שנכתבו לעיל ולנסות, לאט ובזהירות, לענות עליהן ביחד.

מבחינה טכנית יותר, הייתי מנסה לברר עם עצמי אילו מאפיינים חשוב שיהיו לי אצל המטפלת. מאפיינים כגון מגדר, גישה טיפולית כגון: CBT, ACT,דינמי, אינטגרטיבי (ניתן לקרוא מעט ברשת על כל גישה ולהבין מה מדבר אליך פחות או יותר), אופי מסוים (מטפלת אקטיבית יותר או פחות) או רושם ראשוני מסוים, הינם חשובים בבחירת הדמות הטיפולית, וזה לגיטימי ובסדר שתעמדי על כך ותבררי מבין הטיפולים המוצעים לך, איזה הכי מדויק לך.

כל הכבוד שאת ממשיכה במסע הזה, והרבה בהצלחה בהמשך!

לא רק בנים: הבנות והנשים על הספקטרום האוטיסטי / ד”ר שימרית פרידנזון-חיו

כשאומרים “אוטיסט” אנשים מדמיינים משהו שהם מכירים, אולי את דמותו של דסטין הופמן מהסרט הקלאסי “איש הגשם” או אולי דווקא את הדמות של שלדון, המדען הגאון אך המוזר חברתית, מהתוכנית “המפץ הגדול”. אבל האמת היא שהקהילה האוטיסטית מורכבת מקשת של אינדיבידואליים, ולא סתם היא מכונה “הספקטרום האוטיסטי” – שהוא אכן ספקטרום של אפשרויות. סטפן שור, פרופסור לחינוך מיוחד ואוטיסט בעצמו, אמר משפט שמסביר עבור אוטיסטים רבים את החוויה שלהם מול אנשים שאינם על הספקטרום. הוא מסביר: “פגשת אדם אחד עם אוטיזם, פגשת אדם *אחד* עם אוטיזם”. המסר שהוא רוצה להדגיש הוא שאנשים על הספקטרום האוטיסטי הינם שונים ומגוונים וכדי להבין אותם צריך להתקרב ולהכיר אותם באמת. אך לא פחות חשוב, להבין ולהכיר את הנשים והבנות על הספקטרום, אלו שחשבו שכמעט אינן קיימות.

ישנם קריטריונים ברורים לאבחון אוטיזם הקשורים הן לחסרים וקשיים מתמשכים בתקשורת החברתית ובאינטראקציה החברתית והן לדפוסי התנהגות, עניין או דפוסי פעילות מצומצמים וחזרתיים. עד השנים האחרונות היה נהוג לחשוב כי היחס בין נשים לגברים המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי נוטה בבירור לטובת הגברים. מחקרים הצביעו על ילדה אחת על כל ארבעה ילדים בספקטרום האוטיסטי ואחת על כל תשעה המאובחנים עם תסמונת אספרגר. עוד טענה שהייתה שגורה היתה שאם זאת בת אז המצב שלה כנראה קשה בהרבה. מחקרים עדכניים מדווחים על יחס של 1:2-2.6 בין נשים לגברים על הספקטרום האוטיסטי וכי ישנן נשים רבות עם אוטיזם בתפקוד גבוה אשר אינן מאובחנות.

על הבנות והנשים שעוברות מתחת לראדר

מסתבר שנשים וילדות רבות צפות מתחת לרדאר ולמעשה חוות קשיים משמעותיים במשך שנים. נשים שאובחנו בגיל ההתבגרות המאוחר או בבגרותן דיווחו על ניסיונות להסוות את הקשיים החברתיים, “להיות כמו כולם”, ולחקות את מערכות היחסים הנורמטיביות שראו סביבן. רבות מהן, נוצלו לא פעם, עברו מניפולציות ואף התעללות בשל קשייהן בהבנת סיטואציות חברתיות. במטרה להשתלב, הן השתיקו את הצורך שלהן בעזרה, אך כמעט כולן חוו תסמינים של חרדה, מתח ודיכאון. חלקן אף קיבלו אבחנות שגויות לאורך חייהן וחשו שהן לא מוצאות את מקומן.

לאחרונה, המחקר בנושא נשים על הספקטרום והחוויה הנשית האוטיסטית מקבלים מקום מרכזי יותר בשיח הציבורי. רבות מתארות מאמץ רב בניסיון להשתלב בחברה אשר מיסך את קשייהן כלפי חוץ. ניאם מק’קאן מתארת בהרצאת ה TED שלה איך במשך שנים הסוותה את קשייה בכך שלמדה להעתיק את ההתנהגות המקובלת סביבה. החוויה של ניאם לא ייחודית, מחקרים מראים כי בנות מאובחנות פעמים רבות בגילאים מאוחרים יותר, וכי הן נדרשות (כביכול) לסימפטומים וקשיים יותר חמורים על מנת לקבל אבחנה המתאימה לספקטרום האוטיסטי.

מדוע בנות ונשים על הספקטרום מפוספסות?

ראשית, נראה כי האופן שבו אוטיזם מתבטא אצל בנות ונשים הינו שונה מהפרופיל האוטיסטי המקובל. יש שיטענו כי הקושי נובע מהטיה מגדרית בכלי האבחון שהסתמכו על רב גברי ולכן השאירו בחוץ את האופנים שבהם אוטיזם בא לידי ביטוי אצל בנות ונשים. בנוסף, נראה שנשים ובנות מסוות את קשייהן ומראות מוטיבציה חברתית גבוהה יותר: הן מצליחות לחקות התנהגויות חברתיות, הבעות פנים ותנועות גוף של אחרים, שומרות על קשר עין ומכינות מראש “תסריטים חברתיים” ו”תסריטי שיחה”.

אלא שההסוואה באה עם מחירים, ולא פעם נראה פער בין אופן ההתנהגות של ילדות בבית הספר, שם הן מתנהגות למופת, מול קשיים משמעותיים בבית. ההסוואה של הקשיים מצריכה מאמץ נפשי וקוגניטיבי, היא מתישה ומובילה לתגובות לחץ, לתחושות של עומס יתר, חרדה, דיכאון וקשיים בזהות.

לסיכום, ישנן בנות ונשים על הספקטרום האוטיסטי והן לא תמיד מזכירות את דסטין הופמן ב”איש הגשם” או את שלדון מ”המפץ הגדול”. הן משקיעות מאמצים רבים כדי להשתלב וחוות קשיים נרחבים עליהן הן זקוקות למענה. לא פעם הן מתארות קשיים משמעותיים בתכנון וארגון ומשקיעות אנרגיה מרובה על מנת להתמודד עם חיי היום יום. אוטיזם משפיע על האופן בו אנשים מתקשרים, איך הם מתייחסים לאנשים ואיך הם חווים את העולם מסביבם. החוויה הזאת משתנה בין אנשים שונים על אותו רצף ושונה בין גברים ונשים. אנשים רבים על הרצף, ונשים בפרט, מתארים הקלה בעת קבלת האבחנה בשל היכולת לתת מילים לתחושותיהם ולהבין את עצמם. ההכרה בקושי והבנתו מורידה מהעומס והמאמץ הנלווה לניסיונות להסוות את מי שהם כדי להשתלב.

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית – https://www.shimritclinic.com/
הרשומה פורסמה בפסיכולוגיה קלינית מדוברת.

מחסור בדמות הורה / מיכל קורד בילסקי

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מיכל קורד בילסקי
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה

רקע: אני בת 21, סטודנטית ממרכז הארץ.

הבנתי לאחרונה שלעולם לא חויתי אידיאליזציה בנוגע להורים שלי. בעיקר אמא שלי.

אני מאוד אוהבת אותה. אבל משהו בקשר הזה לא אידיאלי בקשר בין הורה לילד, אני קצת ילדה הורית. אני חושבת שמגיל מאוד צעיר ראיתי את החולשות שלה, ראיתי שהיא שברירית, ועוד כמה תכונות קצת נוירוטיות. אני אוהבת אותה המון. מוצאת את עצמי דואגת לה בלי סוף, קצת כמו אמא (היא גדלה יתומה מגיל צעיר מאוד, ברור לי שזה קשור). שלא יפגעו בה, שתהיה שמחה. אני מרגישה שזה לא בריא. אני מודעת לזה, ברור לי שיש לזה השפעות עלי, אני מוצאת את עצמי כל הזמן מחפשת דמויות סמכות, כאלה שלא זקוקות לי (מרצים, בוסים, וכל מני מבוגרים). אני חושבת שזה גם קשור לחוסר מודעות ההורית שלה, היא יכולה להתייעץ איתי על דברים שלדעתי אמא לא אמורה לפתוח בפני ילדה. זה משהו שילד סוחב וכואב (היא עברה המון). בכל מקרה אשמח מאוד לעיצות איך אני יכולה למלא לעצמי את המקום הזה בלי לערב אותה. בחיי היומיום, למה לשים לב, כשאני נתקלת בדמויות סמכות, כשאני באינטראקציה איתה. ובכלל איך אפשר להתמודד עם זה אישית, ברור לי שחסרה לי הסמכות, הדמות הבטוחה.

תודה רבה!!

תשובה

אידיאליצזיה ו’פסיכולוגית העצמי’

היינץ קוהוט, אנליטיקאי, הוגה גישת ‘פסיכולוגית העצמי’, ראה באידיאליזציה של הורה צורך בסיסי וחשוב בהתפתחות ילדים. הוא האמין כי אידיאליזציה זו היא דבר בריא וכי הילד צריך להעריץ את ההורה. ההערצה, לדבריו, מאפשרת לילד להפנים את התכונות אותן הוא מעריץ ולבסס את הערך העצמי שלו. אם ההורה שלי נפלא ונהדר, והוא אוהב אותי מאוד, אז כנראה שגם אני נפלא ונהדר. בהמשך, אותן תכונות נערצות הופכות להיות האידיאלים והאמונות שלו כמתבגר וכמבוגר. לצד ההערצה, בתהליך טבעי, אנו לומדים עם השנים כי הורינו אינם מושלמים כפי שחשבנו וכי לצד כל הדברים הנפלאים שבהם יש גם כשלים, טעויות, פגמים, כמו בכל אדם. גם ההתפכחות הזו היא חשובה כי היא עושה את החיבור ההדרגתי בין האידיאל לבין המציאות, שאינה מושלמת. במקרה הזה הילד לומד שאם ההורה האידיאלי שלו אינו מושלם, זה בסדר להיות לא מושלם, וללמוד לאהוב את עצמו למרות היותו לא מושלם.

היפוך תפקידים

אנונימית יקרה, בתיאור שכתבת את מתארת היפוך תפקידים בינך ובין אמך, ואת עצמך כ’ילדה הורית’, דואגת לאמך ורואה עצמך כאחראית למצבה הרגשי. אכן, מצב שאינו “אידיאלי” כמו שכתבת בעצמך, ובהחלט ייתכן כי נובע גם מהסיבות שציינת. אחד המאפיינים של ילדים שתופסים תפקיד הורי במשפחה הוא שהם רגישים מאוד לאחרים ופעמים רבות נוטים לוותר על הצרכים של עצמם בכדי לדאוג לצרכי ההורה. במובן הזה הם נושאים על עצמם גם את הכאב של הוריהם וגם חסך בדמות הורית שתכיל אותם ותראה אותם ואת צרכיהם.

כבני אדם, אנו נוטים לשחזר את מערכות היחסים הראשוניות שלנו גם בהמשך חיינו במידה כזאת או אחרת. “ילדים הוריים”, פעמים רבות ימצאו עצמם בקשרים בהם הם נוטים גם לקחת תפקיד הורי ומטפל ופחות מאוזן (גם בקרב חברים, בני זוג וכד’). או לחילופין, האפשרות ההפוכה, שמתוך חסך וצורך בהכלה, יחפשו אחר דמויות מטפלות שימלאו צורך זה. במקרים קיצוניים מצב זה עלול להוביל את האדם למקום פגיע לניצול, שיוביל אותו שוב ליחסים לא מאוזנים בו צרכיו לא נראים.

מהמעט שכתבת על עצמך נראה כי את עסוקה בשאלת המקום שלך בתוך הקשר. נראה כי יש בך צד שמבקש להיות “הילדה” בתוך קשר. הדבר בא לידי ביטוי בחיפוש אחר דמויות הוריות (מרצים, בוסים) שמבצעות את “תפקידן ההורי”, כלומר אינן צריכות שאת תדאגי לצרכים שלהם. עם זאת קיים בך הצד אשר מחובר לתפקיד ההורי אותו הפנמת במהלך השנים, תפקיד שאולי קשה לוותר עליו. ייתכן ולתפקיד זה גם יש צד מתגמל שקשה לוותר עליו, לצד המחירים שגובה ממך. ביקשת לדעת לאילו דברים כדאי לשים לב באינטראקציות עם אימך ועם דמויות סמכות אחרות. הייתי ממליצה להתמקד בתחושות ובמחשבות שעולות בך בסיטואציות אלו ולבדוק מה המקור המניע אותך – האם באינטאקציה עם אימך את מונעת מדאגה, מאשמה, מכך שנעים גם להיות עבורה משענת? האם באינטראקציות עם דמויות אחרות את מאפשרת לעצמך לשחרר את התפקיד ההורי? למתוח גבולות ביחסים או שגם שם את מתנהלת באופן דומה.

מה כדאי לעשות?

נשמע מדבריך שאת מאוד מודעת לעצמך ושמה לב למניעים מתוכם את פועלת. המודעות והרגישות הזו היא דבר חיובי מאוד, כמו גם הפנייה שלך לעזרה דרך אתר זה. נראה שאת בעצם מחפשת דרך להבין ולהתמקד בצרכים שלך. טיפול פסיכולוגי הוא מקום טוב להתחיל ולבדוק את השאלות האלו, ואולי הפניה שלך דרך האתר מרמזת על חלק שבך שהיה רוצה להעזר בטיפול. הייתי מציעה לבדוק עם עצמך מה מתעורר בך סביב האפשרות של התחלת טיפול. תחושות אלו יכולות גם לרמז על ההתלבטות הפנימית שיש לך מול דמויות בעלות תפקיד טיפולי בחייך. באמצעות טיפול מיטיב תוכלי לחקור עם עצמך ובעזרת המטפל/ת את האופן שבו הקשר שלך עם אמך, וקשרים אחרים בחייך, משפיעים על הבחירות שאת עושה היום. בנוסף, תוכלי ללמוד לחדד לעצמך את הגבולות שלך ביחסים עם אימך ועם אנשים אחרים, ולקיים מערכות יחסים מאוזנות בהן תוכלי גם לטפל ולהכיל באחר אך גם לזכות להכלה ולעזרה לה את זקוקה.

על דיכאון והתמודדות / אנה קרא-איוונוב

שאלה

מה אפשר לעשות עם אדם שאיבד תקווה ועניין בכל דבר בחיים וכבר שום דבר לא מעניין אותו אפילו הלימודים, לא מעוניין לצור קשרים חדשים עם אף אחד ומעדיף להישאר רוב הזמן לבד, כבר לא מאמין לאף אחד, אפילו אם מציקים לו הוא לא עונה, איך אפשר לחזור לחיים מחדש?

תשובה

מה קורה כאן?

לפני שעונים על השאלה “מה עושים?” כדאי להתייחס לשאלה מה קורה כאן.

מכלול התופעות שמתוארות כאן מאפיינות, ככל הנראה, דיכאון. דיכאון הוא תופעה שמוכרת לכולנו במידה כזו או אחרת, ואין אדם שלא חווה תקופות קשות בחייו, בהן חש עצוב ו”כבד” יותר מהרגיל. עם זאת, כשהתופעות הנורמליות מסלימות, המצב עשוי להגיע לכדי מחלה של ממש.

דיכאון קליני (מאז’ורי) הוא מצב נפשי מורכב ביותר שאופייניים לו תחושות עצב ואשמה, חוסר אונים וחוסר תקווה, אובדן עניין והנאה מהחיים וממערכות יחסים בין-אישיות (אנהדוניה), שינויים בתיאבון ובשינה, ירידה הדרגתית בתפקוד, עייפות ומחשבות על מוות.

הדיכאון הוא תופעה שכיחה למדי באוכלוסייה, והסטטיסטיקה מדברת על סדר גודל של עשרה אחוזים מהאוכלוסייה שיסבלו מהתופעה בצורתה הקשה מתישהו במהלך חייהם.

חשוב לדעת ולהבין שדיכאון איננו גחמה של האדם המדוכא, ש-“אם רק היה לוקח את עצמו בידיים” כמו שמרבים לומר, היה יכול לחזור לעצמו. מדובר במחלה קשה, ועבור חלק מהסובלים ממנה היא עשויה להיות גם מסוכנת.

האדם המדוכא סובל לרוב מהידרדרות הדרגתית בתחושות ובתפקוד, והסבל יכול להיות עצום. מעבר לכך, בחלק מהמקרים נראה ש”שדה הראייה” הנפשי של האדם המדוכא הולך ומצטמצם עד שהוא מפסיק להיות מסוגל לראות פתרונות חלופיים לבעייתו, או אפשרות תיאורטית של ריפוי, כך שלעתים התחושה היא שמוות הוא הפתרון היחיד לבעיה.

איך מתמודדים עם דיכאון?

בשל כל האמור לעיל, חשוב כל כך שאנשים בסביבתו הקרובה של האדם הסובל בדיכאון יזהו את השינוי ההתנהגותי והרגשי, יבינו את מה שקורה ליקירם וייחלצו לעזרתו בהקדם. לכן ההתעניינות, הדאגה והרצון לסייע לאדם “לחזור לחיים” הם כל כך חשובים, ובמקומם.

קו הפעולה הראשון הוא להיפגש עם פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך את המצב ולסייע בבנייה של תכנית טיפול מתאימה, ובמידת הצורך להמליץ ולהפנות למענים נוספים (כמו למשל, התייעצות פסיכיאטרית).

ייתכן והפנייה לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש תייצר בהתחלה רתיעה אצל האדם שסובל מדיכאון, אך חשוב לזכור שמתחת לפני השטח סביר להניח שיחוש הקלה שמישהו שם לב למצוקתו, וזה כשלעצמו הינו צעד ראשון אל עבר השיפור במצבו.

גם אצל הקרובים תיתכן רתיעה שכזו מפניה לעזרה, שכן ישנו חשש מלגלות את חומרת מצבו של היקיר, חשש מתיוג או חשש מטיפול תרופתי וכד’. כאן חשוב מאוד לזכור את כל האמור לעיל, את העובדה שדיכאון איננו משחק או מצב רוח חולף. זוהי הפרעה רצינית ביותר, בעלת השלכות מרחיקות לכת על החיים, ומעל לכל – הפרעה ששמה את הסובלים ממנה בסיכון משמעותי.

גם אם תגלו, בתקווה, שהמצב אינו כה חמור כפי שמתואר כאן, חשוב מאוד להיפגש עם אנשי מקצוע, גם כדי לוודא שהמצב אכן אינו מסוכן, וגם כדי להרחיב קצת את אופקיו של הסובל מדיכאון, להראות לו שישנם פתרונות וישנה תקווה והוא לא נמצא לבד בתוך מציאות שהולכת וסוגרת עליו.

אבא שביר / תמר פרידלנדר

על תופעת ‘הילד ההורי’ כפי שמשתקפת בסרט ‘בלתי שביר’.

בסרט בלתי שביר מגלם ברוס וויליס את דמותו של דייוויד דאן, שחקן פוטבול לשעבר ומאבטח איצטדיון בהווה, הניצל מתאונות קשות בחייו באמצעות היותו בלתי שביר/כוחות העל שלו. את הסרט מלווה אווירת נכאים בבית המשפחה; דייוויד ואישתו ישנים בנפרד, ובנם היחיד נתון ביניהם, בציפיה שיתאחדו.

לאורך עלילת הסרט מלווה הילד את דייוויד ומושיט לו יד מסייעת פעם אחר פעם, תוך שפעולותיו מקדמות את העלילה. כשדיוויד ניצל מהאסון, הראשון שניגש אליו הוא בנו, מחבק אותו חיבוק אמיץ, ומיד מניח את ידו של דייוויד בידה של אשתו המרוחקת. בלילה ישן דייוויד במיטה אחת לצד בנו, וזה האחרון נאחז בו כמי שנאחז בגזיר עץ של ספינה טובעת. הילד גם מתלווה לאביו כשהם מגיעים לחנות הקומיקס בהתחקות אחר מקורו של מכתב מסתורי, על אף שאין עדות לכך שזהו מקום בטוח. בהמשך הוא אף מלווה את אביו במסע הגילוי העצמי שלו, תוך שהוא תומך בו, מעודד אותו, ומכיל את הדכדוך והריק המלווה אותו.

העומק של מערכת היחסים בין דייוויד לבנו היא אחת התימות התומכות באמינות הסרט, ומסייעות למיקומו על התפר שבין עולם הפנטזיה לבין העולם המציאותי. יחסים כאלו, שבהם ילד רך בשנים מגיב מתוך חמלה והכלה כלפי ההורה, מתרחשים לעיתים קרובות, ויש להם מחיר גדול להתפתחות הרגשית התקינה של הילד. לתופעה זו הוצמד הכינוי ‘ילד הורי’, וניתן גם לדבר עליה כעל ‘היפוך תפקידים במשפחה’. ילד הורי עשוי להשאב לתפקידים ההוריים במערכות משפחתיות בהן נעדר אחד ההורים או שאינו מתפקד כהורה. תפקידים אלו עשויים להיות אינסטרומנטליים, לצורך מילוי חסר מעשי בתפקוד ההורים, או אמוציונאליים, לצורך מילוי חסר רגשי. כאשר הילד ממלא אותם, הוא אומנם מפתח את חוש האחריות ואת יכולת הדאגה לאחר, אך עלול לשלם מחיר במספר אופנים.

בחברה שלנו אנו מתגמלים ילדים על בגרות ועל יכולות מרשימות. על מנת שילד יוכל לעמוד בהצלחה באתגרים ההתפתחותיים שלו, עליו להיות עסוק בסוגיות תואמות גיל. כאשר ילד טרוד בסוגיות הנוגעות למבוגרים סביבו, הוא אינו פנוי להיות מושקע בנושאים הקשורים לגילו, וכך רכישת אבני הדרך ההתפתחותיות עלולה להיפגע אצלו. נזק נוסף עלול להיגרם לדימוי העצמי התקין של הילד; היות ולרוב ילדים אינם מוסגלים למלא את התפקיד ההורי המונח על כתפיהם כנדרש, הם עלולים לחוות נזק בתפיסת העצמי שלהם, ואף דיכאון ותסמינים אחרים. מעבר לזאת, לילד הורי אין את הפריוולגיה להיות אגוצנטרי ומרוכז בעולמו, ובמהלך התפתחותו מיטשטשת אצלו החוויה הפנימית האותנטית והחיבור אליה. במקום זאת, הוא מפנים יחסים שבהם הוא עצמו מהווה את מקור הנחמה והתמיכה, ולומד להיות קשוב לצרכי האחר בלי אפשרות להיות קשוב לצורכי עצמו, מה שעשוי להוליד קשיים ביצירת קשרים קרובים בריאים בגילאים מאוחרים יותר.

כותבי הסרט אינם עוורים להשלכות השליליות של תפקודו ההורי של הילד, ומהר מאד מגיב זה האחרון בהשתתפות בתגרה בבית הספר, כאשר בנקודת שיא משמעותית בעלילה, הוא נוטל אקדח בידיו ומכוון אותו על אביו, תוך שהוא מאיים לירות בו על מנת להוכיח את ‘אי שבירותו’. יש שיראו בסצינה זו כהכרחית להתגלגלות העלילה, ולהכרה של דייוויד בחסינותו לפגיעה, אבל לא ניתן גם לפספס את הדרישה של הילד, הנקרא ג’וזף, שאביו יצא מהדכאון הקפוא והפאסיבי שבו הוא נמצא, כדי שהוא בעצמו לא יאלץ להשאר בעמדה שבה הושם.

זהירות ספוילר!: בסיום הסרט מצולמת סצינה מנקודת מבטו של ג’וזף, הפוסע לתוך המטבח בו הוריו יושבים בשיח הרמוני זה עם זה, הוא מתיישב מול השולחן ואביו מראה לו את כותרת העיתון המציגה את קלסתר פניו כגיבור, בה בשעה שהוא מחווה באצבעו על שפתיו, כדי להבהיר שעליהם לשמור סוד זה מאימו. פניו של ג’וזף מתמלאות תקווה למול האפשרות שחיי המשפחה ישתנו מעתה, אבל אפילו רוח השינוי הזו לא מביאה בכנפיה גאולה אמיתית לג’וזף, שכן גם במציאות החדשה עליו לשאת בעול חייו הסודיים של אביו, ולגונן עליו.

עובדת בונוס: מחקרים מצאו כי רבים מהפסיכולוגים היו בילדותם ילדים הוריים.

כותבת: הפסיכולוגית תמר פרידלנדר

לדעת ללדת בימי קורונה / יעל שדה

הבעיה היא שלא תירגלו אותך בזה…אומרים לך. תקשיבי. תעשי. הקף בעיגול. סמן בקו. אל תשקלי דעת או דעה או מה דעתך. תתרגלי לא להחליט. לא לבד. אף פעם לא לבד. לא להחליט לבד. לא על דעת עצמך. דעת עצמך לא מוסמכת, אל תסמכי עליה. מתוך ׳צירי תנועה׳ / רלה מזלי

נהלי קורונה החדשים (או: מה יודעת הרפואה?)

לאחרונה ישנה הצפה של מידע שמגיע מבתי החולים וחדרי הלידה בנוגע לנהלי הלידה החדשים בראי מגפת הקורונה. נהלים, כך נראה, שנועדו לדעת כיצד יש לנהוג בשעת קורונה, על מנת לשמור על תקינות ההתנהלות בבית-החולים, בחדר הלידה ועל הבריאות הצוות והיולדות. הנהלים החדשים מעוררים בלבול ושאלות הנוגעות למהלך הלידה ולשהות אחריה: האם הלידה מתרחשת עם מסיכה/בלי מסיכה? כמה מלווים מותר בחדר הלידה ולאחר הלידה? האם קיימת האפשרות ללידה בחדר לידה טבעי? האם אם חולת קורונה מופרדת מתינוקה לאחר הלידה? כיצד נוהגים כאשר האם או אחד ממלוויה אמור להיות בבידוד? הבלבול ואי-הידיעה עלולים להוביל להצפה של חרדה אצל האישה שמצפה לתינוק. חרדה היא משתקת, מצמצמת ומקשיחה. היא הפעולה ההפוכה של לידה.

מה יודעת האישה?

אישה בהריון היא אישה שמפנה מקום, לעובר ואח״כ לתינוק, לחוויות שעתידה לעבור, הכואבות והמשמחות, לאי הידיעה השולטת בתהליך הזה, לשינויים שעומדת לעבור פיזית ונפשית. כל אישה נושאת בתוכה וברחמה סיפור אחר של הריון ולידה, המגלם בתוכו את הניסיונות, האכזבות, הכאבים, האובדנים לצד ההתרגשות, השיאים ונקודות האור. אלו מלווים את תהליך ההריון והלידה, כמו רוח רפאים בלתי נראית, ומכתיבים פעמים רבות גם את האופן בו נשים ניגשות ומגיבות לחוויות השונות שעוברות עליהן במהלך ההריון. לכן, אישה בהריון ובתהליך לידה (וגם לאחר הלידה) היא אישה שנמצאת במקום רגיש ופגיע וחשוף. זוהי אישה שפינתה מקום וכעת זקוקה למקום עבורה, לתמיכה, לליווי, לרגישות עצומה. כדי שאישה תוכל ללדת היא צריכה לחוש בטוחה, עטופה ומוגנת. זאת כדי שתוכל לשחרר, להרפות, לדעת את גופה ונפשה ולקבל אל תוך העולם את ילדה.

אז מי מחזיק.ה בידע?

בזמן לידה רגיל, כזה שאיננו ׳חירום׳, נשים מתרגלות קבלה, מעלות בראשן אפשרויות שונות ללידה, מנסות להכיר את עצמן ואת גופן ולדעת מה עלול לצפות להן לאורך התהליך. הן נותנות אמון במלווים שלהן, בבית החולים, בצוות הרפואי, שהם גם מחזיקים בידע של מה נכון ובטוח עבורן ועבור התינוק שבבטן. הן מקוות שיהיה טוב. באופן זה, הן מנסות לצמצם ולהקטין את החרדה המאיימת עליהן. אבל לפעמים זה לא מספיק להאמין, לקוות ולתת אמון. לפעמים נשים מסיימות את הלידה פצועות וכואבות ולא בגלל הפיזיות שבלידה. הן פצועות ומדממות כי הנפש פגועה, כי במקום החשוף ביותר שלהן פצעו אותן מבלי שהיתה להן היכולת להבין את הפגיעה באותם הרגעים וגם אם הבינו, לא תמיד היה בכוחן לשמור על עצמן או להלחם. לעיתים נלחמו ואזלו כוחותיהן. כן, גם זה קורה בלידות. כשמעט השליטה שנשים מנסות להשיג על גופן ונפשן נשמטת (ולעיתים אף נלקחת) מאיתן. כשהתחושה היא שהדעה שלהן, הידע שלהן נרמסו.

עכשיו יש גם קורונה וצווי חירום ותקנות ונהלים חדשים שמשתנים מיום ליום. אלו מקבלים מעמד מיוחד של ׳שעת חירום׳ ועל מזבחם ישנו חשש לאבד עוד מחוויית השליטה של נשים בלידה. איך מתרגלים לא רק להתרגל? איך מתרגלים לא בהכרח להסתגל? איך מתרגלים להטיל ספק או אפילו להתעקש כאשר התרגלתן אחרת? כאשר הפגיעות היא רבה כל-כך? לפעמים נשים לא רוצות לדעת כדי לא להעצים את הפחד, אולם כדי לעמוד על הדעת יש קודם כל לדעת…

מה חשוב לדעת?

זכותה של אישה על גופה– כל פרוצדורה שמתבצעת בגופך, באם את כשירה לקבל החלטה (ומצב לידה אינו הופך אותך ללא כשירה), חייבת לקבל את ההסכמה שלך. פירושו של דבר, קודם-כל, הוא שמותר לך לסרב. מעבר לכך, פירוש הדבר הוא שמוטל על הצוות ליידע אותך ולערב אותך בכל שלב בטיפולך. יש לכך גם משמעויות נפשיות – כשמערבים אותנו בדברים אנו לרוב חשים פחות חסרי אונים וחסרות פנים.

זכותה של אישה על נפשה! – זכותה של אישה (וכל אדם, למעשה) לקבל טיפול מכבד, כזה ששפתו ראויה, טון הדיבור בו נעים והתוכן לא פוגעני ורצוי אף מרגיע ומעצים. המשמעות היא שאפשר ורצוי לא להסכים לטיפול שאיננו כזה. לא להסכים לקבל יחס שאינו הולם את מצבך ואינו רגיש למעמד הלידה החשוף והפגיע.

זכותה של אישה על תינוקה – התינוק הוא של האמא (והאבא) וההחלטות הנוגעות אליו הן בידי ההורים. לא ניתן להפריד בכוח תינוק מאמו! ניתן אולי לשקול זאת יחד עם ההורים אם זה הדבר הנכון ביותר רפואית עבורו, אולם ההורים הם אלו שאמורים לקבל את ההחלטה. גם במצב של הדבקות בקורונה, עמדת ארגון הבריאות העולמי הוא שיש לעודד אישה חולת קורונה לאחר לידה להניק את תינוקה בבטיחות, לבצע עימו מגע של עור-לעור ולשהות עימו באותו החדר (בביות מלא/אפס הפרדה).

זכותה של אישה למנות בא-כוח שישמור על זכויותיה וזכויות תינוקה – אם את חשה חוסר בטחון ביכולתך לשמור על זכויותייך אלו, עדכני את מלווה הלידה שלך בנקודות החשובות והמשמעותיות עבורך על מנת שהוא יוכל להתעקש עליהן במידת הצורך.

כפי שלפעמים עליכן להזכיר לעצמכן שהריון ולידה הם תהליכים טבעיים של הגוף, על אף הקושי שמתלווה אליהם, כך חשוב להזכיר לעצמיכן שהרגשות שלכן והתחושות שלכן הם טבעיים וחשובים ונכונים.

אישה יקרה, הדעה שלך חשובה, הדעה שלך *גם* היא מוסמכת, על גופך, על נפשך, על תינוקך.

יעל שדה הינה פסיכולוגית קלינית.

הרשומה עלתה ב‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.

על מראות, השתקפויות, וגלעיני אבוקדו / סיון חורש תמיר

‘נכון שהוא תינוק יפהפה’? אמרה דיאנה בגאווה
היצור הקטן והשמנמן דמה לפרד עד כדי גיחוך, אדום ועגלגל בדיוק כמוהו. אן לא יכלה לומר בכנות שהוא יפהפה, אבל נשבעה שהוא מקסים ומתוק ומעורר חשק עז לנשק אותו.
(ל.מ. מונטגומרי, ‘אן שרלי’)

ב ‘תפקיד הראי של האם והמשפחה’ כתב ויניקוט כי תינוק המביט בעיני אימו, אמור לראות בהן את ההשתקפות שלו עצמו. כמו במראות של משקפי שמש, אבל אקסטרה: הוא יראה בעיניה את בבואתו עטופה באהבה ובהתפעלות שהוא מעורר בליבה.

זה יכול להתבטא במבט, בניצוץ בעיני ההורה, במלים, או במעשים. זו התחושה שאצבעות הרגליים הקטנטנות שלך הן נס חד פעמי, ששירבוט שהבאת מהגן הוא יצירת מופת, אך ורק כי הוא שלך.

אם התמזל מזלך וקיבלת מספיק מכל זה, כמו בתוך אבוקדו, יצמח לו בנפש פנימה גלעין. ובגלעין הזה תמיד תישאר הילד האהוב והמוצלח שבכל העולם כולו. הגלעין הזה יאפשר לך ליצור, לאהוב ולשמוח, במידה מספקת של ביטחון בכך שאתה ראוי. ואם החיים יכו בך, כמו שהם מכים בכולנו לפעמים, אם אשה שאהבת תלך, אם לא יקבלו אותך למסלול שרצית זה יכאב, אולי יכאב מאוד, אבל לא ירסק לרסיסים, בזכות אותו גלעין.
אבל מה קורה אם אין ניצוץ בעיני ההורה? אם עיני ההורה בוהות בילד ואינן רואות אותו? כאשר ההורה אינו מסוגל לראות את הילד שלו בגלל דיכאון, מחלה, או מבנה אישיות?

במקום גלעין ייפער שם חלל. וכמו חור שחור בין כוכבים, גם לחלל הזה יש כוח משיכה עצום. אם לרוע מזלך נתקלת שוב ושוב בעיניים שלא ראו אותך, אתה תשקיע מאמצים עצומים כדי לזכות במבט, ולו לרגע קט. ייתכן, על פי ויניקוט, שתהיה ילד רגיש ומכוון כל כולו להורה במקום לעצמך, כדי לזהות את מצבי רוחו ולצוד את הרגע המדוייק שבו תוכל אולי לזכות בניצוץ ההוא. ייתכן שתהיה ילד מצחיק המנסה בכל כוחו לשמח את ההורה, ייתכן שתפתח בעיות התנהגות. כל תשומת לב עדיפה על הורה אדיש. אפשר שתהפוך לנרקומן של תשומת לב, מכור לגילויי חיבה והערצה בניסיון אינסופי למלא את החלל.

ומה קורה כאשר הילד המחפש את עצמו בעיני ההורה מוצא שם זעם וטינה? כאשר המלים הן מילות עלבון, לעג והשפלה? דבר ההורה עבור ילד הוא דבר אלוהים חיים, ונקודת המבט של ההורה הופכת להיות נקודת המבט של הילד על עצמו. אם אבא אומר שאני רשע, עצל, אפס, או אשם בכל קשייו, אבא יודע, ועל כן זה כך. ואם זה כך, העלבונות המוטחים בי, מוטחים בצדק.
אנו נפגוש את האנשים הללו שנים אחר כך בקליניקה. מבולבלים, מדוכאים, חסרי אמונה בעולם ובעצמם. ובנפש פנימה, כמוסה קטנה מפעפעת ומטפטפת בלי הפסק את הרעל של ההורה.

לא פשוט לשים את האצבע על מקור הקושי. הרי שום יד לא הורמה, שום צלחת לא התעופפה, אף גננת לא זיהתה סימני חבלה על גוף קטן, הרי הכל היה מלים ומבטים. ובכל זאת, הכוויות בנפש נוראות לא פחות, ולעתים יותר, מצלקות בגוף.
ההכרה בכוחם ההרסני של מלים ומבטים, הוא פתח חיוני לשיקום. כמו בכירורגיה, יש לזהות את כמוסת הרעל, להוציא אותה ולהשיב אותה אחר כבוד לבעליה, כלומר להורה. זה ניתוח כואב, אך הכרחי כדי שהנפש תוכל להחלים, ולהתחיל לגדל סוף סוף גלעין של אבוקדו.

הרשומה פורסמה בפסיכולוגיה קלינית מדוברת.

https://www.sivantamir.co.il/

סיון תמיר היא פסיכולוגית קלינית

המהפכה הטכנולוגית, חינוך ואונס קבוצתי- איך נלמד אותם לא לפגוע / מאיה אשכנזי

פוסטים רבים שעוסקים במקרה האונס המזעזע שהתפרסם השבוע, עוסקים בשאלות לגבי החינוך שמתוכו צמחו אנשים שמסוגלים לעמוד בתור לאונס.

נראה שהשינוי התרבותי שהביא עימו האינטרנט, מחייב גם שינוי בהתערבויות החינוכיות. בעבר להורים ומחנכים הייתה יכולת די טובה לסנן תוכן ולשלוט בסוג ההשפעות הערכיות שמגיעות לפתחם של בני ובנות הנוער, הילדות והילדים. כיום המשימה היא אחרת- מתן כלים להתמודדות עם המידע הרב שמציף אותם.

נראה שבעת הזו בני ובנות הנוער חשופים לשני הקשרים תרבותיים בולטים:

1. הכל מותר- החפצה של הגוף (בפרט הגוף הנשי) במדיות השונות, לצד ייצוגים מעוותים ושקריים של מין ומיניות בפורנוגרפיה. התייחסות מתירנית ומנרמלת ביחס להתעלמות מרגשות, אלימות והשפלה ביחסי מין.

2. הכל אסור- חוקים חברתיים בזירה המינית והרומנטית נכתבים מחדש בשנים האחרונות. בני ובנות הנוער שומעים התייחסויות מגנות כלפי כל התנהגות או אמירה שאינן עומדות בסטנדרטים הגבוהים ביותר של הנורמות החדשות. לרוב הגינוי נעשה ללא הבחנה בין רמות חומרה, ובעיקר ללא התייחסות למה כן תקין, או איך כן להתנהג.

תפקידם של הורים ואנשי חינוך היום
להשיב אל השיח את מרכיביו החסרים, שמאפשרים הבנה עמוקה של כבוד במיניות והימנעות מפגיעה. בין “הכל מותר” ל- “הכל אסור” פעורה תהום, אותה עלינו למלא בכישורים בין- אישיים המאפשרים הבנה של האחר/ת ותקשורת בריאה.

אפשר להתחיל מהצבת גבולות והגדרה של כל מה ש”לא”:

*השפעות של תרבות הפורנו על גיבוש תפיסה מעוותת לגבי מיניות
*איך לזהות עניין ורצון אצל השותפ/ה המיני/ת
*איך לזהות חוסר עניין וחוסר רצון
*כמה חשוב לכבד גבולות של אחרים (במין ובכלל) וכמה פוגע זה כשלא מכבדים אותם.

אפשר, כדאי וחובה לעשות זאת! אבל אז צריך גם לדבר על איך כן:

*איך אני מבטא את מה שאני רוצה שיקרה בצורה מכבדת.
*איך אני מזהה מה נעים לי ומה לא ומעביר/ה את המסר הזה לאחר/ת.
*איך אני שומר/ת על עצמי
*איך אני לוקח/ת אחריות אם פגעתי.
*כדאי גם לדבר על הקשר שבין גוף, רגש ונפש, ולהסביר שליחסי מין גם הנפש צריכה להיות מוכנה, לא מספיק שהגוף מוכן.

**בתגובה הראשונה- לינק למאמר על “גישת שלושת הגבולות” שפותחה על מנת לתת מענה לנשות ואנשי חינוך בשיח על הנושא.**

לחנך מגיל צעיר

אונס קבוצתי הוא אלימות קשה ביותר, שבבסיסה התעלמות מוחלטת מהאנושיות של האחר/ת. אנחנו רואים אזכורים להתעלמות מהאנושיות של האחר/ת בכל פינה בימים אלו, בכל דיון חברתי, בכל ידיעה חדשותית. המחנה המשותף של ביטויי האלימות האלו הוא- היעדר ההכרה בכך שבצד השני שלהם יש בני אדם שהרגשות, צרכים ורצונות שלהם חשובים במידה שווה לאלו שלנו.

אחת התיאוריות הפסיכולוגיות המובילות בנושא פיתוח היכולת “לראות את האחר/ת”, היא “מנטליזציה”.

‘מנטליזציה’ (מונח שטבע פיטר פונגי), היא היכולת להכיר ולהבין מצבים מנטאליים בעצמי ובאחרים, להבין את הקשר בינם ובין ההתנהגות, ולהבין שיכול להיות פער בין המצב הפנימי שלי ולבין המצב הפנימי של האחר. במובן המעשי מנטליזציה היא היכולת להסיק מה האדם שמולי חושב, מרגיש, מאמין או רוצה, מתוך התבוננות בתנוחות גופו, מבע פניו, טון הדיבור, התזוזות שלו וההקשר.

היכולת שלנו להבין את המצב הפנימי של האחר מותנית ביכולת לחשוב על העולם הפנימי שלנו, ולהבין שהוא משפיע על האופן שבו אנחנו חווים את המציאות. כך למעשה מתפתחת היכולת להבחין בין מצב פנימי לבין המציאות החיצונית שאינה בהכרח תואמת לו במאה אחוז. אז מתגבשת גם ההבנה שאותו מצב במציאות יכול להחוות בצורה שונה אצל אנשים שונים, וההבנה שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה נמצא בתודעה של האחר/ת. כאשר אין את ההבנה הזו הכל מאוד שטוח וחד משמעי, למשל: אם נעלבתי אז בוודאי שהתכוונת להעליב אותי; אם אני מרגישה לא בנוח באירועים משפחתיים אז בוודאי שכולם שם נגדי. זוהי עמדה של “אם- אז”, בה אין הבדל בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית. כאשר מלבד החוויה שלי לא קיים דבר, אז אין אחר. הדרך משם לאלימות, קצרה.

תפקידם של הורים ואנשי חינוך בפיתוח מנטליזציה אצל ילדים:

כדי שילדים יפתחו את היכולת למנטליזציה, הם צריכים שההורים שלהם ומבוגרים משמעותיים נוספים יתייחסו לעולמם הפנימי ויעזרו להם להבחין בינו ובין המציאות החיצונית. להורים נדמה שהדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות למען הילדים שלהם הוא להתאים את הסביבה לצרכים שלהם באופן המירבי כל הזמן. למען האמת, זה עשוי ליצור את האפקט ההפוך, בו הילד לא מבחין בין הרגשות והצרכים שלו לבין טבע המציאות (שפעמים רבות לא מתאים את עצמו אליו) וכתוצאה מכך מתקשה מאוד להסתדר בעולם.
הדרך להכיר בעולם הפנימי של הילד מבלי לכופף את המציאות אליו היא פשוט לחלק את האמירה לשני חלקים, פנימי וחיצוני. למשל: “אני רואה כמה אתה רוצה להתנדנד ואני יודעת כמה חיכית שנגיע לגן המשחקים, זה באמת מאכזב. אני גם רואה שיש פה עוד ילדים והם התנדנדו לפניך, אז אתה יכול לבקש מהם יפה או לא להתנדנד כרגע, אנחנו לא דוחפים ילדים אחרים”. ככה יש עולם פנימי, הוא לגיטימי, אפשר לרצות, אפשר להתאכזב, אפשר להיות עצובים או לכעוס, אבל יש גם עולם חיצוני שלא דווקא מתנהג בהתאם לפנימי, וזה בסדר! הילד מפנים את זה ומבין שלא כל מי שהוא יפגוש בדרכו אמור לשרת את צרכיו, יהיו אשר יהיו. באופן הזה הוא לומד איך להתייחס לאנושיות של עצמו מבלי לרמוס את האנושיות של האחר. זה הולך ביחד.

(רקע תיאורטי על מנטליזציה, מתוך מאמר של אילן דיאמנט, 2014).

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית.
הרשומה עלתה בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.
להמשך קריאה על חינוך למיניות בריאה.

אורח לא קרוא / מאיה גלוטמן

שאלה

לפני 3.5 שנים סבלתי מחרדות ומדיכאון קשה. טופלתי ע”י פסיכיאטר וקבלתי תרופה שעזרה לי מאוד – הצלחתי להתגבר בעזרת התרופה שניתנה לי וחזרתי למסלול חיים תקין. בתקופה האחרונה (כחודש) מרגישה שוב שאני שוקעת אומנם לא כמו מה שהיה בעבר אך זה מחלחל ואני ממש חרדה שלא אחווה את מה שעברתי לפני 3.5 שנים. אני עדיין נוטלת את התרופה שקבלתי וקבעתי תור למטפל שלי בתקווה לקבל הכוונה ולעצור את התחושות שחזרו. כמו כן כבר למעלה משנה אני סובלת מטיקים בעיינים – זה ממש מטריד ומציק ואני מאמינה שיש לזה קשר למה שעברתי- אשמח לשמוע מה ניתן לעשות עם הטיקים? איך נפטרים מזה?

תשובה

דיכאון וחרדה

חרדה ודיכאון הן חוויות לא נעימות. מאוד מאוד לא נעימות. הן מעלות מחשבות מכאיבות על עצמנו והעולם, הן כוללות רגשות לא נעימים של עצב עמוק, פחד, ייאוש וחוסר ערך, והן עלולות לפגוע בתפקוד שלנו וביכולת שלנו לעמוד בערכים ובמטרות המניעים אותנו לחיות את החיים כפי שנרצה. הופעה של משבר כזה לראשונה יכולה לעורר תחושת חוסר אונים ומעין חווית ״בגידה״ של הנפש אם לא מבינים מדוע הופיע לראשונה, ואיך מתמודדים איתו. לכן, ניתן להבין כמה מפחידה האפשרות שחוויה נוספת כזו תחזור. זו חוויה שלעיתים קרובות נתייחס אליה בתור ״פחד מהפחד״ כאשר החרדה עצמה (או כל קושי נפשי) מתחילים להוות מקור חרדה.

אורח לא קרוא

אתבסס על מטאפורה של הייז, שטרוסל ווילסון (1999) כדי לתאר את החוויה וההתמודדות. תארי לעצמך שהחלטת לארגן מסיבה לכל החברים שלך. השקעת במסיבה רבות – בכיבוד, במוזיקה, בסידור החלל, בתוכנית האמנותית. כל החברים הכי טובים שלך הגיעו למסיבה. כאלו שלא ראית מזמן, כאלו שאת נהנית לראות כל יום. כולם מתלהבים מארגון המסיבה, מחמיאים לך, רוקדים ונהנים. האווירה נעימה ומהנה. מידי פעם צלצול פעמון בדלת, ואת מקבלת את פניהם של עוד חברים אהובים. אך באחת הפעמים, בדלת מופיע מישהו שאינו חבר כלל – הוא שכן מרגיז, מעליב, בוטה ולא נעים. מישהו שאת באמת לא אוהבת, שגרם לך בעבר כבר לחוסר נחת רבה ועלבון. אין לך שום כוונה שיצטרף למסיבה, אך נראה שהוא הזמין את עצמו. הוא נכנס, מזמין את עצמו להתכבד באוכל ובשתייה, להתחיל שיחות לא נעימות עם החברים, אולי אפילו לצעוק עליהם, ובאופן כללי לנהוג בגסות. את ניגשת ומבקשת ממנו בתקיפות לעזוב. הוא עוזב, ואת מרגישה הקלה. אבל כעת את דרוכה בכל פעם שהפעמון מצלצל, אולי הוא יחזור שוב? וכבר לא פנויה להיות באמת נוכחת במסיבה. את נעמדת ליד הדלת לוודא שהוא לא יכנס. צופה במסיבה ממשיכה להתקיים מרחוק, ואת בעמדת השומרת. אולי תחליטי לנעול סופית את הדלת כדי לוודא שהוא לא יחזור? גם במחיר של מוזמנים נוספים לא יוכלו להיכנס? אולי תסגרי את המסיבה כדי להימנע מהאפשרות שיחזור? או שתקבלי החלטה שהמסיבה הזו חשובה לך מאוד, שעבדת קשה עליה וחשוב לך להיות בקשר עם החברים שלך, גם במחיר שהאורח הלא קרוא יצטרף למסיבה. ואכן כך קורה, אותו שכן מרשה לעצמו לחזור. אבל הפעם את פונה להתרכז בחברים שלך. ההתנהגות שלו עדיין לא אהובה עלייך, והיית מעדיפה שלא יהיה שם, אבל היא רק דבר אחד בתוך מכלול המסיבה.

כמו אורח לא קרוא, ושנוא מאוד, חוויות רגשיות ומחשבות מטרידות יכולות לצוץ ולהופיע אצלנו. הן לא נעימות. אנחנו יכולים לצאת למלחמה בהן, לעשות כל מה שנוכל כדי לא להרגיש משהו, אך הניסיון מראה שלנסות להימנע מלהרגיש משהו לרוב לא עובד לאורך זמן. אנחנו יכולים להקדיש את כל כולנו כדי לחסום את הכניסה של רגש או מחשבה כלשהי לחוויה שלנו, אך במחיר של משאבים אדירים, התעייפות, וצמצום הפעילות שלנו. מנגד, אנחנו יכולים לעבוד על להפריד בין הדבר שאנחנו מרגישים לבנינו – ובכך לפתוח מרחב לראות את הדברים הנוספים שאנחנו, גם כאשר מחשבות שליליות או רגשות חרדה עולים בנו. זה דורש תרגול וקבלה, אבל זה משחרר אותנו מהפחד מלחוש דברים מסוימים.

להילחם או לקבל

אפשר לעשות ניסוי כזה, למשל אל מול עקיצת יתוש. אפשר לגרד אותה בניסיון לפתור את הגירוד, אך הדבר רק יגרום לגרד להימשך יותר זמן ואולי גם לפצע. אפשר להכיל את הגרד, לא לגרד, ולנסות לפתוח את הקשב שלנו לתחושות גופניות נוספות המתקיימות בנו בו-זמנית, וגם לעולם שסביבנו. ולפתע זו לא רק עקיצת יתוש, אלא עקיצה שהיא דבר אחד מתוך רבים בגופנו, המתקיים בתוך העולם הסובב אותו. היא לא נעלמה, אבל המודעות שלנו לעוד דברים עלתה.

כמובן שדיכאון וחרדה הם לא סתם אורחים לא קרואים, או רגשות לא נעימים. הם מכלול רחב של רגשות, מחשבות והתנהגויות שעלולים להקשות ולהכאיב מאוד, ולפגוע באיכות החיים. הניסיון מראה שניסיון להילחם ברגש ובמחשבות ו-“להיפטר” מהם, רק מגביר את הנוכחות שלהם לאורך זמן, וגם זה במחיר של צמצום החופש הנפשי. לעומת זאת ניתן וכדאי להכיר אותם, ולפתח את היכולת להיות נפרדים מהם ולא להישאב אליהם. את ההתנהגות לעומת זאת, יש לנו יכולת רבה בהרבה לשנות, לכוון ולהגמיש. ישנם דפוסי התנהגות נמנעים, מצומצמים שעלולים לשמר דיכאון וחרדה. לעומת זאת, דפוסי התנהגות שמכוונים להתנסויות שחשובות לנו, שנוגעות בדברים היקרים לליבנו, שמעניקות לנו תחושת מסוגלות ויכולת, ישפרו את תחושת החיוניות שלנו.

אפשר גם לחשוב על טיקים בצורה דומה – גל של חוסר שקט ודחף שעולה בנו לעשות משהו כדי להפסיק להרגיש את זה. הטיק מרגיע את התחושה לטווח קצר, אבל בטווח הארוך מחזק את הצורך לעשות משהו כדי לא לחוש את התחושה הלא נעימה, במקום לתת לה מקום ולא להצטרך לעשות משהו.

זה דורש יכולת לנשיאת כאב ואי נעימות למען מטרה גדולה יותר ולמען טווח ארוך יותר, וזה לא תמיד משא שקל לשאת לבד, ולכן מומלץ לפנות לטיפול, כפי שעולה שעשית.

ומה אם הרצפה באמת עקומה: על התנאים הדרושים לריקוד / שירה קמאי פירר

הרצפה בקליניקה שלי עקומה. אני יושבת בבוקר, מחכה למטופל הראשון, בוהה בכוננית מאיקאה, שעם כל הרפידות ששמתי על הרגלים הקדמיות שלה עדיין מאיימת לקרוס על מרכז החדר, ונזכרת- שהרצפה פה עקומה. בעיקר סביב הקיר. אבל אם פעם שעברה שחשבתי על זה תכננתי לנקום מרה באיש הפרקטים, עכשיו עולה לי המחשבה שזה חתיכת דימוי, רצפה עקומה. מי שלא יודע לרקוד אומר שהרצפה עקומה, לא? זה דימוי שהוא עלבון צורב בעיני. חסר חמלה. אם כבר נכשלת, ודימית בנפשך לתת לזה הסבר שהוא לא חרקירי- אתה בכיין. ובכיינים תמיד יגידו שהרצפה עקומה.

העניין האמיתי הוא- שלפעמים הרצפה באמת עקומה. לא מעט אפילו. לפעמים הניסיון להשתיק את מי שמכריז על זה הוא חוסר הרצון לתקן רצפה עקומה. יש משהו מעורר חרדה בלהכיר עד כמה אנחנו תלויים במארג שהוא רחב יותר מאיתנו. כמה אנחנו זקוקים. אנחנו צריכים דברים מאחרים, גם אם הם לא שם לתת לנו אותם. הכרה, מבט טוב, פידבק, עזרה. וכשמשהו לא מצליח אנחנו מעדיפים ללעוג לעצמנו מאשר לשקול את האפשרות שהיו חסרים לנו תנאים טובים להצלחה. כשמישהו אחר לא מצליח אנחנו רומזים לו לארוז את עצמו יותר טוב, יותר הרמטי, להישען עלינו עוד פחות. בטח לא להתבכיין, זה לא אסתטי.

פתאום שמחתי שהרצפה אצלי עקומה. כמו הצהרת כוונות. לפעמים זה לא אתה, לפעמים המבט יכול להיות חומל יותר, מייסר פחות. יכול להיות שהתנאים להצלחה טרם בשלו. אולי באמת הרצפה היתה עקומה.

הכותבת הינה מתמחה בפסיכולוגיה קלינית
הטקסט פורסם בעמוד פסיכולוגיה קלינית מדוברת

על הקשר שבין טראומה והתמודדות עמה, לבין הסדרה “ווסטוורלד” / יותם דלאל

נפגעי טראומה מתארים לעיתים קרובות חוויה לפיה הם מנוהלים על ידי העבר הטראומתי שלהם ואינם מצליחים להתגבר על דפוסי ההתנהגות ההרסניים אליהם התרגלו. חלקם מתארים בתסכול כי גם כאשר עומדת בפניהם הזדמנות לעשות שינוי ולשבור את המעגל האכזרי בו נכלאו, הם מרגישים כבולים לפעול על פי מנגנונים נפשיים שהתקבעו מאז החוויות הטראומתיות בילדותם. מה הסיבה לאותו קושי משמעותי?

“ווסטוורלד” והנפש שחוותה טראומה

“ווסטוורלד” היא סדרת טלווייזיה שמתקיימת בעולם עתידני, בו קיים פארק שעשועים אשר מדמה עולם שלם באווירת המערב הפרוע. “המארחים” הם תושבי הפארק, וה”אורחים” הם מבקרי הפארק שמשלמים הון עתק על מנת להיכנס ולקחת חלק בחוויה. בעוד שהאורחים הם בני אדם מהאליטה שבחברה, המארחים הם רובוטים עם בינה מלאכותית מתוחכמת שמאפשרת להם להתנהל כמעט כמו בני אדם רגילים, למעט שתי מגבלות עיקריות:
– הם לא יכולים לפגוע בבני אדם אלא רק במארחים אחרים
– הם פועלים לפי לולאה שמגדירה להם כיצד הם יתעוררו, לאן הם ילכו ומתי ואיך הם ייהרגו, אף על פי שקיים מרחב מסוים לאלתור

כבר כאן, אנחנו נחשפים לשני מימדים מרכזיים בנפש אשר חוותה טראומה, ובפרט טראומה מינית. האחד, הזדהות עם התוקפן – במקום להצליח להרוג את האויב האמיתי שלהם, המארחים יכולים רק לפגוע זה בזה, בעוד שמול האורחים הם בעל כורחם יוצרים יחסים של תלות, ניצול וכניעה. השני, חזרתיות כפייתית – נטייה לשחזר דפוסים לא מודעים שהתקבעו בנפש, על אף שהדפוסים אינם מיטיבים או מקדמים לעבר החלמה.

במהלך הסדרה, הדינאמיקה בין המארחים והאורחים מתחדדת, שכן אנחנו מבינים שקיימת אסימטריה כמעט אבסולוטית בין הצדדים, אשר באה לידי ביטוי ביכולת של האורחים לנצל את דרגות החופש העומדות לרשותם, ולעשות מעשים נוראיים עם אפס השלכות נראות לעין. מכיוון שקיימת אפשרות לאתחל את זיכרון המארחים, לכאורה אין זכר לחוויות הטראומתיות המצטברות שעברו במרוצת השנים. אולם, ככל שהסדרה מתקדמת אנחנו מבינים שמשהו מהחוויות הקשות שעברו המארחים (ועדיין עוברים) נטמע בתת מודע שלהם, כרסיסי זיכרון והבזקים פתאומיים של חוויות חלקיות.

הדמות המרכזית בסדרה, דולורס מ”סוויטוואטר” (מים מתוקים), מוצגת לנו לראשונה כמי שנשאלת את השאלה: “מה את חושבת על העולם הזה?” ולכך היא משיבה: “חלק מהאנשים בוחרים לראות את הגועל בעולם… את אי הסדר. אני בוחרת לראות את היופי, להאמין שיש סדר, משמעות לימים שלנו”. כבר בתשובתה, דולורס מגלה לנו שהיא בחיפוש אחר תשובות ומשמעות בחייה, ומנסה להיאחז במעין סדר שמוכתב מלמעלה. מה שמתגלה במספר סצנות לאחר מכן הוא שגם דולורס עברה חוויות טראומתיות ממושכות שננעלו בתוך הלא מודע שלה, ולכאורה נשכחו בכל פעם שהתחילה לולאה החדשה.

מציאות ודיסוציאציה

בקרב מטופלות (ומטופלים) אשר חוו טראומה, לעיתים קרובות מתגבשים מנגנוני הגנה של ניתוק רגשי, אשר נקראים מנגנונים דיסוציאטיביים. כניסיון להתמודד עם הצלקת שנוצרה, הנפש יוצרת מעין נתק מן החומר הטראומתי, שעשוי לבוא לידי ביטוי בשכחה של חלקים מסוימים מהטראומה, או ביצירה של חיץ רגשי מהנרטיב הטראומתי. כך למשל, שורדת טראומה עשויה לשכוח חלקים מסוימים בחייה שככל הנראה הכילו תוכן רגשי מאיים, או לחלופין, עשויה לזכור את האירוע הטראומתי ולשחזר אותו בצורה מנותקת לחלוטין מרגשות.

המרכיב הדיסוציאטיבי מהווה תמה מרכזית בווסטוורלד, שכן לאורך הסדרה המארחים מתחילים להיזכר בשברים מחייהם כתמונות חסרות פשר והיגיון. כך, למשל, מייב (Maeve) דמות מרכזית בסדרה שתפקידה הוא לנהל בית בושת מצליח בווסטוורלד, נזכרת שבעברה, כחלק מלולאה אחרת בכלל הייתה חיה חיים פשוטים בכפר עם בתה. הזיכרונות הללו מציפים אותה ברגעים שונים לאורך הסדרה, והם מסמלים את השבר שנוצר, בין הדמות הקרה, המחושבת והמנותקת רגשית שמייב משחקת היום, לבין הדמות האימהית, הטהורה והשמורה שמייב הייתה בעברה. שבר זה, כסימבול למשהו טהור שהיה בעבר ונגזל בעקבות חוויות טראומתיות, הוא מאפיין מרכזי אצל נפגעות טראומה בכלל, וטראומה מינית בפרט.

לאורך הפרקים בווסטוורלד, מתהדהדת אצל חלק מהמארחים שאלה: “האם אי פעם פקפקת בטבע המציאות שלך?”, שאלה שבהדרגה גורמת לסדק בתפיסת המציאות שלהם ופותחת פתח לשינוי. לפתע, חל שינוי בהתנהגותם של אותם המארחים, כאשר הם מתחילים לסטות מהלולאות שלהם ולהתנהג בצורה יותר עצמאית, ספונטנית ואותנטית. אף על פי שכצופים, אנחנו מעודדים את תהליך היציאה לעצמאות של המארחים, חלקם חווים זאת כמוקד לחרדה איומה. חרדה משינוי, מיציאה מהלולאה, משבירת הדפוסים אליהם התרגלו, ויציאה לעולם שבו הם בוראים לעצמם את המציאות ולא תלויים יותר ביוצריהם. למעשה, המארחים נולדו מחדש וכעת עליהם להתמודד עם עולם שלם שהתנפץ לרסיסים לנגד עיניהם.

מבלי להיכנס לפרטי הפרקים האחרונים, ניתן לראות שכל העונה הראשונה הינה סימבול להתמודדות עם טראומה וצמיחה ממנה. כפי שהמארחים לבסוף מצליחים להביס את השדים שלהם, אירוע שחותם באופן סופי את יציאתם לעצמאות, כך מנסים נפגעי טראומה למצוא את דרכם במסע המטלטל והלעיתים מייאש מול הטראומה. בשונה מהמארחים, ייתכן ולעולם לא יצליחו להשתחרר לחלוטין מהכבלים שמסרבים להרפות, אך המשאלה הזו היא הכוח שמניע אותם קדימה ונותן תקווה במאבק לקראת החלמה.

הכותב הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית
המאמר המקורי פורסם בדף של פסיכולוגיה קלינית מדוברת

כואב בקטע טוב / רפאל יונתן לאוס

התשובה נכתבה על ידי דר. רפאל יונתן לאוס
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

שאלה:

הטיפול שלי ממש קשה לי. לאו דווקא בקטע רע. כל פגישה שנגמרת מציפה אותי בעצב וחרדה. ברור לי שמשהו קורה לי שם…איך אני יכול לדעת שהדבר הזה שעובר עליי יוביל אותי למקום טוב יותר?

תשובה:

שואל יקר, נדמה לי שבמקרה הזה (אולי כמו לגבי רובנו ברוב המקרים) אתה כבר יודע הרבה יותר ממה שאתה מוכן להודות. בתור פסיכולוג אני מבטיח שלא לענות באופן שיפתור את השאלה שלך בנקודת הזמן הזו אלא מתוך תקווה לפתוח משהו שעומד מאחוריה ושאני מקווה שיהיה רלבנטי לעוד אנשים בעוד מצבים. כדי להגיע לדבר על האמצע, אני מבקש ראשית להציע שתי עמדות קצה שמסמנות את הטווח.

התמקמות אחת היא של “קשה יש רק בלחם” או במילים אחרות – קשה זה בדיוק אבל בדיוק מה שצריך להיות. מה שעומד בבסיס העמדה הזו היא התפיסה שהחיים הם מלחמה תמידית. שאין מתנות חינם. רק כאב ומאמץ או דם יזע ודמעות מקדמים להיכן שהוא. כשאנחנו בוחנים טיפול מתוך עמדה פנימית כזו כאב הוא מה שנחפש. רגעים של נוחות או אפילו הנאה בטיפול עשויים לעורר אשמה וחשש להחמצה.

עמדה חלופית היא של “החיים מספיק קשים גם ככה” או – היה לי מספיק קשה גם בלי הטיפול, באתי לחפש הקלה ובמקום זה אני מוצא את עצמי מתאמץ להגיע ומתמודד כדי לשרוד את מה שעולה.

מה שהופך את השאלה שלך למעניינת כל כך בעיניי היא שבכל אחת מהעמדות האלה יש משהו, גם בחיים וגם בטיפול. לרוב יש בשתיהן משהו בעת ובעונה אחת. טיפול פסיכולוגי בכל גישה, בהגדרה, מציף קשיים ודורש התמודדות. רגע השיא בטיפולים קוגניטיביים התנהגותיים הוא “החשיפה” – המוכנות להתמודד עם הדבר שמעורר בנו את החרדה או הקושי הגדול ביותר. בטיפולים בגישה פסיכואנליטית הניסוח אפילו קיצוני יותר: אנחנו לא רק מזמנים את הבעיה לטיפול ומתעמתים איתה, אנחנו מצפים שהטיפול עצמו יהפוך להיות “חלק מהבעיה”, כדי שלא נתעסק יותר במשהו שקורה למטופל שם בחוץ אלא במשהו שקורה בינינו כאן ועכשיו. לכן, בהגדרה אין טיפולים קלים. זה מצד אחד. מהצד שכנגד יש טיפולים מנחמים, מכילים, או נכון יותר – יש רגעים כאלו בכל טיפול. רגעים של ביחד, של הבנה, של הקלה, או מנגנונים נוספים שפועלים בטיפול חוץ מהפגישה של הקושי. יש גם צחוק והנאה ואהבה.

אתה כותב שהטיפול קשה לך לאו דווקא “בקטע רע”, ונשמע לי שאתה יודע כאן משהו עמוק לגבי הכאב הזה שאתה חווה. קצת כמו שבאימון גופני יש כאב “טוב” של גדילה ויש כאב שכבר מרגיש כמו התחלה של פציעה – כל אמירה כללית כמו “כאב הוא טוב” או “כאב הוא רע” תפספס את הקו הדק הזה.

אהבה היא גם הקבלה טובה. היא משמעותית, היא קשה והיא לרוב גם כואבת אבל היא גם כל שאר הקשת.

אתה כותב שברור לך שמשהו קורה לך בטיפול הזה, וגם כאן אני חושב שאתה מצביע על אמת חשובה. בטיפול, כמו בפוליטיקה לפעמים, מועיל לעצור ולבדוק האם אנחנו בכלל עוסקים בסוגיה הנכונה. אולי לא זאת השאלה החשובה. אולי בכלל השאלה היא האם התהליך הזה משמעותי ואני מבין שעליך לגמרי עובר משהו משמעותי שם כרגע.

אז איך תדע שאתה בדרך למקום טוב יותר?

אתה לא תדע. זה דורש את המוכנות להיכנס פנימה ולקחת סיכון אל מול אי וודאות. כמו בכניסה לקשר רומנטי, כמו בבחירה של דרך מקצועית (אין תרגום ממש טוב ל-vocation – דרך מקצועית / מקצוע נשמעים שניהם די טכניים כשבעצם יש בבחירות האלה הרבה פעמים גם מאפיינים של שליחות ושל זהות) יש בכל זאת משהו שמסמן לך שיש לדרך הזו סיכוי להביא אותך למקום שאליו אתה רוצה להגיע.

ברוב הגדול של המקרים אנשים מסיימים טיפול פסיכולוגי ומדווחים על שביעות רצון גבוהה. על חוויה של שינוי ושל הישגים משמעותיים. אבל אלה אנשים אחרים ורק בדרך כלל. אתה תצטרך ללכת בדרך שלך לפעמים. כפסיכולוגים אנחנו צריכים להחזיק את האמונה הזו בדרך גם עבור המטופלים שלנו. אחרי הכל זה מסע משותף.

אני מאחל לך קשה טוב של אהבה ושל גדילה וגם נעים ומהנה. אני גם ממליץ לך בחום להעלות את הסוגיה הזו בטיפול שלך כדי שלא תצעד לבדך ותוכל למצוא את התשובה שנכונה לך עכשיו.

נכתב על ידי דר. רפאל יונתן לאוס
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

איך מתמודדים עם חרדה? / לילך קורן

שאלה:

איך ניתן להתמודד עם חרדה שמתבטאת בכל צעד שעושים? בין אם זה פחד מתאונת דרכים כשנוהגים באוטו או פחד מזה שאחד ההורים יקבל התקף לב פתאום ולא אראה אותו יותר? האם יש שיטות הרגעה שבאמת עוזרות לא לחשוב על מחשבות קשות שצצות ככה?

תשובה:

תחושות של פחד הן חלק טבעי מחיינו. למעשה, באופן פרדוקסלי, עולם ללא פחד הוא עולם מסוכן. דמיין לך כמה תאונות דרכים היו מתרחשות אם אנשים היו יצורים חסרי-פחד, או אפילו – אם לא היו מפחדים לקבל דו”ח תנועה… פחד תורם להשרדות שלנו. למשל, אם פורצת שריפה – רצוי מאוד שנפחד ונברח מהמקום. כלומר – פחד הוא רגש אדפטיבי והכרחי לקיומנו.

עם זאת, לעיתים, משהו קצת “משתבש” במנגנון הפחד הטבעי שלנו. במקום לחוש פחד כאשר יש סכנה אמיתית, הפחד מלווה אותנו גם כאשר אין סכנה מוחשית ברקע. כמו מעין “אזעקת שווא” שפועלת לאורך כל היום, ובעיקר – מכבידה עלינו.

אז מה עושים? האם אפשר “לא לחשוב מחשבות קשות”?

על מנת לענות על השאלה הזו, אני מציעה לעשות ניסוי קצר. ב-20 השניות הקרובות, עיצרו את מה שאתם עושים, קחו נשימה עמוקה ונסו בכל הכוח ש*לא* לחשוב על פיל כחול. בשום אופן.

הצלחתם?

ובכן, התשובה היא ש(כמעט) אף אחד לא מצליח ומחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה אכן מוכיחים זאת. זה הטבע האנושי – הניסיון להלחם במחשבות, לצנזר אותן, לרוב לא עובד ולעיתים אף מגביר את אחיזתן בנפש.

גישות פסיכולוגיות כיום מציעות מספר אפיקים להתמודדות עם מחשבות קשות ומעוררות חרדה. חלקן, עוסקות בשאלות עומק לגבי מהות המחשבות הללו – מה מקורן? מה המשמעות שלהן? מהיכן נובעת הנטייה לחרדה, האם מדובר בדפוס שנלמד לאורך השנים, ואם כן – באיזה “בית ספר” זה נלמד? אלה שאלות שניתן לנסות ולחקור אותן בטיפול פסיכולוגי.

גישות נוספות מציעות אפיקי התמודדות חוויתיים יותר, שדורשים תרגול מסוים. קיימות מספר טכניקות ותרגילים בהקשר הזה, אתאר טכניקה אחת שיכולה, אולי, להיות יעילה עבורך.

ענני מחשבות

ניתן לדמיין את המחשבות הקשות שעוברות בראש כמו עננים שחולפים בשמיים, שמי התודעה. מחשבות שליליות או מעוררות חרדה, ניתן לדמיין כמו ענן סערה אפור וכבד, בעוד שמחשבות נעימות או נייטרליות הן עננים בהירים יותר. האתגר הוא, לתת לעננים, כטבעם של עננים – לחלוף.

כך, למשל, אם עוברת מחשבה כזו בראש: “אחד ההורים יקבל התקף לב פתאום ולא אראה אותו יותר”, הנטייה היא לעיתים להזדהות עם המחשבה הזו, לתת לה המון מקום “לצמוח” ולהתפתח לעוד ועוד “תסריטי אסונות עתידיים”, וכך הלאה. במקום זאת, ניתן לקחת נשימה עמוקה, לדמיין את המילים הללו כתובות על ענן-מחשבה אפור-שחור, ולתת לענן הזה – כטבעם של עננים – לחלוף.

זה נשמע מאוד קשה, בצדק. אנשים עם נטייה לחרדה מאוד טובים בהזדהות עם מחשבות מעוררות חרדה. זה ה”שריר” החזק שלהם. עם זאת, כדי להרגיש יותר טוב, כדאי ללמוד לחזק גם שרירים אחרים, אחד מהם הוא שריר ה-“הפרדה הקוגניטיבית” – השריר שמאפשר להפריד בין מחשבה למציאות, ובכך לתת למחשבות שליליות מקום צנוע יותר בחיי הנפש שלנו.

התשובה נכתבה על ידי לילך קורן, פסיכולוגית קלינית

www.lilahkoren.com
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.

מושגים בפסיכולוגיה: מהם מנגנוני הגנה פסיכולוגיים? / ד”ר שני וידרגורן

אחד הגילויים החשובים של הפסיכואנליזה היה שהנפש האנושית מוצאת דרכי התמודדות עם סבל וכאב באמצעות מה שפרויד כינה “מנגוני הגנה”. כיום אנו קוראים להם כך או בכינוי “הגנות פסיכולוגיות”.

למה הכוונה?
כל אחד מאיתנו חי חיים מלאים באירועים, מחשבות או רעיונות אשר נרשמים בנפשנו. ישנם אירועים ומחשבות אשר חולפים בלי להותיר חותם מסויים, כגון אירועי יום יום ולצידם אירועים נעימים ומשמחים. לצד זאת, מטבעו של העולם, ישנם אירועים שהרושם שהם מותירים על הנפש הוא פחות נעים, ומעורר מצוקה.

מגנוני ההגנה הן דרכי ההתמודדות הנפשית בצורתן הלא מודעת. הנפש נוקטת בהן על מנת להגן על עצמה מפני חרדה, כאב, ומצוקה הקשורות במחשבות או תחושות שהיא מרגישה שאינן מקובלות או מכאיבות מדי.

למה צריך את ההגנות?
אנחנו זקוקים להם מכיוון שלולא היינו מגינים על עצמנו, היינו מוצאים את עצמנו חווים כאב נפשי עז מדי, מה שעלול היה לגרום לנו להגיב בתגובות קשות, שאינן מסתגלות ומפריעות להתנהגות. בהעדר מנגנוני הגנה היינו עלולים להגיב רגשית בתגובות שהן תובעניות, אשר יפריעו לתפקוד היומיומי.

האם ומתי יש פה בעיה שדורשת טיפול פסיכולוגי?
חשוב לציין כי קיומם של מנגנוני הגנה הוא טבעי ונורמלי! התנהלות ללא מנגנוני הגנה, שהיא דרך של הנפש להסתגל אל העולם, היא בפני עצמה התנהלות קשה וכואבת. לצד זאת, יש חשיבות רבה למינון. כלומר מה שחשוב הוא כמות ודרך השימוש במנגנוני הגנה. יש דרכים נפלאות להתמודד עם כאב – למשל “הומור שחור” אשר לוקח מצב מכאיב ועוזר לנו לצחוק עליו (ומכאן האמירה המקובלת – “אם לא נצחק, נבכה”). אבל כאשר עושים שימוש יתר במנגנוני הגנה, ובמיוחד בסוגי הגנות שגורמות לכך שלא פוגשים את המציאות כהווייתה (למשל, מכחישים שיש בכלל בעיה או מצוקה) אז ישנה בעיה שדורשת טיפול.

האם ישנם סוגים שונים של מנגנוני הגנה?
כן, יש דרכים שונות ורבות להגיב, והן שונות זו מזו באיכות וביעילות שלהן. בהכללה, ככל שאדם נמצא במצב נפשי טוב יותר, השימוש שהוא יעשה בהגנות והבחירה של הנפש בסוג ההגנה, יהיה מוצלח יותר ויסייע לו לתפקד.

#פסיכולוגיה_מדוברת
https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית https://www.shaniw.com/

זו ילדותי השנייה: על הקשר בין ההורות שחווינו להורים שאנו / לילך קורן

דרך עינייך בת,
אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד
לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת,
טעם חדש למילים.
ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש –
אנחנו כבר בני שלוש.

המילים הנוגעות הללו, מתוך השיר המוכר “זו ילדותי השנייה” שנכתב ע”י אהוד מנור, מיטיבות לנסח את אחד הנושאים המורכבים בעולם הפסיכולוגיה – העברה בין דורית. מונח זה מתאר את התופעה בה דפוסי ההורות משתחזרים מדור לדור, לרוב באופן אוטומוטי או לא-מודע. חווית ההורות אמנם דורשת כניסה ל-“תפקיד הורי”, אך גם משחזרת חוויות ילדות, כאילו ההורה עצמו, כדברי השיר – “כבר בן שלוש”.

מודל עבודה פנימי

יחסי הורה-ילד.ה, הוא אחד הנושאים הנכתבים והנחקרים ביותר בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, וניתן להתייחס אליו מאינספור זוויות תיאורטיות. אחת התיאוריות המרכזיות בתחום זה היא תיאוריית ההתקשרות של הפסיכולוג ג’ון בולבי, המדברת על דפוסים שונים של התקשרות בין הורה לילדו. על סמך עשרות-אלפי האינטראקציות המתקיימות בין הורה לילד.ה לאורך הילדות, הילד.ה לומד.ת לענות על מספר שאלות בסיסיות לגבי טיב קשר אנושי: האם יבינו אותי? יגשו אליי כשאני זקוק.ה לעזרה? ינחמו אותי כשקשה לי? יראו אותי על כל חלקיי?

כך, בקשר עם הורינו אנו לומדים (באופן לא-מודע) על קשר הורה-ילד.ה ובתוך כך על קשר באופן כללי. כל אלה מייצרים בנפשנו “מודל עבודה פנימי” המופעל בתוך קשר, מעין מערך ציפיות פנימי לגבי קשר. מודל העבודה הזה, באופן טבעי משתחזר בהורות של הילד שגדל והפך להיות הורה.

שפת אם רגשית

כפי שאנו מרגישים נוח יותר לדבר ב-“שפת האם” שלנו (גם אם למדנו שפה נוספת או שתיים) כך גם בהורות, נוח יותר לדבר ב-“שפת האם (או האב)” הרגשית. כפי שמתאר זאת המשפט המשעשע: “לפעמים כשאני פותחת את הפה, יוצא לי אמא שלי” (תרגום חופשי).

אך מה קורה כאשר ה-“שפה” הזו לא ממש מוצאת חן בעינינו?

לא מדובר בגזירת גורל לפיה העבר נועד להשתחזר בהווה. ראשית, תמיד ניתן “ללמוד” שפה חדשה. כך, הורים רבים מתארים כי ההורות שהם מיישמים עם ילדיהם, שונה מההורות שהם חוו. לעיתים, כמו ברכישת שפה חדשה, קשה לעשות זאת לבד. זה לוקח זמן, דורש מאמצים, תרגול והתמדה ועל-כן סיוע מקצועי יכול לתמוך בתהליך.

יתרה מכך, האפשרות לעבד חוויות ילדות (חיוביות ושליליות כאחת) לסיפור חיים קוהרנטי ושלם, הוא רכיב-מפתח ביצירת קשר חיובי ובטוח כהורה. למי שסבל מאירועי ילדות שליליים ופיתח מודל עבודה פנימי שלילי לגבי קשר בכלל וקשר הורה-ילד.ה בפרט, לעיתים קרובות יהיה קשה לגשת לזכרונות עבר קשים ולעבדם. לעיתים, ללא עזרה טיפולית זו אף עלולה להיות “משימה בלתי אפשרית”. עם זאת, כאשר הורה מצליח לגשת לזיכרונות שליליים אלה ולעבדם מחדש כך שניתן להתמודד עמם – הוא מסוגל להגיב להתנהגות ההתקשרות של ילדו בצורה לא פחות טובה מאדם שחווה ילדות מיטיבה יותר.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית
www.lilahkoren.com

המאמר פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.

קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל

הסכמה מדעת בטיפול פסיכולוגי במתבגרים

הידעת?!

בטיפול פסיכולוגי במתבגרים נהוג לערוך חוזה טיפולי גם עם ההורים וגם עם המתבגר.

סעיף 5.1 לקוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, 2017 , מפרט את החשיבות של עריכת חוזה טיפולי ברור ומקיף עם המטופל, חוזה שרק לאחר שהמטופל הבין את כל היבטיו וקיבל אותם, תהא הסכמתו, שהיא תנאי הכרחי לקיום ההתערבות, בבחינת הסכמה מדעת.

במקרה שהמטופל הוא קטין, נדרשת על פי חוק קבלת הסכמה מדעת מההורים / האפוטרופסים, ולכן מנקודת מבט חוקית ניתן לטפל במי שלא מלאו לו 18 בהסכמת הוריו בלבד. גם אם תנאי זה מספיק כדי לעמוד בדרישות החוק, אין הוא מספיק משיקולים מקצועיים-אתיים, שעל פיהם חיוני לערוך חוזה טיפולי ולקבל הסכמה מדעת גם מהקטין, וזאת בהתאם לגילו, רמת התפתחותו ויכולותיו הפסיכולוגיות.

סעיף 5.3 לקוד האתיקה – קטינים וחסרי ישע, קובע: “גם אם הסכמתו של קטין או של חסר ישע
אינה נדרשת על פי החוק, הרי שעל הפסיכולוגים לעשות את המרב כדי לספק למטופל מידע כך שתתאפשר התערבות מקצועית מיטבית. המידע אמור להיות תואם את גילו ויכולותיו הפסיכולוגיות של הקטין או של חסר הישע, ומתוך שיקול דעת מקצועי ביחס לטובתו ולאפשרות לקבל את הסכמתו להתערבות
הפסיכולוגית”.

כאשר הקטין בגיל ההתבגרות, גוברת החשיבות של קבלת הסכמה מדעת גם מהקטין עצמו וכן עריכת חוזה טיפולי גם איתו.

משולחנה של ועדת האתיקה, פסיכואקטואליה: סוגיות מקצועיות-אתיות בעבודת הפסיכולוג עם מתבגרים

מיניות ותוקפנות: קולנוע ופסיכולוגיה (פסיכואנליטית) שותפות גורל ומובילות לשינוי / עמרי וייס

הפסיכואנליזה והקולנוע פרצו לעולמנו בסמיכות בסוף המאה ה-19 תחילת ה- 20. ייתכן שהתאומות ההיסטורית של שני התחומים הינה מבחינת צירוף מקרים, אלא שיותר סביר שהיא מבטאת שותפות גורל, שכן במידה רבה, הקולנוע והפסיכואנליזה הם מעין שני צדדים של אותו מטבע המנסה להבין את המצב האנושי ולייצר חוויה פסיכולוגית המובילה לשינוי. הקולנוע משתמש בסמלים חזותיים, שבדומה לסמלים בחלום, נובעים על פי רוב מהלא מודע של הבמאי או החולם. באולם הקולנוע החשוך והמוגן הצופה מרשה לעצמו להסיר את הגנותיו, וכמו החולם הוא בא במגע עם משאלות כמוסות ויצרים מודחקים שלו עצמו. קשר נוסף בין שני התחומים הוא הדגש המשותף על מיניות ותוקפנות הנובע מתוך הבנה שאלו הכוחות המניעים בני אדם באשר הם.

פסיכואנליזה והשלב האדיפאלי

נושא המיניות והתוקפנות בפסיכואנליזה הקלאסית מתנקז לשלב האדיפלי כפי שפרויד ניסח לראשונה. על פי פרויד, השלב האדיפאלי מתרחש בין גילאים שלוש לחמש (בערך) ועשויות להיות לו השפעות מכריעות על התפתחות האישיות בבגרות. לטענתו, בגילאים אלו, בנים מפתחים משאלות מיניות כלפי האם ופנטזיות תוקפניות כלפי האב שהופך ליריב מדומיין העומד בדרכם. פרויד תיאר מהלך דומה גם אצל בנות אך תיאוריה זו נותרה שנויה במחלוקת ובהמשך זכתה להתאמות ולשינויים.

אם כן, כפסיכולוג אני נשאל לא פעם על המשמעות של השלב האדיפאלי וכיצד ייתכן שפרויד ייחס עולם גדוש כל כך של פנטזיות תוקפניות ומיניות לילדים. למעשה, אין דרך פשוטה להסביר את הרעיון האדיפאלי, וזאת מכיוון שהשימוש שעושה פרויד במיתוס של אדיפוס מוצג כמטפורה כוללנית שיש בה כדי להעביר רעיון מקיף על טבע האדם. פרויד מתייחס לתנועה התפתחותית בעולמו הנפשי של התינוק: מחוויה חושית של חיבור גופני עם האם, למערכת *משולשת*, שבה שותף גם האב (הממשי או סמלי) כמתווך את כניסתו של הילד/ה למציאות החברתית, על כל הנורמות והחוקים הכרוכים בה.

תסביך אדיפוס כפי שמשתקף בסרט בחזרה לעתיד

השלב האדיפאלי, יכול בקלות להתפתח לקונפליקט אדיפאלי המוכר גם כ”תסביך אדיפוס”. תנאי מכריע לקיומו של תסביך מתרחש כשההורים – תהא הסיבה אשר תהא – מתקשים לספק את צרכיו הרגשיים של הילד. “התסביך האדיפאלי” עשוי להתבטא בווריאציות רבות ומגוונות, ועם השנים הפכה התיאוריה מאחוריו לכלי נוח לניתוח קולנועי דרכו אפשר לבחון את המניעים הלא מודעים של גיבורים הנתונים בקונפליקט ואת ניסיונם להיחלץ ממנו.

אם כן, בניסיון להיעזר במדיום הקולנועי כדי להמחיש לפחות אספקט מסוים של השפעות התסביך האדיפאלי בבגרות, יצרתי סרטון קצר בו אני חוזר לקלאסיקה – “בחזרה לעתיד” – ולגיבורה, מרטי, נער מתבגר ויצרי המתגלגל בטעות למסע בזמן ופוגש את הוריו בעבר, כשהם בני גילו.

מוזמנים לצפות בסרטון כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=rg9lVgLncGQ&t=27s

המאמר פורסם בדף הפייסבוק של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.

״קשה כשאול קנאה״ ומה לגבי צרות עין? / מורן וילנר סקאל

קנאה זה רגש מאוד עוצמתי. כל כך עוצמתי שהוא מוזכר פעמים רבות בתנ״ך כמוביל לפעולות הרסניות, במיוחד בין אחים. יש שיגידו שזה רגש חייתי, שכן ישנן עדויות לכך שגם בעלי חיים מסוימים חשים קנאה. מה שבטוח, זה רגש מעניין ומורכב.

הפסיכואנליטית, מלאני קליין, מבדילה בין שני סוגים של קנאה:
האחד: ״קנאה״ – Jealousy
השני: ״צרות עין״ – Envy

קנאה (jealousy) – רגש שפרויד חקר ומלאני קליין המשיכה בעקבותיו. זהו רגש הנוצר ב״משולש״- כלומר בעקבות קשר בין שלושה גורמים. פרויד התייחס לתסביך אדיפוס בהקשר הזה. לפי תסביך אדיפוס הפעוט מבין שיש להוריו קשר גם בלעדיו ומקנא בכך. הוא רוצה את אהבת אמו רק לעצמו, ושואף באופן לא מודע לסלק את אביו מהתמונה. הוא מקנא באב, וחש כלפיו עוינות, שכן הוא הופך למתחרה על אהבת אמו. הדרך של הילד להתגבר על התסביך ועל תחושות הקנאה שמגיעות איתו, היא להפוך את הקנאה ואת רצונו להיפטר מאביו דווקא לרצון להידמות לו. כך הילד שואף, באופן בלתי מודע, להזדהות עם האב ולהיות כמוהו.

ניתן לחשוב על קנאה זו בהקשר של מערכות יחסים, כאשר אדם מרגיש שאהבה או תשומת לב שהוא מעוניין בה, או ראוי לה, ניתנים לאדם אחר. או כאשר אדם חושש שדבר מה טוב שיש לו יילקח ממנו על ידי מישהו.
קנאה עשויה להתעורר בכל מיני מערכות יחסים: רותי ראתה את דנה, חברתה הטובה, משחקת עם ילדה אחרת בחצר והתעורר בה רגש של קנאה. בכל פעם שאמא מחמיאה לאח של דני הוא מתרגז ומקנא בו. וכמובן, הדוגמא הבלתי נשכחת של קנאה בין בני זוג, כאשר רוס מקנא בכל רמז לקשר בין ריצ׳ל למארק, עמיתה לעבודה.

פרויד ומלאני קליין התייחסו לסוג זה של קנאה כהישג התפתחותי. עצם היכולת להבין שיש יחסים המתרחשים בנפרד ממני, עצם העובדה שיש יריב שבו אני מקנא, הינם הישג התפתחותי. אך למרות שזה ״הישג״, זה לא מוריד מהעובדה שמדובר ברגש שמעורר ברובינו תחושות קשות של כעס, של פגיעות ושל איבה. ויש לו פוטנציאל להשפיע לרעה על מערכות יחסים בחיינו.

צרות עין ( envy) – זהו רגש שעשוי להתעורר למול תחושה של נחיתות, של מחסור, של היעדר ושל קיפוח. תחושת צרות העין מורכבת מהרצון שיהיה לי משהו שיש לאחר, אך בניגוד לקנאה, האדם צר העין שואף גם להרוס לאחר את מה שיש לו. כלומר, לא מספיק רק שאשיג את מה שיש לאחר אלא שיהרס לאחר הטוב שבו.

לפי מלאני קליין, אנו חווים זאת כבר בינקות. התינוק הרך מקנא באם על שפע החלב שיש לה, בו הוא תלוי לחלוטין. לפי קליין, תחושות הנחיתות של התינוק, העובדה שהוא תלוי לחלוטין באם ש״יש לה הכל״, מובילה את התינוק לצרות עין. לפיה, התינוק, בתת המודע שלו, רוצה את כל החלב לעצמו, ושואף לרוקן את האם, שלא יישאר לה. אם כן, תחושת צרות העין מעוררת גם תוקפנות, רצון להרוס לאחר.

״צרות עין״ עשויה להתעורר בנו בעודנו משוטטים ברשתות החברתיות ורואים את החיים הלכאורה מושלמים של אחרים: הוא קיבל קידום בעבודה, היא נסעה לעוד חופשה חלומית בחו״ל, הם התחתנו באירוע נוצץ …
אז עשוייה להתעורר תחושת ה״גם אני רוצה״ או ״למה לו יש ולי אין״. יחד עם מחשבות אלו לעיתים מתעוררות גם תגובות תוקפניות, תחושות של ״הלוואי שלא יהיה לאחר״ או ש״ייהרס לו״.

להרגיש קנאה או צרות עין מידי פעם בפעם זה חלק מהטבע האנושי. כלומר, כולם חווים זאת בעוצמה זו או אחרת. אולם, מדובר ברגש שמעורר בנו בדרך כלל תחושה לא טובה. אף אחד לא נהנה לקנא. כדברי הפסוק ״קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה״.

הכותבת הינה פסיכולוגית, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית.

המאמר פורסם בדף הפייסבוק של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.

על תקווה ושינוי בטיפול פסיכולוגי / סיון חורש תמיר

פעמים רבות מטופלים שואלים בתחילת טיפול: אבל איך זה אמור לעבוד? איך כל הדיבורים הללו אמורים לעזור לי לשנות התנהגויות שפוגעות בי, לצאת מתקיעות מקצועית, למצוא זוגיות אחרי אלף שנות בדידות? איך לעזאזל זה אמור לעזור?
אני מנסה להסביר כמיטב יכולתי, וגם אומרת, שקשה להבין בלי להתנסות. טיפול מבינים דרך הרגליים. ואין ברירה, צריך לקפוץ למים ולקוות לטוב. זה יהיה יותר מובן ככל שהתהליך יתקדם.

ובכל זאת….

הנפש שלנו מגינה על עצמה מפני כאב במגוון דרכים. וטוב שכך. מנגנוני ההגנה שלנו מאפשרים לנו לחיות. לא היינו יכולים לתפקד, לאהוב ולשמוח, ובו זמנית לזכור ולהתמודד כל הזמן עם זכרונות כואבים.

מדוע העניינים מסתבכים?

ראשית, זיכרונות כואבים או טראומטיים לרוב לא מסכימים להישאר סגורים בקופסאות שבהן נעלנו אותם, ומוצאים את דרכם החוצה, לרוב בדרכים שמזיקות לנו. אחת הדרכים למשל, היא על ידי שחזור חוזר של אלמנטים מהחוייה הטראומטית. כך למשל, אם ניתקל באדם שמוצא את עצמו שוב ושוב במערכות יחסים הרסניות עם נשים (והרבה פעמים בעלות אופי דומה), אחת השאלות שנשאל היא: מה משתחזר כאן?
שנית, מנגנוני הגנה דורשים תחזוקה, והשקעה אדירה ומתמדת של כוחות, על חשבון דברים אחרים. כמו בכלכלה, עומדת לרשותנו כמות מסויימת של משאבים נפשיים, ואם אנרגייה רבה מושקעת בתיחזוק מנגנוני ההגנה, זה בהכרח יבוא על חשבון אנרגיית חיים והתפתחות.

מנגנוני הגנה שהתקבעו בשלבים מוקדמים יותר, הרבה פעמים ממשיכים לתפקד גם כשהמציאות השתנתה. כך, לדוגמא, יתכן וכילד גדלת בסביבה פוגענית, ופיתחת מנגנון הגנה של ריחוק וקור, על מנת להגן על עצמך מפגיעות. כיום כבר אינך ילד, והעולם מלא אפשרויות לקשרים חדשים ודינמיקות טובות, אבל משהו בך ימשיך לזהות סכנה בקשרים, ולשמור על קור וריחוק מבני אדם, שבתורם, ירחיקו ממך אנשים ויחזקו את התחושה שאנשים הם דבר פוגעני.

על תובנה ומודעות

כל ההתנהגויות והנטיות הללו, לרוב -אינן מודעות. לכולנו יש חלקים בנפש, שאינם מודעים לנו עצמנו. כדי להגיע אליהם אנו זקוקים לרוב למבט, לנוכחות של אדם אחר, לסביבה פרטית, בטוחה ומוגנת, ולהרבה אמפתיה.

התובנה של “למה אני כך”, ואיך התפתחו בי דפוסי ההתנהגות שאני כל-כך רוצה לשנות, היא רק חלק מהדרך. בסרטים יש רגע שבו מבינים, ומכאן והלאה הכל משתנה. בטיפול פסיכולוגי, יש המשך לסרט. ההמשך כרוך בחיפוש משותף והתנסות בדרכי התמודדות חדשות, מתאימות יותר לצרכי המטופל בהווה, ומשרתות יותר את מטרותיו.

שינוי ותיבת פנדורה

פעמים רבות כאשר קורה סוף סוף השינוי המיוחל, הוא קורה כאילו מעצמו, בטבעיות, כמו ידיד וותיק שישב על הספה כל הזמן ולא הבחנת בו. פתאום מסתכל אדם אחורה ואומר: בלי ששמתי לב, אחרי שנים ארוכות בהן התחבטתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדול, אני כבר בעיצומם של לימודים. בעצם, אני כבר יוצא עם מישהי חודשיים, אחרי ששנים פסלתי נשים בדייט הראשון… מה השתנה? כנראה שמשהו בך השתנה, התרכך ונפתח.

השינוי לא קורה מאליו, הוא תוצר של עבודה קשה, גם כואבת, ולפרקים נראית סיזיפית. הנפש היא דבר מסתורי וחמקמק. ועם זאת, מסתובבים בינינו לא מעט אנשים שטיפול פסיכולוגי שינה את חייהם, שלא לומר הציל את חייהם.

במיתולוגיה היוונית, פנדורה הסקרנית פתחה את התיבה, ומייד השתחררו ועפו החוצה כל הרעות החולות של העולם. האלים, ששמו אותן בקופסה, דאגו לשתול בה גם תקווה. טיפול פסיכולוגי, עם הקשיים שבו, הוא אחד הדברים האופטימיים ביותר שאני מכירה.

סיון חורש תמיר היא פסיכולוגית קלינית
המאמר פורסם בעמוד של קלינית מדוברת
https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

אנה ואלזה מלמדות ילדים (ומבוגרים) להתמודד עם חרדה ודיכאון / מורן וילנר סקאל

בשנת 2013, יצא הסרט ״לשבור את הקרח״, בו הכרנו את שתי הנסיכות לבית ארנדל: אלזה, האחות הבכורה בעלת כוחות הקסם המקפיאים, ואנה, האחות הצעירה החברותית והחמה. כבר בסרט הראשון ראינו אותן מתמודדות עם קונפליקטים פנימיים. ראינו את אלזה מתמודדת עם פחד מרגשותיה ועם הצורך להסתיר אותם ולהתנתק מהעולם עד שאלו פורצים ממנה ללא שליטה, וכן ראינו את אנה מתמודדת עם תחושות של דחייה מצד אחותה, כאשר היא זקוקה לקשר וכמהה למערכות יחסים משמעותיות בחייה, בייחוד לאחר מות הוריהן.

הסרט ״לשבור את הקרח 2״ מפגיש אותנו שוב עם האחיות, כ-3 שנים לאחר תום העלילה הקודמת. הסרט הזה מעמיק את העיסוק בעולמם הנפשי של הדמויות. נוסף על היותו סרט מעניין, עשוי טוב ורווי שירים מצויינים, הוא גם מלמד שיעור חשוב בהתמודדות עם חרדה ודיכאון.

מכאן – *אזהרת ספוילר*

אלזה מלמדת אותנו להתמודד עם חרדהכאמור, כבר בסרט הראשון נחשפנו לחרדות של אלזה והסרט השני מראה לנו בצורה יותר עמוקה איך נסיבות החיים הובילו אותה למצב הזה. בתחילת הסרט השני אביהן של אנה ואלזה מספר להן סיפור. אנה סקרנית, מתעניינת ורוצה לשמוע עוד, ואילו אלזה מגיבה בחשש ופחד לסיפור. כלומר, כנראה שכבר מבחינה אישיותית, אלזה יותר חרדתית, חוששת ונזהרת מאחותה. בהמשך, מזכירים לנו איך האחיות נהגו להנות ולשחק יחד, כאשר פעם אחת בעת משחק אלזה פגעה בלי כוונה באחותה וכמעט הביאה למותה. תקרית זו היתה הרסנית גם למערכת היחסים שלהן וגם להמשך התפתחותה של אלזה, שכן בעקבותיה נסגרה אלזה מפני העולם, מחשש שלה ושל הוריה שהיא עשויה לפגוע בעצמה או באחרים.

כך את רוב שנות ילדותה, וכל שנות גיל ההתבגרות בילתה אלזה סגורה בחדרה ומנותקת מחברתם של אחרים. מבודדת מהעולם סביבה, היא חשה חריגה, פוחדת מעצמה, חוששת לפגוע באחרים ומנסה בכל כוחה להדחיק ולהסתיר את רגשותיה וכוחותיה. התנהלות זו למעשה רק מחריפה את החרדות שלה, שכן היא לא מתמודדת איתן, לא מפתחת מנגנוני הגנה בריאים ולא מסגלת לעצמה שום כלים להסתגל לחיים. בסוף הסרט הראשון הוכתרה אלזה, בגיל צעיר, למלכה של ארנדל. אולם בסרט השני ניתן לראות שהתפקיד לא פשוט עבורה. נראה שהציפיות ממנה יחד עם דרישות התפקיד הרבות והקושי להסתגל לחיים החדשים מעוררים בה מתח וחרדה, עד כדי כך שהיא ״שומעת קולות״ שמפתים אותה לעזוב את הכל מאחוריה ולברוח, ללכת אל ״הלא נודע״.

עם התקדמות העלילה ניתן לראות את אלזה מתמודדת עם ה״שדים שלה״, למרות החרדה. היא אוזרת אומץ כדי לחקור את המקורות שלה ולהבין את פשר הכוחות שניתנו לה. כשהיא עושה זאת, רואים שהיא חוששת, אך בסרט היא לוקחת נשימה עמוקה ודוהרת אל תוך הים. בשיר היא מציינת שהיא ״רועדת, ולא מהקור״ ונראה שהיא חשה בליל של רגשות הכוללים גם פחד וגם התרגשות. למרות זאת, היא ממשיכה במסע הגילוי העצמי, לא מתכחשת לרגשותיה אבל גם לא נותנת להן לעצור אותה. אט אט, היא מגלה בעצמה כוחות התמודדות. כאשר היא מתחברת לזהות האמיתית שלה, היא משתחררת מהצורך לעטות על עצמה תפקיד שאינה רוצה בו והחרדה שלה פוחתת. ניתן לראות בכך המשך של התהליך שהחל כבר בסרט הראשון, בו היא ויתרה על הצורך להסתיר את כוחותיה ו״שיחררה״ בסוף הסרט הנוכחי, בעצם הויתור על כס המלכות על מנת להתחבר לכוחותיה ולזהות האמיתית שלה, היא באמת יכולה להשתחרר, בצורה בריאה, נכונה וטובה.

דרכי התמודדות שניתן ללמוד מאלזה:

ראשית – לא להדחיק את הרגשות שלנו, אלא להפך, לבטא אותם ולעבוד דרכם. כשהיא ניסתה להדחיק ולהסתיר זה רק פגע בה, אך כששיחררה היא גילתה בעצמה עוצמות נפש גדולות.

שנית – גם כשמרגישים חרדה, כדאי לפעול, לא לתת לחרדה לשתק אותנו, לנסות ולעשות את הדבר שחוששים ממנו למרות החרדה. לקחת נשימה עמוקה ו״ללכת על זה״. כך החרדה אמנם מלווה אותנו, ואנחנו לא מתעלמים ממנה, אך לא נותנים לה לעצור בעדנו.

אפשר ללמוד ממנה על החשיבות של הקשבה לרצונות האמיתיים שלנו. כאשר אלזה פעלה מתוך מה שהחברה הכתיבה לה, רצונות הוריה, ודרישות התפקיד המחייב שלה, החרדה שלה היתה בשיאה. אולם כשהתחברה לרצונות האמיתיים שלה היא חשה יותר שלמה, רגועה ונינוחה.

לסיכום – כדאי ללמוד שהדברים לוקחים זמן, אלזה עברה תהליך נפשי לאורך 2 סרטים, וזה בסדר, לפעמים לוקח לדברים קצת זמן.

אנה מלמדת אותנו להתמודד עם דיכאון

אנה, האחות הצעירה, היא דמות מאוד חברותית שנאלצה לבלות שנים רבות בתחושה שאחותה לא מעוניינת בחברתה. לאחר מות הוריהן, אנה חשה שהיא לבדה בעולם וזקוקה נואשות לקשר עמוק ומשמעותי. עד כדי כך שהיא מתאהבת עד מעל הראש בבחור הראשון שמתעניין בה ומוכנה להינשא לו מבלי להכיר אותו.

בסוף הסרט הראשון אנה סוף סוף זוכה למשפחה ולקשרים משמעותיים. הקשר שלה עם אלזה חודש, היא זוכה לידיד טוב – אולף איש השלג ונרקם קשר רומנטי אמיתי בינה לבין כריסטוף. הסרט השני מתחיל עם משאלה של אנה שכלום לא ישתנה, היא סוף סוף מרגישה בבית, מוקפת באנשים אהובים, ועבורה זה ממש לא מובן מאליו.

בהמשך העלילה, אנה מוצאת את עצמה תקועה במערה, לבד, בעוד אולף מתפוגג ונעלם מול עיניה. היא סבורה שהיעלמותו של אולף מעידה על כך שמשהו רע קרה לאחותה וייתכן שהיא אפילו נהרגה. בו בזמן היא גם בטוחה שכריסטוף נטש אותה. כך, ברגע אחד כל עולמה קורס עליה, אהוביה אינם, כל מה שבנתה בדם, יזע ודמעות חומק ממנה. היא מתחילה לבכות, חשה חוסר אונים ונראה שהיא שוקעת בדיכאון שמתואר מאוד יפה כשהיא שרה ״שלום אפלה, אני מוכנה להיכנע״. אולם, לאחר כמה רגעים, אנה מיישמת כלי מאוד חשוב – היא פועלת, היא עושה משהו, גם אם זה משהו קטן. בגרסה העברית השיר תורגם ל-״לעשות מה שצריך״, אך בגרסה המקורית דייקו אף יותר, שכן השיר נקרא ״לעשות את הדבר הנכון הבא״. כלומר, לקחת צעד בכיוון הנכון, קטן ככל שיהיה.

דרכי ההתמודדות שניתן ללמוד מאנה: כאשר משתלטים עלינו רגשות קשים, כאשר אנו חווים דיכאון ומחשבות קודרות, כדאי לעשות משהו – צעד קטן. אין צורך ברגעים הללו להסתכל יותר מידי קדימה, אלא רק על הצעד הבא, ולפעול בהדרגה. עבור אנשים החווים דיכאון, מאוד קשה, אך מומלץ, לבצע צעדים קטנים המעודדים פעולה – הצעד הראשון עשוי להיות רק לצאת מהמיטה, אחריו אולי רק להתקלח ואז רק לאכול משהו… צעדים קטנים שיכולים להיות מאוד משמעותיים.

שנית, אנה מלמדת אותנו שכדאי להקשיב לכל קול קטן של תקווה, ולתת לו להוביל אותנו לצעד הבא, גם כשלא יודעים לאן הוא יוביל. בסרט, אנה מעודדת את עצמה ואת הצופה להקשיב לקול הפנימי השקט שאומר – להמשיך. וכאשר מצליחים להמשיך, גם קצת, כדאי לשים לב לכך, לחגוג את זה, ולהוקיר תודה לעצמנו שהצלחנו להתקדם עוד טיפה.

לבסוף, אנה ממחישה לנו שגם ברגעים הכי חשוכים שלנו, שנראה שהכל אבוד ואין מוצא, כדאי לחשוב על כך שהדברים הם זמניים, הם חולפים, הם לא יישארו כך לנצח.

לסיכום, דיסני שולחים פה מסר מאוד חזק – גם נסיכות יכולות לחוות דיכאון וחרדה, גם נסיכות יכולות להרגיש חריגות, וגם נסיכות יכולות לבצע עבודה פנימית כדי להתגבר על קשיים. אז אם גם לנו קשה לפעמים- זה בסדר.

הכותבת הינה פסיכולוגית, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית.

המאמר פורסם בעמוד הפייסבוק של קלינית מדוברת
https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael

ניתוח פסיכולוגי של ספרי ילדים / בן דואק “תומס ואני”

*אזהרת ספוילר**
מאת: שירלי יובל-יאיר וד”ר טל בן שחר, איורים: איה גורדון-נוי, 2012
הסיפור נפתח בהיכרות עם משפחת חרמון, משפחה נורמטיבית עם שני הורים, שלושה ילדים ודג. הסיפור מסתבך כאשר בשעת ערב יוני הסנדוויץ’ מתקשה להרדם, ושקוע בכל הדברים בהם נכשל במהלך היום. אמא מנסה להרגיע ולנחם, ומספרת ליוני על תומס א. אדיסון, והדרך רצופת הכישלונות שעשה בדרך לתהילת העולם שהוא והמצאותיו זוכות לה. היא מספרת לו כיצד כבר מגיל צעיר ולאורך ההתפתחות שלו, תומס לא פספס הזדמנות לטעות ולהיכשל, ותמיד דאג להיכשל בדרך חדשה ויצירתית. לבסוף הניסיון הרב שלו בכישלונות שונים הוביל אותו להצלחה באמצעות המצאותיו ששינו את העולם, בהן נורת החשמל, הגרמופון והסוללה הראשונים. לאורך השנים, תומס מקבל על כשלונותיו מגוון משובים שליליים מהסביבה, מחברים ובבית הספר. עם זאת, לאורך כל הדרך תומכת בו אימו, מברכת אותו על ההתמדה והטעות, באומרה “תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד”. אבל מה משמעותו של המשפט, מעבר לפשוטו?

תומס, תיאוריות אישיות ו-ACT

מאז שנות ה-90 משתמשים חוקרים בתחום האישיות במודל ‘חמשת הגדולים’ לתיאור תכונות אישיות. אחת התכונות המתוארות במודל זה היא “פתיחות לחוויה”. במודל המקורי, התכונה מיוחסת לפתיחות למגוון חוויות, רצון להתנסות בדברים חדשים, הרפתקנות, וגם פתיחות מחשבתית לרעיונות חדשים ויצירתיות.

בגישה הטיפולית ACT (טיפול באמצעות קבלה ומחויבות) ישנו דגש רב על פתיחות לחוויה ונכונות לקבל את החוויה, אך במקרה הזה הדגש הוא על חוויה פנימית. כלומר, באיזו מידה אדם מוכן לחוות טווח רחב של רגשות ואינו מנסה, להימנע מחוויה רגשית כזו או אחרת (כגון עצב, תסכול, תחושת חוסר הצלחה, כעס ועוד).בעידן המסכים נראה כי ילדים חווים מגוון מצומצם של חוויות. היצמדותם למסך חושפת אותם לטווח רגשות באמצעות צבעים קופצים, תגובתיות מיידית ואינטראקציה חברתית אינטנסיבית. אולם החוויה כולה מתווכת על ידי מסך ובכך מעומעמת וחסרה מאפיינים מסוימים של חוויות בעולם האמיתי. ככלל, החוויה הווירטואלית ממעטת ליצור תסכול בקרב המשתמש, וגם כאשר נוצר כזה, הוא לרוב במינון מספיק בדיוק על מנת שלא יתייאש ויעזוב אלא ימשיך בצריכת התוכן.

עולה השאלה, כיצד ניתן להקנות לילדנו תכונה זו?

המפתח הוא דוגמא אישית. כאשר ילד או נער חווה ורואה מבוגר משמעותי המוכן להתמודד גם עם רגשותיו השליליים ולא מנסה בכל כוחו להפסיקם, יהיה מוכן גם הוא להתנסות ברגשות אלה ולאט לאט לקבלם.

בחזרה לתומס והנורה,

יכולת לפתיחות לחוויה היא התכונה החשובה ביותר של תומס. היא זו שהקנתה לו את היזמות והמקוריות הדרושות להמצאותיו, לצד הנכונות לחוות את כל מגוון הרגשות, גם אלה הפחות נעימים במנעד האנושי.

תומס היה מוכן לחוות את תחושת הכישלון שוב ושוב, עד שהצליח, לפעמים בכוונה ולפעמים בטעות, להמציא המצאות גאוניות ששינו את העולם. ואכן, אין למידה ללא טעות, והנכונות לחוות חוויה רגשית זו, כמו גם חוויות אחרות, היא מיומנות חשובה מאין כמוה.. אבל אל תקשיבו לי, תקשיבו לתומס, האיש שבאמצעות ההמצאה שלו מייצגים את החוויה האנושית של רעיון חדש שעולה במוחו של אדם.

הכותב הינו פסיכולוג חינוכי מומחה, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית

www.benduek.com

המאמר פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.

“כל האור שאיננו רואים”: מטאפורה ספרותית ל-‘ימי קורונה’ המאתגרים / יעל שדה

משהו בתקופה האחרונה מרגיש כאילו מישהו כיבה את האור. הרבה ממה שאנחנו מכירים בעולם השתנה בפתאומיות ובדרמטיות. אנשים איבדו ומאבדים את עבודתם, ילדים קמים בבוקר ואינם הולכים לביה”ס והגן, אנשים הונחו למעט ביציאה מהבית, למעט במפגשים עם אחרים, למעט במגע. מפגשים ארעיים ברחוב הפכו מרוחקים, חשדניים. חשוך פה עכשיו, חושך מצרים. קשה לפלס את הדרך בכל החשיכה הזאת ומאיפה בכלל מתחילים? איך אפשר לראות כשאי אפשר לראות?

בספר “כל האור שאיננו רואים” (ספר נפלא מאת אנתוני דואר), גיבורת הספר היא ילדה בשם מארי-לואר, שאיבדה את מאור עיניה. תחילה היא לומדת להתנהל בעולם באמצעות השגרה והמוכרות של סביבתה. היא הולכת כל יום את אותה הדרך מביתה למקום עבודתו של אביה או למרכול השכונתי. היא יודעת כמה צעדים עליה לספור כדי להגיע מנקודה אחת לאחרת. היא מכירה את ביתה לפני ולפנים. ואז פורצת המלחמה. היא נאלצת יחד עם אביה לברוח לבית דודה בעיירה שוכנת-חוף מבודדת. פתאום שום דבר אינו מוכר, הכל מבלבל ולא ידוע. אביה בונה עבורה דגם מעץ של העיירה החדשה ומארי אט-אט לומדת את דרכה באמצעות מישוש חוזר של דגם העץ עד אשר משננת אותו בראשה. היא נשענת על אהבתו וסיועו של אביה כמו גם על מוכרות חושיה שלה והמיומנות שרכשה עם השנים.

במהרה גם אביה נעלם לבלי שוב ומארי-לואר נותרת בודדה בחשיכה וכך עליה לשרוד, בחשיכת עיניה ובחשיכת המלחמה. היא לומדת להתנהל עם החשיכה דרך כך שהיא בוטחת בקיומו של העולם שבחוץ, כפי שלמדה להכיר אותו, גם כשהוא משתנה שוב ושוב, ובוטחת ביכולותיה ללמוד אותו מחדש.

באופן אחר, כשאנחנו נכנסים לביתנו החשוך, גם אם איננו רואים דבר, אנחנו מגששים באפילה בביטחון מלא אל עבר מתג החשמל המוכר לנו ומדליקים את האור. אנחנו בטוחים בעצמנו כי פעמים רבות היינו שרויים בחושך הזה ואנו יודעים כיצד לפטור את עצמנו ממנו. כך גם במצבים שרע ועצוב לנו בימים שבשגרה. לרוב אנו יודעים מה מרגיע אותנו, מה משמח אותנו, מי מהסובבים אותנו יגרום לנו לחייך או לצחוק.

נראה שבתקופה הזו לא ברור איפה המתג שמדליק את האור. כל אחד מאתנו מגיב מעט אחרת לבלבול ולאי הוודאות, אבל משהו מתערער בתוכנו. אנחנו מאבדים את הביטחון שלנו, במי שאנחנו, במה שמוכר לנו, באחרים סביבנו. לפתע אנחנו בכלל לא בטוחים מתי, ואם בכלל, נצליח להדליק את האור. האמת, זה מייאש מאוד מאוד. זה מרגיש בודד ועצוב ומפחיד. בזמנים כאלה התחושה היא שהחושך כאן כדי להישאר, שלאור אין דרך לפרוץ החוצה מבעד לכבדות של החושך.

מארי-לואר מדגימה היטב דרך הספר (ואולי גם אני חוטאת ומחזיקה בעמדה זו) שגם בשיאו של השחור, אל לנו להפסיק לנסות ולראות את האור שכרגע איננו נראה, אל לנו לוותר על האמונה שהוא שם. גם בתוך עולם שמרגיש מתעתע וזר ישנם אלמנטים מוכרים רבים שסובבים אותנו, הקיימים גם כעת. ייתכן ואנחנו לא מצליחים לחוש אותם כי איבדנו קצת את הדרך. דווקא בתקופה זו מוטל עלינו להרכיב לנו דגם חדש של העולם, ושלנו בתוכו, שבו נוכל למשש את דרכנו מחדש ולחוש שוב תחושה מוכרת של בטחון. בדגם הזה יחזור העולם לקבל נפח, לא יהיה בו רק קורונה ופחד והסגר ומרחק, יהיו בו גם שמחה וצחוק, חמלה ואמפתיה, סבלנות ואמונה.

ומה זה אומר בפועל?

בתוך תקופת ההישרדות הזו, וכנגד אולי האינסטינקט הראשוני, אל תפסיקו לחפש ולבחור במה שמשמח, מעורר ומחיה אתכם.

• מששו את דרככם חזרה לקשרים החברתיים שלכם, באמצעים חדשים – דברו עם האהובים שלכם בשיחות ווידאו, קבעו פגישות וירטואליות עם חברים לזמן משותף, היו סבלניים לאחרים, השענו על אחרים, הציעו וקבלו עזרה.

• אחזו קרוב אל לבכם את הקשרים הפיזיים הקיימים – חבקו את בני/בנות הזוג והילדים שלכם, מצאו פנאי להנות מהזמן המשותף ולא רק לעסוק ב’תפעול’ שלו.

• זכרו את החיים שלכם טרם הקורונה וייחדו זמן עבורכם ובשבילכם -קבעו לעצמכם זמן שהוא רק שלכם (גם אם אתם בבידוד), עשו כושר, שתו כוס קפה חמה, קראו ספר טוב, המשיכו לעסוק בתחביבים שלכם (כתבו, תפרו, ציירו, סירגו, בשלו).

• היו סלחניים כלפי הקשיים שלכם ושימו לב לנקודות האור – אמרו לעצמכם מילה טובה, לפחות פעם ביום, מצאו שלושה דברים במהלך היום שגרמו לכם לחייך. וספוילר קטן לסיום (לא באמת, רק קצת) – מארי לואר לא באמת נותרה בודדה בחשיכה לאחר לכתו של אביה. ליווה אותה בקולו חייל גרמני יתום, שכמוה, גם הוא היה שרוי באפילה ובמובנים רבים גם קולה ליווה אותו.
אתם לא לבד. אנחנו לא לבד. זה פשוט לפעמים מרגיש ככה כשהאור כבה.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית
www.yaelsadeh.com

המאמר פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.

צריך! / טל פישר

לפני כמה ימים, התפנה לי זמן, ‘חלון’ של שעתיים בין פגישות. כמו בפעמים אחרות, מיד חשבתי לעצמי – מעולה, זמן לנצל לדברים שדחיתי, צריך להספיק כמה שיותר! רק שבמקביל, הגוף הגיב בתגובה הפוכה, תגובת מתח. בין רגע נשאב ממני הכח, וחשתי עייף ומבולבל.

ניסיתי להכריח את עצמי להתחיל משהו: לקרוא מאמר, לכתוב פוסט מקצועי… אבל המח רץ, והתקשיתי להתרכז. יש כל-כך הרבה דברים שאני צריך לעשות, ואני לא יודע מה לעשות קודם! ככל שעברו הדקות, כך עלו בי תחושות כעס עצמי ואשמה: עד שסוף סוף יש לי זמן, אני לא מנצל אותו?? התחושה הכבידה עלי, וגרמה לי להרגיש עוד יותר מבולבל.

לפתע, הכתה בי ההבנה – בכל הזמן הזה, אני עסוק במה אני *צריך* לעשות, במקום להיות מחובר למה אני *זקוק* או *רוצה* לעשות!

למעשה, ‘קול הצריך’ מופיע אצל כולנו, מנווט בחירות שלנו, מצמצם את החשיבה. ברור, יש דברים שאנחנו באמת *צריכים* לעשות. אנחנו לא יכולים לעשות בכל רגע נתון כל דבר שעובר לנו בראש. ועדיין, כאשר האמירה הזו משתלטת על החשיבה שלנו, ולא מאפשרת בחירה מודעת וחופש לראייה רחבה יותר של התמונה, אנחנו בבעיה.

מאיפה מגיע ‘קול הצריך’?

אצל כל אחת ואחד מאיתנו, ‘קול הצריך’ יכול להגיע ממקור אחר, ועדיין, לרוב מדובר בקול שהגיע מהסביבה, בעיקר מהורים, מורים ומטפלים אחרים שלנו, והוטמע בנו. יש בו מן הטוב, כמובן, ככזה שמלמד אותנו להתמודד עם הסביבה ולהתאים עצמנו אליה. עם זאת, לעיתים ‘קול הצריך’ עשוי להיות מוגזם ונוקשה.

דונלד וו. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע, התייחס להתפתחות של ‘עצמי אמיתי’ אותנטי בכל אחד מאיתנו, כאשר אנו גדלים בסביבה מחזיקה ומותאמת דיה לצרכינו. לעומת זאת, כשהסביבה אינה נענית באופן מספק לצרכינו, התהליך ‘מתהפך’ ואנו ‘נאלצים’ להתאים עצמנו לסביבה, תוך התרחקות מהגרעין האותנטי, ‘העצמי האמיתי’. כך מתפתח ‘עצמי כוזב’. *בכולנו* מתפתח עצמי כוזב, אלמנט שמגן על הגרעין האותנטי שלנו ומאפשר לנו לתקשר עם הסביבה ולשרוד. הבעיות והקשיים עולים כאשר ההטייה לטובת העצמי הכוזב גדלה וההתרחקות מהמגע עם העצמי האמיתי גדלה.

חישבו על ילד שיושב ליד השולחן, כעוס ומתוסכל, ומסביבו המבוגר האחראי שנוזף: “צריך לעשות שיעורים!” סיטואציה כזו שחוזרת על עצמה, מבלי להתחבר לצרכי הילד ומבלי לאפשר דרגות חופש מסוימות, עשויה להוביל להיעדר התפתחות מוטיבציה פנימית לעבודה. הילד עלול להפנים כי עליו לעמוד בדרישות הסביבה ולדחוק את רצונותיו.

ומה לגביי? בהמשך הזמן, הרשיתי לעצמי רגע לנוח, יודע שבהמשך היום יש עוד דברים רבים שאצטרך לעשות, ושבחירה נוכחית בקצת פנאי לא תפגע בהמשך, אולי אפילו להפך. כתבתי לעצמי כוכבית, לכתוב את הפוסט הזה. אבל אח”כ, כשאתפנה לזה.

טל פישר – פסיכולוג קליני

Photo by Andrea Piacquadio from Pexels

המאמר פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.

פחדים של ילדים: מהן פוביות ואיך אפשר לטפל בהן / דפי רהב הס

חרדה מג’וקים, ממחטים, פחד גבהים, מבלונים, מטיסות, ממים, ממעליות, מבעלי חיים, ממבחנים ומרעמים הם חלק מפחדים ספציפיים של ילדים (וגם של מבוגרים יש לציין). בניגוד למבוגרים, לילדים יש מעט פחות יכולת לוויסות עצמי או יכולת להתמודד עם הפחד לבד, והדבר מורכב יותר עבורם עקב הדמיון העשיר המזין את החרדה.

הבחנה בין פחד לחרדה:
פחד הוא רגש אבולוציוני וחשוב מבחינה הישרדותית. למשל- אם נראה אריה ביער כדאי מאוד שנפחד ונברח, או אם אני רואה אש, טוב שאני אפחד להתקרב. למעשה, פחד הוא רגש ששומר עלינו. הוא טבעי וחיוני, מבטיח את שלומנו ומשרת אותנו נאמנה מאות בשנים. לרוב, הפחד מסמן על קיומה של סכנה ובכך מגן עלינו.

חרדה לעומת זאת, היא פחד מועצם ולעיתים לא רציונאלי, ולהבדיל מפחד שהגורם שלו ממשי, הגורם לחרדה אינו מוחשי. כלומר, רוב תגובות הפחד מופיעות לנוכח מצבי סכנה ואיום ממשיים, לדוגמא: לראות כריש בים ולברוח החוצה, לעומת תגובת חרדה: לא להיכנס למים בכלל או אפילו לא להסכים ללכת לים מחרדה שאולי עלול להיות כריש במים.

חרדות אצל ילדים
לילדים יש חרדות נורמטיביות שמשתנות עם ההתפתחות כמו חרדת פרידה וחרדה מפני זרים. אלו חרדות מותאמות גיל, אך כשהן לא משתנות עם תהליך ההתפתחות ונתקעות לטווח ארוך הילד וסביבתו עלולים לסבול מכך. ובעוד הפחד הינו ערך הישרדותי חשוב, החרדה עלולה להפוך לגורם מעכב, מטריד ולפגוע בתפקודו הרגשי והיום יומי של הילד.

ומהי פוביה?
למעשה מדובר בסוג של חרדה. זהו פחד מוגזם ולא רציונלי מפני אובייקט או אירוע מסוים. לפעמים ילדים יכולים לפתח פוביות ספציפיות בעקבות אירוע מסוים, מפחיד או מבהיל, שהם חוו או נחשפו אליו. החשיפה לתכנים מסוימים יכולה להיות אפילו דרך צפייה בטלוויזיה ובמחשב, שמיעת סיפור או בעקבות קישורים שילדים עושים בעצמם סביב מידע שהם אוספים מסביבתם. לפעמים הילד יהיה מודע לכך שהפחד שלו אינו מציאותי, אולם כאשר הוא נתקל בסיטואציה מעוררת חרדה, יהיה לו קשה לשלוט בפחד או למנוע את תגובותיו.

האם יש מה לעשות עם זה?
בהחלט. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הינו טיפול יעיל ביותר בטיפול בפוביות ספציפיות. הילד, אשר מגיע למומחה ב”לנצח את הפחד”, במידה ויש לו מוטיבציה לנצח את הפחד, לומד להתמודד עם הפחד במקום להימנע ממנו. הטיפול כולל עבודה על טכניקות הרגעה, עבודה עם מחשבות, עם רגשות, ועבודה התנהגותית- הכוללת חשיפה בהדרגה למוקד המעורר את החרדה. הטיפול מתקיים תחילה במרחב המוגן- חדר הטיפולים, ביחד עם הפסיכולוג ותוך כדי הפעלת טכניקות ההרגעה. לאחר מכן יוצאים באופן מדורג אל מחוץ לחדר, על פי עוצמת החרדה ודירוג שהילד עצמו קובע יחד עם הפסיכולוג. למשל: עם חרדת מחטים אפשר קודם כל ללכת למרפאה מבלי לעשות את בדיקת הדם, ובהמשך להגיע למרפאה ולשבת לחכות בתור ולהיכנס למעבדה מבלי לעשות בדיקה, וכן הלאה עד שמגיעים לבדיקה עצמה.

גם תקופת הקורונה והיציאה ממנה, עלולה לעורר פוביות ספציפיות אצל ילדים. במידה והדבר מפריע למהלך חייו התקין של הילד, ניתן לקבל עזרה מאנשי מקצוע בתחום.

ככל שמטפלים בפוביה בהקדם, כך מקצרים את משך זמן ההימנעות של הילד מהגורם לפוביה. ככל שמשך הזמן בו הילד מגלה התנהגות נמנעת מתארך, כך יהיה לו קשה יותר להגמיש את התפיסות והמחשבות שלו על הגורם המאיים. ועדיין, ניתן לטפל בפוביות ספציפיות בכל גיל ושלב.

*הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית
https://www.dafyrahavhass.com/

כוחו של סיפור- איך נשתמש בסיפור כדי לדבר עם ילדינו? / עינב יולביץ’

נראה כאילו רק אתמול נולדו, וכבר יש להם עולם משלהם. הם משחקים עם חברים, רבים איתם, כועסים, אוהבים, מקנאים, אבל גם עכשיו הם זקוקים לנו מאוד. שנקשיב, שנבין, שנהיה שם איתם ונדריך אותם באיך להתמודד עם העולם.

אין כמו סיפור כדי לגעת בלב. סיפור יוצר עניין, מאפשר שיח והרבה יותר קל לדבר על דברים שקורים ל”אחרים”. דרך סיפור נוכל להכיר את הרגשות והמחשבות של הילד שלנו, להעביר מסר חינוכי או רגשי ולתת לו תחושה שהוא לא לבד.

אפשר לרכוש סיפור בחנות הספרים ולשם כך יש ספרים מצוינים בנושאים שונים, אולם הדבר כרוך בתשלום ולא תמיד נוכל למצוא בדיוק את הסיפור שיתאים לילד שלנו. פתרון מעניין וזמין יכול להיות סיפורים שתמציאו ואשר יתאימו בדיוק לאירועים השונים שעוברים על ילדכם. תוכלו להשתמש בשני סוגים של סיפורים: סיפור מובנה וסיפור השלכתי:

סיפור מובנה-
סגנון זה של סיפור מתאים למקרים בהם יש לכם קצת יותר מושג לגבי מה שילדכם מרגיש, כמו למשל לידה של אח קטן, מעבר דירה, מריבה עם חבר בגן. סיפור מובנה מתאים מאוד לילדים קטנים שהיכולת השפתית שלהם עוד מוגבלת, אבל גם לילדים מעט גדולים יותר. בחרו דמות שתהיה דומה מעט אך שונה מהילד. תוכלו לבחור דמות שהיא חיה, או דמות של ילד/ה מהמין השני. דמות זו יכולה לחזור לאורך הסיפורים השונים ולעבור דברים דומים למה שעובר ילדכם. רצוי שיהיה לסיפור מבנה קבוע מראש: הסיפור מתחיל ממצב רגיעה, ישנו סיבוך, רגע שיא ופיתרון (התרה).

אדגים ואסביר בסיפור לדוגמא על צבי צב שנולד לו אח קטן- בחלק הראשון של הסיפור, מצב רגיעה, אפשר לתאר את המצב לפני הלידה, צבי צב היה אהוב על ידי הוריו והם נתנו לו את כל תשומת הלב. לאחר מכן התרחש הסיבוך, פתאום הבטן של אמא גדלה והיא הביאה הביתה אחות צבצבית קטנה. אחריו בא השיא שהוא בעצם החרפה של הסיבוך. בשלב זה הכניסו את מה שנראה לכם שיכול להיות שהילד שלכם מרגיש, כך למשל תוכלו לתאר איך צבי צב עצוב וכועס כי הוא חושב שלהורים כבר לא אכפת ממנו. הסתכלו טוב טוב על ילדכם, אם נגעתם בסיפור במה שהוא מרגיש את תראו איך פניו משתנים מעט, איך הוא מחדד את ההקשבה לשמוע את מה שקורה עם הדמות. אם לא פגעתם, לא נורא, סיימו את הסיפור ונסו לחשוב על משהו אחר בפעם הבאה. בשלב האחרון, הפיתרון (ההתרה), אמא של צבי צב מבינה שהוא מרגיש שלא אוהבים אותו, היא מחבקת אותו ומסבירה לו שהלב שלה גדל עם כל ילד ויש לה מקום להכיל את כולם.

פעמים רבות תוכלו לראות הקלה על פניו של הילד, לעיתים הוא גם ישתף בעצמו שגם הוא הרגיש פעם כמו צבי צב או שגם לו נולדה אחות קטנה. כך תדעי שנגעתם במקומות הנכונים ותוכלו להעביר לו את המסר שאליו אתם מכוונים.

סיפור השלכתי-
סיפור זה מתאים לילדים מעט ורבאליים או מעט יותר גדולים. תוכלו להשתמש בסיפור מהסוג הזה כדרך לגשת אל עולמו הפנימי של ילדכם גם כשאתם לא בטוחים בדיוק מהו הדבר שמציק לו. תוכלו ליצור משחק משותף, את תספרי לו סיפור והוא ישלים מעולמו. ההנחה היא שהדרך שבה הוא משלים את הסיפור מבוססת על חוויותיו האישיות ומעידה על מה שמעסיק אותו. כך לדוגמא אם אתם רואים שילדכם חזר עצוב מהגן תוכלו לספר על צבי צב שהלך לגן בשמחה אבל בגן משהו קרה שהרס לו את המצב רוח, שאלו את ילדכם מה לדעתו קרה. הקשיבו טוב טוב אבל היו זהירים. ילדכם לא מספר לך בדיוק את מה שקרה לו בגן, אבל סביר להניח שהוא מספר לכם את החוויה הפנימית שלו. הקשיבו לו והמשיכו איתו, הוסיפו משלכם לעלילה ושאלו אותו עוד ועוד שאלות על מה שקורה עם הדמות בסיפור. זהו תהליך של שיתוף רגשי ויצירה. לבסוף נסו להביא את הסיפור לאיזושהי התרה, כך שהילד יוכל לחוש מוחזק ורגוע בסיום הסיפור.

לא פשוט להגיע לעולם של הקטנים שלנו, אבל בסופו של דבר למרות שהם לא בדיוק כמונו הגדולים, הם בנויים מאותם חומרים: גם הם כמונו, מקנאים, אוהבים, נפגעים ושמחים.

הכותבת:

עינב יולביץ’ פסיכולוגית קלינית מומחית מטפלת במבוגרים נוער וילדים

המאמר המקורי פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת

התמודדות נפשית בקרב הקהילה הגאה / טל פישר

חברות וחברי הקהילה הגאה נוטים להתמודד לאורך חייהם עם יותר קשיים נפשיים ורגשיים מהאוכלוסיה הכללית. ללהטב”ק נטייה לחוות יותר דיכאון, חרדה, פגיעה עצמית, סמים, הפרעות אכילה ועוד בהשוואה לאוכלוסיה, ונמצאות.ים בסיכון גדול יותר לאובדנות. הסיכון עולה במיוחד כשמדובר בביסקסואליות.ים או טרנס*. מעניין שלמרות תנועות חיוביות מבחינה חוקית וחברתית בעולם, הדבר לא גרם להפחתת הפער בהתמודדות הנפשית של הקהילה הגאה למול שאר האוכלוסיה. מדוע זה?

הומוסקסואליות הוגדרה כהפרעה פסיכיאטרית בספר האבחנות הפסיכיאטריות (ה-DSM), עד למחיקתה ממנו בשנות ה-70 המוקדמות. בשנים אלו, פעילות.ים רבות.ים פעלו – בתחומי הרפואה, המשפט, הפסיכולוגיה ובמרחב הציבורי – כדי לשנות את הסטיגמה ששררה לגבי להטב”ק. עד אז, קשיים שחוו להטב”ק נחשבו כטבועים בנטייתם.ן המינית או בזהותם.ן המגדרית. כיום אנו מבינים כי בבסיסם, קשיים נפשיים בקרב להטב”ק נובעים מאותם הגורמים המביאים לקשיים נפשיים בקהילה כולה: פגיעות תורשתית, גורמים אישיותיים או גורמים סביבתיים. עם זאת, מאחר והקהילה הגאה חשופה לגורמי לחץ נוספים איתם האוכלוסייה ההטרוסקסואלית אינה צריכה להתמודד, פגיעותם הנפשית גבוהה ביחס לאוכלוסיה.

מה הופך את הקהילה הגאה ליותר פגיעה?

דחייה חברתית ואפליה: חברי.ות הקהילה הגאה משתייכים לקבוצת מיעוט, ובכך מועדים ל”סטרס/ דחק מיעוטים”. הכוונה לחוויה מתמשכת של רמות מתח גבוהות שחווים חברי קבוצת מיעוט. אמנם לא כל להטב”ק נחשף.ת לאלימות פיסית, אך רבים מתמודדים עם דחייה חברתית, סלידה, היעדר קבלה, הערות פוגעניות או אפליה. למשל, השימוש במילה “הומו” כעלבון בקרב החברה. פעמים רבות, ההתמודדות הראשונית היא ע”י הימנעות, אטימת אזניים והתרחקות מאזורי קונפליקט, כשהאירוע ממשיך להשפיע רגשית. בשל כך, גם אם לא נחווה אירוע טראומתי, עשויים להתבסס דריכות בשל ציפייה לדחייה ודפוסי חשיבה אוטומטיים של מתח ומועקה מתמשכת, (אשר יש המקבילים לפוסט-טראומה). סיכון גבוהה לדחייה ואפלייה חברתית קיים בקרב טרנס* וביסקסואלים.ות.

חוויית היציאה (הלא נגמרת) מהארון: בניגוד לקבוצות מיעוט אחרות, החיים בקרב משפחה וחברים הדומים במאפייניהם, להטב”ק גדלים.ות לרוב בסביבה הטרוסקסואלית, תחת הנחת יסוד שהם “סטרייטים”. גילוי עצמי של הנטייה או המגדר מתחילה בד”כ לבד. חוויית שוני מול הסביבה, העלאת שאלות תהומיות של זהות מגיל צעיר, חשש מתגובת המשפחה והסביבה, גם בסביבה יותר מקבלת, אלו התמודדויות לא פשוטות, במיוחד בתרבויות בהן אין נראות להט”בקית. ומכיוון שלא מדובר לרוב בסממן גלוי לעין, יציאה מהארון היא תהליך מתמשך ללא סוף: בעבודה, בחברה, במפגש עם מוסדות ממשלתיים וגם ברמה אישית.

היעדר רשתות תמיכה: ללהטב”ק ישנן פחות רשתות תמיכה משפחתיות ונטייה לסבול מניכור חברתי, בדידות והדרה. אצל טרנס*, באופן לא מפתיע, קשרים משפחתיים עוינים מעלים בצורה משמעותית את הסיכון להתנהגות אובדנית. בשל האמור, להטב”ק נוטים.ות להחליף את המשפחה בחברים, “המשפחה שכן בחרנו”.

תרבות קהילתית: לתרבות הגאה יש מאפיינים חיוביים ומחברים כסלנג, הומור ומוזיקה, אך כמו קהילות אחרות, ישנם גם צדדים פחות טובים. הקהילה אינה חפה מאפליה והדרה פנים קבוצתית, ורבים.ות חווים בקהילה תחושה של תחרות וסטנדרטים קיצוניים של כושר, גבריות ונעורי נצח, אשר קשה לממשם. באפליקציות ההיכרויות, במיוחד בקרב הומוסקסואלים, מתוארת תרבות של שיח פוגעני ובוטה מינית ונטייה לכיוון של סטוצים, דבר אשר אינו מתאים לכל אחד.ת ולאורך זמן עשוי להגביר תחושת דחייה וניכור. בנוסף, ישנה נטייה לשימוש רב בסמים, בעיקר בסיטואציות מיניות.

פן אחר של התרבות הקהילתית קשור לדימוי שנוצר באשר ללהטב”ק והחשש לשנותו: תנועת השחרור הלהטב”קית, במטרה להילחם בדמות הלהטב”ק ה”חולה”, בין היתר מיתגה מחדש את הלהטב”ק כבריאים, מקפצים וקהילתיים. כינויים נפוצים ללהטב”ק ‘גיי’ באנגלית ו’עליז’ בעברית, מצביעים גם הם על סטריאוטיפ דומה של הלהטב”ק, ואף שהיום פחות, חברי.ות הקהילה עדיין מוצגים.ות לרוב בסרטים כדמויות צדדיות תומכות ושטחיות. סיפורי להטב”ק לרוב מסתיימים בסיפור יציאה מהארון שלאחריו תחושת חופש ואושר, דבר שאינו בהכרח נכון במציאות. דימויים אלו אינם מאפשרים מקום להתמודדות עם מורכבות וקושי. מעבר לכך, מכיוון שהקהילה עד לאחרונה היתה מודרת מהספרה החברתית (ובמובנים מסוימים עדיין), יש חשש פנים קהילתי רב מהעלאת דיונים באשר למאפיינים שליליים שעושיים להיות בקהילה, גם אם אלה קיימים בחברה הכללית – אלימות זוגית, בדידות, שימוש בסמים ועוד.

כמובן, לצד גורמי הפגיעות שנסקרו, ישנם גורמים שמאפשרים חיזוק והעצמה ליחיד/ה ולקהילה כולה. ה”מרחק” של הקהילה מהמיינסטרים מאפשר גם מרחק מתפיסות מצמצמות ומגבילות, והתפתחות של הווי קהילתי חיובי ומאפשר הכולל הומור, חוסן, אמפתיה ועוד, המהווים יתרון לחבריה דרך יצירת רשת חברתית, הבניית היסטוריה קהילתית מחברת ומתן הגנה רגשית, חברתית, משפטית ואחרת. וככל שהאוכלוסיה הכללית הופכת סובלנית יותר, פתוחה ומגנה על פרטיה המגוונים ללא אפליה, כך ללהטב”ק כמו לכל פרט אחר יש יותר גישה לכלים להתמודדות רגשית ואחרת.

לעמוד של הפסיכולוג טל פישר.

המאמר המקורי פורסם בעמוד של קלינית מדוברת.

אלונה ואני: ממה מפחדים ילדים לפני השינה ואיך מתמודדים? \ שירן אדם

(אלונה, בת 3.5 מפחדת מהחושך ואני מספרת לה סיפור לפני השינה).
אני: “פעם היו משפחה של פילים והם היו מאוד מאושרים ואוהבים. הם אכלו בננות ביחד ועלים מהעץ, הם טיילו ביחד והתרחצו במי הנהר. ככה בכל יום ובכל לילה הם הלכו לישון בבית שלהם בג’ונגל. עד שלילה אחד פילפלונת אמרה: “אמא, אבא, אני לא רוצה ללכת לישון עכשיו”. הוריה שאלו אותה, “למה פילפלונת”? “כי כשהשמש הולכת לישון יש חושך ואני לא אוהבת את החושך”. אמרה פילפלונת. “למה”? הם שאלו. “אני לא יודעת אני פשוט לא אוהבת להיות בחושך”. פילפילונת אמרה”.
אלונה: “כמו אני”!
אני: “נכון. כמו אלונה, איזה קטע! אז אמא ואבא אמרו לה, “את מפחדת קצת להיות בחושך”? פילפלונת אמרה שכן, שהיא מפחדת מהחושך. “אבל למה פילפילונת”? “כי אני לא רואה וזה מפחיד לא לראות”. אבא ואמא אמרו לה, “את יודעת מתוקה שלנו, זה ממש בסדר לפחד אבל החושך הוא לא מסוכן, הוא רק מפחיד”. פילפלונת אמרה, “באמת? זה לא מסוכן זה רק מפחיד”? “כן”. הם אמרו לה. “ותגידי פילפלונת מאיפה המפחיד הזה הגיע”? (שואלת את אלונה).
אלונה: “הוא מגיע מפה”. (מצביעה על הבטן שלה)
אני: שמה לה יד על הבטן ואנחנו מלטפות אותה ביחד. “ומי מחליט על הפחד”?
אלונה: “אני”…?
אני: “נכון. את מחליטה על הפחד. את מחליטה אם הוא יישאר שם או לא. זה בסדר לפחד אבל את מחליטה עליו”.
אלונה: “גם אני וגם פילפלונת”.
אני: “נכון. ומה אנחנו יכולות להגיד לפחד? פחד- אני רואה שאתה כאן אבל אתה יכול ללכת, אני לא צריכה אותך עכשיו”.
אלונה: “למה”?
אני: “כי כשמסוכן אנחנו צריכות את הפחד שיישאר אבל אם זה לא מסוכן אז למה שיישאר? בכביש למשל, זה טוב שאנחנו מפחדים. הפחד שומר עלינו ערניים ושמים לב למכוניות שבאות. אבל במיטה הנעימה שלך, בחדר החמים שלך, בבית שלנו עם אמא ואבא, אין באמת סכנה. אז אם לא באמת מסוכן עכשיו, אנחנו יכולות להגיד לפחד ללכת כי אין בו צורך עכשיו”.
אלונה: “אמא”…
אני: “מה”
אלונה: “אני יכולה ללבוש מחר את השמלת בננות”?

אז מה היה לנו פה בעצם? קצת על מיינדפולנס.

מיינדפולנס משמעותו מודעות קשובה. זוהי דרך חיים, ופרקטיקה של תרגול, אשר מלמדת אותנו ומאפשרת לנו להסכים להיות עם רגשות שליליים ולא להימנע מהם.

זיהוי:
ראשית, עלינו לזהות מהו המצב הרגשי שלנו. הסיפור על החיות מאפשר הרחקה מרגשות לא נעימים. באמצעות סיפור שלא מדבר עליהם באופן ישיר ניתן להסתכל על הרגשות האלה מבחוץ ובכך להוריד את רמת החרדה. נסו לזהות מה מצבם הרגשי של ילדיכם ולספר על זה סיפור. תוכן הסיפור יהיה בהתאם לגיל. לגילאים קטנים יותר אפשר לספר על חיות ואילו בגילאים גדולים יותר ניתן לספר על אנשים. כדאי שהסיפור יכיל בתוכו קונפליקט מסוים ופתרון או תיקון בסופו.

קבלה:
לאחר שזיהינו את הרגש שלנו, ננסה להסכים להיות איתו, לחוות אותו ולקבל את מה שקורה לנו בעקבות אותו המצב הרגשי. המסר העיקרי שמועבר בסיפור הוא שכל קשת הרגשות שאנו חווים היא חשובה ונכונה. פחד, לצורך העניין, הוא רגש חשוב, הוא שומר עלינו וקריטי להישרדותנו. לכן, אל לנו להיבהל מהפחד. הפחד הוא רגש שבא וחולף כמו שאר הרגשות ולנו יש את הכוח להחליט כיצד להגיב אליו. האם נפחד ממנו? נמנע מלהרגיש אותו? או שנחווה אותו לזמן קצר, נקבל את זה שהוא פה, וניתן לו לחלוף כפי שהוא בא? נכון. זה לא דבר שפשוט לעשותו אבל הוא אפשרי ודורש אימון.

חקירה:
לאחר תהליך הקבלה, נוכל לחקור כיצד הרגש מופיע בתחושות הגוף שלנו. ההתמקדות בפחד (למשל, להרגיש אותו בגוף) מאפשרת לנו להרגיש אותו ולהבין שהפחד הוא משהו בתוכנו, הוא לא חיצוני לנו ולכן הוא גם נתון לשליטתנו. גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה… נסו להרגיש ביחד עם ילדיכם את הרגש בגוף, איפה הפחד נמצא? איך הוא מרגיש בגוף? יש לו שם וצורה? אילו דימויים ניתן לתת לו? אפשר לגעת במקום של הפחד, לנשום לתוכו ולעשות את זה גם על עצמכם. איפה ואיך אתם חווים את הפחד?

אי הזדהות:
המשמעות של אי הזדהות היא שאנחנו לא מתייחסים לחוויות הרגשיות שלנו כ”אני”. הפחד שלי הוא לא אני ואני זה לא הפחד. הפחד הוא רגש זמני והוא מהווה חלק קטן מכל מה שנמצא אצלי בתודעה כרגע. ניתן, לספר על הפחד סיפור, להרגיש אותו בגוף, לצייר אותו או לכתוב אותו. לצורך העניין, אם אני יכולה לכתוב את הפחדים שלי ולהתבונן על מה שכתבתי, בהכרח הפחד הוא לא אני, הוא רק חלק מהמחשבות/ רגשות שיש לי בזמן נתון.
כשמתבוננים על הפחד באופן כזה, ניתן גם להגיד לו ללכת תחת ההבנה שהפחד כרגע אינו בהכרח שווה לסכנה. חושך, לדוגמא, אינו דבר מסוכן בפני עצמו. הוא עלול להביא עימו סכנות אמנם, אבל החושך שלעצמו אינו דבר מסוכן. אם באמת ישנה סכנה, אנחנו צריכים לפחד. אבל אם ברגע הזה אין סכנה – מותר לנו לשחרר את הפחד.

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות קלינית.

המאמר המקורי פורסם בעמוד הפייסבוק של קלינית מדוברת.

פרפקציוניזם וחוסר שלמות / עומרי שדה

אנשים רבים שואפים לשלמות: בעבודה, במראה, בזוגיות או בציפיות שלהם מאחרים. פרפקציוניזם מעמיד בפנינו מספר בעיות: ראשית, שלמות היא אידיאל, שכמעט בהגדרה שלו הינו בלתי ניתן להשגה. כמו לנסות לעמוד באמצע קשת בענן – ככל שתתקרב, היא תתרחק. בעיה נוספת היא שהקריטריונים למדידה של שלמות מוטלים בספק. איך הגענו לקריטריונים האלה? האם הם נכונים? האם הם ישארו כך תמיד? שלמות לא משאירה מקום לשיפור. היא הטוב ביותר, האולטימטיבי. האירוניה של פרפקציוניזם היא שעצם הבחירה בסטנדרט כל כך גבוה לשאוף אליו, היא חוסר שלמות. זהו סטנדרט לא הגיוני למדוד לפיו ולקבוע לפיו אושר או הצלחה.

אלו השואפים לשלמות, עלולים להפוך את חייהם לאומללים. חשבו על השאלות הבאות:

האם אתם כועסים כשאתם או אחרים עושים טעויות?
האם אתם לא מסוגלים להתפשר?
האם אתם מתאכזבים בקלות?
האם אתם חסרי סבלנות?
האם אתם שואפים להיות טובים יותר מאחרים?
האם אתם מעדיפים לעשות דברים בעצמכם מאשר לתת לאחרים לעשותו?
האם אתם חושבים שלהיות ממוצע שווה ערך לכישלון?

אם עניתם בחיוב לשאלות אלו, יש סיכוי טוב שיש לכם כמה עמדות פרפקציוניסטיות לגבי עצמכם ואחרים ושאתם מכינים את עצמכם לאכזבה. ניתן להיות פחות ממושלם ולהיות מסופק. בואו נסתכל טוב יותר על פרפקציוניזם: גורמים, השלכות, וקצת על איך מתמודדים.

גורמים

למה לחלק מהאנשים יש את הצורך הכפייתי להיות מושלמים? לכולנו ההיסטוריה האישית שלנו, וכולנו מונעים ממניעים ייחודיים. עם זאת, אלו מספר גורמים מרכזיים:

חינוך וחוויות ילדות – פרפקציוניזם יכול להתפתח כחלק מחינוך דורשני ששם דגש על השגת מטרות והצלחה, ופחות על ערכים והנאה מהדרך. מצד אחר, פרפקציוניזם יכול להיות כלי של ילד להשגת תשומת לב, הכרה ואישור מהוריו.

הסוואת רגשות שליליים – ובפרט חרדה. מרדף אינטנסיבי שדורש השקעת זמן ומאמץ מרובים עשוי לשרת מטרה לא מודעת – כילוי אנרגיה ומילוי כל פינה במוח, כדי להסוות רגשות לא נעימים כמו: חרדה, בדידות ודיכאון.

ערך עצמי – פרפקציוניסטים פעמים רבות מרגישים ש”להיות נכונים” זה פשוט מי שהם. הם רואים משימות בחייהם לא רק כמבחן ליכולת שלהם כאנשי מקצוע או בתחום מסוים, אלא כמבחן ליכולתם כאנשים. לכן, טעויות או כשלונות עבור פרפקציוניסטים אינם דבר זניח, אלא איום על ליבת הדימוי העצמי שלהם.

תחושת שליטה – תפיסת העולם הפרפקציוניסטית שבה כמעט הכל (אנשים, רעיונות ואפילו מחשבות) מתחלקים לטוב ורע, נכון ושגוי, יכולה להיות אמצעי לשליטה בעולם. יותר נכון, לאשלייה של שליטה מוחלטת, וזאת, כדי להבטיח את הבלתי אפשרי – מעבר בטוח בין הסיכונים וחוסר הודאות של החיים.

השלכות

פרפקציוניזם יכול לגרום לקשיים משמעותיים בחיי היומיום, ולהשפיע על מגוון תחומים: מיכולות התפקוד והפרודוקטיביות שלנו דרך יחסים בינאישיים ועד לבריאות. מספר דוגמאות למחיר של פרפקציוניזם:

דחיינות קיצונית. אנשים שמתמודדים עם פרפקציוניזם הם לרוב מאוד לא יעילים בעבודתם, וסובלים מדחיינות עקבית ועוצמתית. לא להתחיל משהו זו דרך טובה להבטיח שלא נכשל.

פספוס הזדמנויות. כל השעות הנוספות והאנרגיה שהוקדשו לשאיפה אחר שלמות יכלו להיות מושקעות במגוון פעילויות וחוויות משמעותיות ומספקות יותר.
לחץ כרוני. פרפקציוניזם דוחף אנשים כל הזמן לעשות יותר: לקחת על עצמם יותר עבודה, אתגרים וגורמי מתח ממה שהם יכולים לנהל. עודף של “דברים לעשות” מוביל מהר מאוד ללחץ כרוני ושחיקה.

חוסר שביעות רצון תמידי. לפרפקציוניסטים יש קול תמידי בראשם שמזכיר להם כמה עוד צריך לעשות וכמה רע הם צריכים להרגיש אם הם לא יספיקו. פרט לאשמה ותסכול שנובעים מהמבקר הפנימי העקשן, פרפקציוניזם שנמשך זמן רב מקשה מאוד להנות בחיים ולמצוא סיפוק אמיתי. קשה ליהנות מההווה כשתמיד מסתכלים קדימה למשימות חדשות או אחורה על כישלונות קודמים.

מחקרים מראים בעקביות שרמות גבוהות של פרפקציוניזם מקושרות להשלכות קליניות שליליות כגון: הפרעות אכילה, הפרעות חרדה, דיכאון ואף אובדנות.

איך אפשר להתמודד?

כמו הרבה קשיים פסיכלוגיים, ניתן לעבוד על הנטייה הפרפקציוניסטית מכיוונים שונים ובגישות שונות. מפאת קוצר היריעה, נשתף בכלי אחד של זיהוי טריגרים ויצירת התנהגויות חלופיות.
רוב הגורמים מתייחסים לרגשות שליליים שונים (חרדה, דיכאון, בדידות וכו’) אותם אנו מבקשים להרגיע. כלומר, הרגעה רגשית היא המטרה והמוטיבציה האמיתית מאחורי אמונות והתנהגויות פרפקציוניסטיות. הבנה זו היא קריטית לשינוי, כי רק כשאנחנו מבינים מה אנחנו באמת צריכים מבחינה רגשית, אז אנחנו יכולים למלא את הצורך הזה באופן יותר מועיל ופחות מלחיץ.

כשאתם מתחילים לשים לב להתנהגות פרפקציוניסטית (למשל בדיקות חוזרות) השתמשו בזה כסימן לבדוק את עצמכם מבחינה רגשית. שאלו את עצמכם:
איזה רגשות אני מרגיש עכשיו?
כמה חזקים הרגשות האלה?
מה קרה שהפעיל את הרגשות האלה?
על מה חשבתי שהוביל להתנהגות הפרפקציוניסטית?

לאחר מכן, צרו אוסף של דרכי התמודדות חלופיות. הרעיון הוא שיהיה לכם אוסף של דרכי התמודדות מוכנות מראש כדי שכאשר הרגשות מגיעים, יהיו לכם מספר אלטרנטיבות לפרפקציוניזם מוכנות וקלות ליישום.
לדוגמא, אם בדידות היא הטריגר שלכם, אתם יכולים להתקשר לחבר שתמיד זמין וקל לדבר איתו, להתכתב עם מישהו מהמשפחה, לקחת את הכלב לפארק, או כל פעילות אחרת שלרוב עוזרת לכם להרגיש יותר מחוברים לאנשים.

לבסוף, התאמנו והתנסו. קחו בחשבון שזה הולך לקחת זמן ואימון כדי לשבור את ההרגלים הישנים ולעיתים תחושות חוסר נוחות, כך מרגישות למידה וצמיחה.

כלים נוספים להתמודדות ומידע נוסף תוכלו למצוא במאמר המקושר : “פרפקציוניזם: המדריך המושלם”

הכותב הוא פסיכולוג קליני מומחה.

לאתר של עומרי שדה.

המאמר המקורי פורסם בעמוד הפייסבוק של קלינית מדוברת.

טיפול רגשי לילד: למה צריך פסיכולוג?

למה לשלוח ילדים, במיוחד ממש קטנים, לפסיכולוג? הם הרי לא יושבים ומדברים כמו מבוגרים, ואולי עדיף “טיפול רגשי” שמשתמש בכלים לא מילוליים?

איך נראה טיפול פסיכולוגי לילדים?
טיפול פסיכולוגי לילדים הוא למעשה טיפול רגשי שמבוצע על ידי פסיכולוג. ואכן לילדים, במיוחד לצעירים שבהם, אין עדיין את כל המילים כדי לספר על עולמם הפנימי. לכן, פסיכולוגים שעובדים עם ילדים מטפלים באמצעות משחק. בקליניקות שלהם לא תמצאו רק שתי כורסאות, שולחן וטישו, אלא גם משחקים מכל הסוגים, חומרי יצירה ולפעמים אפילו ארגז חול. הפסיכולוג פעמים רבות ישב עם הילד על הרצפה, ישחק וייצור יחד איתו. לפעמים הם ירוצו בחדר או ישחקו בכדור. כל אלה נועדו כדי לתת לילדים אמצעים עוקפי-מלל לספר על עצמם.

מה הקשר בין משחק לטיפול?
הפסיכואנלטיקאי דונלד וויניקוט כתב בספרו “משחק ומציאוּת”: “המשחק הוא-הוא היסוד האוניברסלי והוא השייך לתחום הבריאות. משחק מסייע לגדילה, ולפיכך לבריאות. משחק מוליך אל יחסי קבוצה. משחק יכול להיות צורה של תקשורת בפסיכותרפיה…”. יותר מכך, המשחק מסייע למציאת העצמי האמיתי: “במשחק, ובמשחק בלבד, הילד או המבוגר מסוגלים להיות יצירתיים ולהשתמש באישיות כולה, ורק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי”. לדעתו, ילד משחק הוא ילד בריא, והדבר תקף גם עבור מבוגרים, אם כי אצלם לעתים דרך המשחק מעט שונה – מדובר ביצירתיות, ביכולת לפנטז, “לשחק” עם המציאות – בטיפול ובכלל. לפי וויניקוט, המשחק הוא מקום לעבד חוויות, הוא מרחב בטוח לחקור, ותפקידו לעזור להתפתחות הגבולות בין מציאות לדמיון. אחת מסגולותיו של המשחק היא שהוא מאפשר לילד להציג את רגשותיו בצורה שאינה מאיימת, מכיוון שכך הן מייצגות מישהו אחר ולא אותו. במשחק רגיל, הילד יכול להשתמש בבובה כדי להציג, למשל, כעס, כך שלמעשה היא זו שכועסת ולא הוא – וכך הרגש מאיים פחות.

אז אני משלם לפסיכולוג והוא יושב ומשחק? גם אני יכול לשחק עם הילד שלי!
המשחק המשותף עם ההורים חשוב מאוד, אבל אם מקבילים זאת לטיפול במבוגרים, הדבר דומה לשיחה עם חבר למול שיחה עם פסיכולוג. הכשרתו של הפסיכולוג מאפשרת לו להתבונן בילד בזמן שהוא משחק באופן עמוק ביותר: במה הילד בוחר לשחק? באיזה אופן הוא משחק? מהם הרגשות העולים בילד ובמטפל בזמן המשחק? הפסיכולוג מחבר את מה שעולה בחדר לידע שלו על הרקע של הילד, ובהדרגה הופך את מה שעולה במשחק למלל שאפשר לשקף לילד בהתאם לגילו, ממש כמו בטיפול של מבוגרים.

בנוסף, לטיפול במשחק תתלווה כמעט תמיד הדרכת הורים, מכיוון שההורים הם סוכני השינוי הטובים ביותר לילד וללא שיתוף פעולה מלא שלהם, יהיה קשה להצליח בטיפול. בפגישות עם ההורים, הפסיכולוג יביא את הידע המקצועי שלו ואת מה שהוא חווה עם הילד בחדר (שלעתים יהיה שונה באופי או בעצמה ממה שחווים עמו הוריו או אחרים בחייו). ההורים שמכירים את הילד היטב ובמגוון סיטואציות יביאו את נקודת מבטם ויחד הם יחשבו על הילד ועל דרכים לעזור לו. במידת הצורך, הפסיכולוג יכול גם לשלב עבודה מערכתית מול בית הספר או גורמים נוספים בחיי הילד.

הכותבת: נופר גבע, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית
נופר גבע – פסיכולוגית

המאמר פורסם ב’פסיכולוגיה קלינית מדוברת’ https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

גאווה, דליה רביקוביץ’ / טל פישר

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

***
יש רגעים שמגיעים לפתע, לעתים בלי אזהרה. ברגע אחד נכנסים לסחרור רגשי שמרגיש כהתפרצות חסרת שליטה ומעצורים. רגע לפני הכל נראה לנו “בסדר”, מוחזק, “במקום” – ובזמן קצר אנחנו מוצאים עצמנו צועקים, בוכים, או פשוט מרגישים חשופים. כאילו “הענק הירוק” הפנימי שלנו התעורר ויצא לחופשי.

בשיר ‘גאווה’, המלווה אותי משיעורי ספרות בילדות, דליה רביקוביץ הצליחה להסביר במעט מילים את החוויה החזקה הזו, המשותפת לכולנו. הגאווה עליה כתבה רביקוביץ היא לא בהכרח גאווה יהירה ומזלזלת כלפי האחר, אלא ניסיון לזקוף ראש, להראות שהכל בסדר, להמשיך לבד כאילו כלום לא קרה. כמובן, שפעמים רבות התמודדות כזו היא טובה, ואנו ממשיכים הלאה תוך כדי תנועה. אך לעתים, יש בה הכחשה של המציאות הנפשית שלנו, וככל שהזמן עובר ואנו ממשיכים להכחיש, כך אנחנו מתרחקים מעצמנו.

פנינה נוצרת לאחר שגוף זר חודר אל הצדפה. כדי להתגונן מפניו, הצדפה מפרישה חומר שסוגר על הסכנה ומתקשח סביבה. כך, אל מול ארועים כואבים, גם אנחנו יכולים להיות קשוחים, כמו סלעים, להותיר “כמעט” רושם של שלווה, להסתיר את כל הבקיעים ואת כל המקומות שאנחנו חרדים שייחשפו החוצה, להצליח במאחז העיניים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה.

רביקוביץ’ גם רומזת לנו על הכמיהה הפרדוקסלית להימצא, שכן הסלעים ממתינים בציפייה. בעוד הם מנסים לשמור על המצב הנוכחי בחוזק, מפעילים את כל שרירי הגוף והנפש שלא להתפרק – ישנה משאלה כמוסה לכך שיבוא מי שיוכל לראות את מה שהם מנסים כ”כ להסתיר. כמו שאמר הפסיכואנליטיקאי הידוע וויניקוט, “זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא”.

לפעמים דווקא ברגעים פחות צפויים, הפצע הקדמון נחשף. יום אחד, זה יקרה, ואפילו לא על-ידי הגלים החזקים והאירועים הגדולים שבחיים. כלב ים קטן, שיתחכך בסלע – מגע אנושי, אולי אירוע מקרי – הוא זה שמפורר את הפאסון וחושף את הפצע לאוויר. ברגעים אלה החוויה בוודאי קשה ולעיתים לא ברורה, הגיוני שכך יהיה כשהלחץ בפנים כ”כ חזק והשרירים לא רגילים בכיווץ והרפייה. לפחות עד שהזרם יתאזן. כל עוד הצלחנו לעבור את הסערה, עכשיו אפשר לנסות להביט לאחור ולתהות – למה בעצם הגבנו כפי שהגבנו? אולי נלמד עוד משהו על עצמנו ועל הקשרים שלנו עם אחרים.

איזה שירים אתם אוהבים? איזה שירים מחזקים אתכם? איזה שירים מדברים אֶתְכֶם? מוזמנים להוסיף ולהעשיר את הקוראים והמגיבים.

הכותב הינו פסיכולוג קליני https://www.facebook.com/tal.fisher.psy/

המאמר פורסם בעמוד של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’ https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

איפה זה פוגש אותך? / יעל שדה

כמעט בכל פרודיה על דמות המטפל תופיע סצנה בה המטופל שואל את המטפל שאלה, או מטיח בו האשמה, או מספר ספור נוגע ללב והמטפל ברגע של פאסון עילאי לוקח פאוזה רבת חשיבות ושואל “ואיפה זה פוגש אותך?…”.

השאלה הזו, כך נדמה, אינה נעימה לאוזניים. רבים תוהים למה המטפל שואל כל-כך הרבה שאלות והרי אנשים מגיעים לטיפול על מנת לקבל תשובות. אז למה באמת? ומה זו בכלל השאלה הזו “איפה זה פוגש אותך?”

“הסתכלו דרך החלון של המטופל”
אפתח בסיפור מקסים המופיע בספרו של הפסיכיאטר והפסיכולוג ארווין יאלום, “מתנת הפסיכותרפיה”: הוא מספר על מטופלת ששנים היתה בסכסוך עם אביה ויום אחד בבגרותה, הגיע לביקור במכללה בו למדה. כל אותו היום נסעו השניים בכביש הכפרי היפה, האב בכיסא הנהג והיא לצדו. אולם, האב לא פסק מלהתלונן על הנקיק מלא הפסולת שנשקף מהחלון. המטופלת שבה להתאכזב מאביה, שכשל לראות את היופי שראתה היא בחלונה. לימים נפטר האב וכעבור זמן המטופלת נסעה באותה הדרך, הפעם בכיסא הנהג. לתדהמתה גילתה שאכן בצדו הזה של הדרך ישנו נקיק מזוהם ומלא פסולת המעיב על חווית הנסיעה. יאלום קרא לפרק זה בספרו “הסתכלו דרך החלון של המטופל”. בעיני, זו תמצית החוויה בטיפול, והדרך אליה רצופת שאלות.

לא קל לשאול שאלות.
שאלה דורשת סקרנות, אומץ, מוכנות להיות במקום של ספק. הידיעה (המגולמת בתשובה) היא מנחמת. ממה יש לפחד? מכל מה שלא מוכר ולא ידוע. אנו ‘מתוכנתים’ לחשוב על העולם דרך הדעות שלנו, הציפיות שלנו, הידיעות שלנו. כך מצטמצם מרחב אי הוודאות והחרדה שלנו שוככת; אם נהנתי אמש במסיבת ריקודים, אניח שגם חברתי נהנתה ובשיחה על כוס קפה אני עלולה לשאול “איזה כיף היה אתמול, הא?” כבר בתוך השאלה הזו מגולמת העמדה שלי כלפי המסיבה והיא מצמצמת את מרחב האפשרויות של חברתי לענות על השאלה. קל ונעים יותר יהיה לענות “כן” מאשר כל תשובה אחרת. כך לא נהיה בעמדות מנוגדות, כך נחלוק חוויה משותפת, כך לא אשאר לבד. לו הייתי שואלת “איך היה לך אתמול במסיבה?” הייתי ניצבת מול אינספור אפשרויות. או אז מוטל עליי להיות מוכנה נפשית ורגשית להתמודד עם כל תשובה.

ביום-יום אין באפשרותנו להיות כל הזמן פתוחים לחוויה של האחר – זה דורש משאבים רבים שלרוב אין לנו. אנו יכולים ולעיתים משתדלים להיות פנויים להקשיב, להסתקרן ולהכיר את מי שמולנו. אבל, לרוב אנו “מתבלים” את ‘שיחות כוס הקפה’ שלנו עם הצרכים שלנו, הידע המוקדם שלנו והנחות היסוד שלנו. זה מקצר תהליכים, זה מרגיע וזה עוזר לנו לנתב את השיחה, לא תמיד באופן מודע, לאזורים שנעימים ונוחים לנו.

אז מה קורה בטיפול?
כשהמטפל שואל שאלה (או שתיים, או שלוש…) הוא בעצם מבטא את תפיסתו כי דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו ידוע והכל אפשרי. מתאפשר מרחב אחר שמוקדש כל-כולו למטופל שיושב בחדר. מטרת המטפל היא להכיר, באמת ובתמים, את מי שיושב מולו, בלי הנחות יסוד, בלי ידיעה מוקדם, בלי עמדה שיפוטית או פטרנליסטית (עמדה שאולי מאפיינת מעט את הפסיכואנליזה של פעם). הכל בגדר לא ידוע והכל מסקרן וניתן לחקירה. ייתכן וחלק מהתסכול מכך שהמטפל לרוב שואל ולא עונה נובע מכך שגם המטופל רוצה להכיר את המטפל, נטייה טבעית ואנושית. יש מטפלים שאכן מאפשרים זאת במידה מסוימת ובהינתן שהדבר משרת את הטיפול בעיניהם. אולם, אם ייעשה הדבר באופן לא מידתי, הסכנה היא שיתמלא המרחב המיועד למטופל בעולם התוכן של המטפל ואז שוב יהיה קשה להכיר אותו באמת.

“איפה זה פוגש אותך?”
השאלה הזו מדומה בעיני לניסיון לקבוע נקודת מפגש עם חבר הגר במקום מרוחק – אפשר לקבוע בנוחות הבית שלנו, המקום המוכר והבטוח, אפשר לקבוע נקודת מפגש באמצע שתהיה נוחה לשנינו ואפשר לפעמים לעשות את המאמץ ולעבור את הדרך עד אליו, במקום המוכר שלו והזר עבורנו. כשהמטפל שואל את השאלה הזו הוא בעצם מבקש להגיע עד למטופל, עד לפתח ביתו, בניסיון להכיר אותו ואת מה שמביא עמו. באותם רגעים הוא משהה את הנטייה הטבעית לדעת, לנסות לנבא, לחשוב במקום המטופל, על מנת לפנות את מלוא המקום עבורו, כדי להצליח להסתכל דרך ‘החלון’ שלו מבלי לדעת מראש מה הוא יראה משם אבל עם סקרנות רבה לגלות.

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית
https://www.yaelsadeh.com/

המאמר פורסם ב’פסיכולוגיה קלינית מדוברת https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael

ניתוח פסיכולוגי של ספרי ילדים: מעשה בחמישה בלונים / בן דואק

אזהרת ספוילר**

מאת: מרים רות, איורים: אורה איל

הספר הקלאסי, האלמותי, עליו גדלו דורות של ילדים, הוא לכאורה סיפור על חמישה בלונים צבעוניים שאמא הביאה לחמישה ילדים. למעשה, מדובר מעשה המגולל את המורכבות הפסיכולוגית של התמודדות עם אובדן.

בספר מתוארים חמישה אובדנים שונים בטבעם ובדרכי ההתמודדות של הילדים איתם. למול ההתמודדות של הילדים נוכל לראות גם את השוני בתגובת הסביבה לאובדן (אותה מייצגת תגובת המספר בסיפור).

ראשון, אורי והבלון הירוק. אורי זורק את הבלון שלו גבוה בחוץ, מתגרה בגורל. לבסוף, שיקול הדעת שלו מתנקם בו, והבלון נוחת על שיח ורדים, נדקר ומתפוצץ. בתמונה אורי לבדו, אין לו את מי להאשים מלבד עצמו, ואין איש מנחם אותו. עם זאת, תגובת המספר לאובדנו של אורי היא נביא לך בלון אחר. הכל בר תחליף, מיד נסדר לך חלופה. העיקר, אל תצטער!

שני, רון והבלון הצהוב. רון והילדים פוגשים את אבא שלו. עם האידיאליזציה של דמות האב, ישנה גם שאיפה גרנדיוזית – שהבלון יהיה גדול כמו אבא, גדול כמו השמש. כמו איקרוס, גם רון עף (על עצמו?) קרוב מדי לשמש, ונכווה. אבא מנפח, ומנפח, עד שהבלון לא עומד בגודל הציפיה ומתפוצץ. באיור רון יכול להתנחם באביו שהוא שותף לאובדן, אך דבר המספר הוא שוב, אל תצטער, זה סופו של כל בלון. אלה הן עובדות החיים, רוני – רון.

שלישית, סיגלית והבלון הסגול. עם סיגלית אנו מתחילים להרגיש את המוטיב של כוח עליון בסיפור. מה בסך הכל ביקשה סיגלית? ללטף את מיצי, החתולה שלה. מיצי, חתולה סקרנית כמו שהיא, חוטפת את הבלון, ותוך המשחק שורטת אותו בציפורניה החדות. סיגלית רצתה ללטף את חתולת המחמד שלה, רק לא לקחה בחשבון שזהו יצור פראי, עם ציפורניים חדות, סכנה עבור הבלון שלה. באיור החתולה עומדת מצונפת בצד, ואילו לסיגלית נותר רק לאסוף את הקרעים. ותגובת המספר? זה כבר קרה, לרון. זה סופו של כל בלון. אלה עובדות החיים, ואת לא מיוחדת. לא להצטער, סיגלית!

סיכום ביניים, שלושה מתוך חמישה כבר מאחורינו. עכשיו מתחיל להיות מעניין.

רביעית, רותי והבלון הכחול. רותי עושה את הפעולה ההגיונית, בתור מי שראתה את הבלונים של חבריה מתפוצצים אחד אחרי השני. היא חוששת שגם שלה, זה שאמא הביאה, יתפוצץ. אז היא שומרת עליו מכל משמר, מחבקת חזק חזק. חזק כל כך, שהבלון מתפוצץ גם כן. הדבר מקביל למהלך נפוץ האופייני לחוששים – בשפת ימינו, הסובלים מפחדים וחרדות. מתוך הפחד, נוצרת תגובת יתר המגבירה את הפחד ואף הופכת לנבואה המגשימה את עצמה. באיור, הבלון מתפוצץ בידיים של רותי המסכנה, וגם היא מקבלת את ההסבר של סיגלית. זה כבר קרה, אלה הן עובדות החיים, נא לא להצטער.

חמישי ואחרון, הבלון האדום של אלון. לאלון נחטף הבלון ע”י הכוח העליון האולטימטיבי, הרוח. רוח פתאומית – האימה. עם זאת, המפגש עם המציאות במקרה של אלון מאפשר עיבוד מותאם. הבלון אינו מתפוצץ בבום טרך כמו כל חבריו, אלא עף לו למעלה למעלה עד לעננים. הבלון נמצא “במקום טוב יותר”, אך הקשר איתו נשמר ומאפשר לילדים להיפרד. וכך הם עושים, מנופפים כולם, קוראים בקול, נפרדים מהבלון של אלון ומהאובדן שלהם. האובדן של אלון, הוא התיקון שלהם. והנה, לא זה סופו של כל בלון.
הספר מביא מחד את החשיבות של עקרון המציאות בהתמודדות עם אובדן ומראה בצורה יפה את החשיבות של תהליך פרידה כחלק מהאובדן, ככל שמתאפשר כזה, במציאות או בדמיון.

הכותב הינו בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומתמחה בפסיכולוגיה חינוכית
www.benduek.com

המאמר פורסם בעמוד של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’ https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

מדוע לנשים קשה יותר להיות אסרטיביות?/ אן הברמן

אנו נמצאים בתקופה שבה קיים שוויון רב יותר בין המינים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אבל כשמתבוננים על השינויים החיצוניים בלבד, לא תמיד שמים לב לדברים שעוד לא הדביקו את הפער באופן מלא. בניהם, הקושי שנשים רבות עדיין חוות מול אסרטיביות וביטוי הקול האישי. למשל: נשים פחות מתמקחות על השכר ופחות מבקשות העלאה, ובסיטואציות בהן מצופה להפגין ידע, כמו בשיעורים באוניברסיטה, נשים פחות משתתפות בשיעור או שואלות שאלות.

הפסיכולוגית פרופ’ קרול גיליגן ערכה מחקרים בנושא החוויה הנשית בחברה. היא מדברת על כך שהנטייה להשתיק את הקול האישי האסרטיבי מתחילה בגיל ההתבגרות. הנערות מתחילות לחשוש שאם יגידו מה שהן באמת חושבות או יראו מה שבאמת מרגישות, הדבר יסכן את מערכות היחסים שלהן או את היחס כלפיהן. התחשבות באחרים ואמפתיה הן תכונות חשובות המעידות על אינטילגנציה רגשית גבוהה, אבל כאשר הן מגיעות על חשבון הצרכים האישיים – יש כאן בעיה. הנטייה הזו נעוצה בהבדלים אישיותיים, אך גם ביחס של החברה. מחקרים מראים כי התנהגות תחרותית ואסרטיבית נתפסת בצורה חיובית יותר אצל גברים, לעומת נשים.

אז איך נוכל לעודד אסרטיביות וביטוי עצמי אצל נשים, ובכלל?
ראשית, כחברה, עלינו לפתח קבלה רבה יותר של דעות ורגשות שונים, אצל נשים וגברים כאחד. למשל, בעוד שהחברה נוטה לקבל הבעת קושי אצל בנות, בנים לומדים שלא להראות כשקשה להם. חשוב לפתח קבלה רבה יותר של כל המנעד הרגשי אצל בנים ובנות כאחד.

בנוסף, עלינו להיות מודעים להטייה החברתית הזו, היוצרת את הפער המגדרי בהבעת אסרטיביות. דרך המודעות לנושא, נוכל לקחת צעדים לצמצום הפער. חשוב לעודד נערות לומר מה מפריע להן, לבטא מה הן באמת מרגישות וחושבות, ולהביע את הצרכים שלהן. באותו הזמן, גם אנחנו, המבוגרים, צריכים להיות מודעים לפער הזה, ולשמש דוגמה דרך ההתנהגות. או גם השכר שלנו יעלה בדרך.

הכותבת הינה מתמחה בפסיכולוגיה קלינית

לקריאה נוספת בבלוג של אן הברמן “מילים בפסיכולוגית”:
https://bit.ly/2OFxh3J

המאמר המקורי עלה בעמוד של קלינית מדוברת: https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

מיתוסים באוטיזם/ יעד מידן

טיפול קבוצתי, 2019. ילדים בני 10-12.
אדם: “אני רוצה להגיד לכם משהו, עשיתי אבחון ואני אוטיסט”.
קבוצה: “אבל.. אתה ממש לא נראה ככה… אנחנו מכירים אותך, אתה… אדם”.
אדם: “אני עדיין אדם… ואני אוטיסט”.
קבוצה: “אז מה זה אומר?”

– השמות בדויים (אבל לא מקריים) כדי לשמור על הפרטיות.

עשרה מיתוסים נפוצים בקשר לאוטיסטים:

מיתוס: אוטיסטים לא מרגישים רגשות כמו עצב, שמחה או קנאה.
האמת: אוטיסטים מרגישים מנעד רחב (לעיתים מאוד!) של רגשות אך לעיתים מתקשים לבטא אותם דרך שימוש בשפה מדויקת. אין זה מבטל את הרגש ולעיתים אף הופך אותו לעוצמתי יותר. הסבר מדויק, מכיל ומשקף מהאחר גורם להם להיות מובנים יותר לאחרים ואף לעצמם!

מיתוס: לאוטיסטים יש פגיעה שכלית
האמת: פעמים רבות, אוטיסטים יכולים להיות בעלי יכולות יוצאות דופן בתחומים מסוימים (נגינה, קריאה, זיכרון ועוד) כאשר דווקא המבנה שלהם יכול לאפשר מיקוד קיצוני של תחום עניין מסוים ולהעצים את יכולתם בו. בהיסטוריה יש דוגמאות רבות של נגנים מחוננים, גאוני מחשבים, היסטוריונים ואפילו כדורגלנים נדירים. עם זאת, יש אוטיסטים הסובלים גם מפגיעה שכלית וגם פה יש ספקטרום (מענד) רחב.

מיתוס: אוטיסטים אינם מעוניינים בעולם חברתי ותקשורת בין אישית
האמת: לאוטיסטים רבים יש כמיהה עצומה לקשר משמעותי עם האחר. הם חווים לעיתים קרובות בדידות ובשל קשיים בתקשורת בין אישית נראים מנותקים ומתנגדים, אך הם מייחלים לחברים וקהילה תומכת. כאשר הם מצליחים ליצור קשר זה, לפעמים דרך תיווך טיפולי, הם יחושו סיפוק רב ואף אושר.

מיתוס: אוטיזם נגרם בשל בעיה בהורות בכלל וקושי עם האם בפרט.
האמת: בעבר, אכן אמהות הואשמו באוטיזם של ילדיהם ואף התבססה תיאוריה שזכתה לשם: “הנחת האמא הקרה” (בסרט: “טמפל גרנדין”, סיפור אמיתי על אוטיסטית שהפכה לאחת מהנשים המשפיעות בעולם, יש דוגמא כזו). הנחה זו הופרכה לחלוטין וכיום ברור כי אוטיזם היא נטייה מולדת. אנו זוכים לראות הורים חמים ומסורים עוטפים את ילדיהם האוטיסטים ויוצרים להם עתיד טוב יותר.

מיתוס: כל האוטיסטים צריכים מערכות חינוך מיוחדות וקהילות סגורות.
האמת: שילוב של אוטיסטים רבים בכיתות רגילות (לעתים עם סייעת) עוזר להם רבות להשתלב במרחב הבין אישי ובעולם. היבט מפתיע: הילדים האחרים נתרמים רבות משילוב זה (אנו רואים זאת בטיפולים הקבוצתיים בהם האוטיסטים משולבים עם ילדים עם קשיים אחרים בהצלחה לשני הצדדים). עם זאת, יש אוטיסטים שיצטרכו כיתות קטנות ומותאמות או בתי ספר מיוחדים.

מיתוס: אוטיסטים לא יכולים להבין הומור, להתבדח או לקלוט סרקזם.
האמת: בגלל קושי בהסמלה (סימבוליזציה) והבנה של הרבדים הנסתרים של השפה, אוטיסטים אכן מתקשים בהבנת שפה שאינה ישירה. פעמים רבות, הם יתקשו לקלוט אינטונציות משתנות שאכן נחוצות בהבנה של אמירות סרקסטיות או מחוות ציניות. עם זאת, אוטיסטים רבים יהיו בעלי הומור נהדר אם כי ייחודי ואחר (אבל מאוד מאוד מצחיק). תיווך, הסבר ואף לימוד של כללי השפה יעזור לאוטיסטים להבין אותה כמו שאחרים יכולים להתאמן על כלי נגינה או להבין חוקי תנועה במדינה זרה ולא מוכרת.

מיתוס: אוטיזם זו מחלה ואפשר להירפא ממנה בדרכים שונות
האמת: אוטיזם אינו מחלה אלא מבניות ביולוגית אשר משפיעה על המוח והאישיות של האדם ומעצבת אותו ואת חייו, ולכן האדם והאוטיזם הם היינו הך ולא ניתנים להפרדה אחד מהשני.

מיתוס: אוטיזם נגרם בגלל חיסונים
האמת: בקצרה: לא! בהרחבה: ממש לא!

מיתוס: מאוד קל להבחין באוטיסטים, הם מוזרים ולא משתלבים.
האמת: נזכיר שוב את הספקטרום. יש אוטיסטים שייראו ויחוו שונים ויש אוטיסטים בינינו- בעבודה, בחדר הכושר, באולם הקולנוע ובין מכרנו, ויש אפילו מפורסמים שיוצרים שינוי משמעותי בסביבה (ראו מקרה גרטה טונברג).

מיתוס: אז למעשה אי אפשר לטפל באוטיזם.
האמת: לא מדויק. האוטיסטים כמו גרים בכוכב משלהם. הוא דומה לכוכב שלנו. גם שם יש שפה, כללים, חוקים. הוא גם מאוד שונה. בכוכב הזה יש הגדרות לשוניות שונות, תרבות שונה וגם נופים וקווי מתאר שונים. איננו רוצים לשנות אותם וגם אם היינו רוצים לא היינו מצליחים, בדיוק באותה מידה שלא היינו יכולים להפוך איש מאדים לתושב כדור הארץ. אז מה אנחנו כן יכולים לעשות? ראשית להבין שהם חיים כאן אתנו. במידה מסוימת הם תיירים בעולמנו ועלינו לנסות ללמד, לתווך ולשקף להם את השפה והכללים בכוכב שלנו. שוב, איננו יכולים לשנות אותם אך אם נתאמץ בדרך הנכונה נוכל פשוט להיפגש איתם בגשר שנבנה ביחד בין שתי העולמות. כאשר ניפגש איתם על הגשר הזה נוכל להזמין אותם לעולמנו ולקוות לקבל הזמנה לעולמם. ההזמנות האלו תחומות בזמן ואז כל אחד מאיתנו יוכל לחזור לעולמו וכאשר נהיה מוכנים נשוב להיפגש על הגשר. זהו למעשה טיפול, קשר הורי וגם, באופן מסוים, חברות.

הכותב הינו פסיכולוג קליני מומחה ומדריך

לקריאה נוספת:
http://hevrutah.co.il/the-blog/

המאמר המקורי פורסם בדף הפייסבוק של קלינית מדוברת: https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

חזרה לשגרה בעידן הקורונה: מה לגבי הבריאות הנפשית? / ד”ר שני וידרגורן

אנחנו חוזרים לשגרה חדשה של חיים לצד קורונה. מה זה אומר “שגרה חדשה” ומה עבר על הנפש שלנו בזמן הזה?

לשאלה זו אין תשובה אחידה, מכיוון שכל אחת ואחד מאיתנו עבר משהו קצת אחר. המורכבות של הנפש הפרטית, בתקופה המסוימת הזו, פגשה את המציאות והאילוצים שנכפו עליה מבחוץ.

ולקושי נפשי, בניגוד לקורונה, אין בדיקות מעבדה. אפשר להרגיש בערבובייה עצב, שהתקופה הסתיימה, ושמחה על מפגש מחודש, רגשות אשם על מה שהיה או לא היה, כעס על מי שלא שלט טוב מספיק במצב, קנאה על מי שכן ועוד ועוד. יכולות להיות תגובות כמספר האנשים בעולם, כי אנשים הם מורכבים וכל תגובה כזו היא לגיטימית.
לכן החזרה לשגרת קורונה, שבה עדיין יש חרדה ממחלה ותנודות שמזעזעות את השגרה, יכולה להיות מורכבת מאד. יש מי שמתרגש לחזור ויש מי שמצטער, עלולות להתעורר תחושות קשות או מוזרות אל מול הקצב המהיר שנאלצים להיחפז אליו. ישנם ילדים שלא רוצים לחזור למסגרות חינוכיות או מבוגרים שמצטערים לשוב לעבודה.
זה בסדר. זה אפילו טבעי.

מה קורה במצבי סיכון?
כשמתעוררת חרדה, הנפש והגוף שלנו יודעים להתגייס, ממש פיזית. לפמפם הורמונים כמו אדרנלין, לגייס הגנות פסיכולוגיות שיודעות “לשים בצד” את מה שלא רלוונטי, ולתפקד כמו שצריך. אבל למצב של דריכות מתמשכת, כמו שחווינו מאז תחילת המשבר, עלול להיות מחיר. חשוב לשים לב למה שעובר עלינו, כי לפעמים דווקא כשהדי המלחמה שוקטים, אנו מרגישים את מה שבזמן אמת לא הרשינו לעצמנו להרגיש. אז קחו רגע לעכל ולחשוב מה עברתם, ואיך זה השפיע עליכם.

מה כדאי לעשות?
חזרה לשגרה עשויה להצריך עבודה נפשית בדיוק כמו יציאה מהשגרה. כדי לחזור לשגרה מוצלחת צריך לעבד, לעכל, להתבונן במה שעבר עלינו (ושוב נזכיר, זו שגרה חדשה עכשיו, שיש בה עדיין הרבה אי ודאות, שקשה לנפש להתמודד איתה).

* קודם כל להבין ולקבל את זה שהנפש צריכה איזון- זה טבעי להרגיש עכשיו כל מיני רגשות, ואפשר אפילו לצפות למצבי רוח שונים בתקופה הקרובה הזו. לקחת רגע להכיר ברגשות שמתעוררים, לתת להם שם ולהבין מאיפה הם באים. ההסתגלות לשגרה החדשה יכולה לקחת זמן, לעייף ולגרום לבלבול. היו סלחניים כלפי עצמכם וזכרו כי מדובר בתהליך, ולא במהפך שקורה בתוך יום.

* לבקש עזרה במידת הצורך- כולנו עברנו משהו גדול. יש ערך עצום בלהגיד – קשה לי, אני צריכה עזרה, אני צריך שמישהו יקשיב לי ויתמוך בי. מערכות ציבוריות של בריאות הנפש חוזרות (סוף סוף) לעבוד. ישנם קווי תמיכה שונים, ברשת או בטלפון. אם היה לכם בעבר קשר עם אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש – זה ממש בסדר ליצור איתה שוב קשר, אפילו רק לפגישת תחזוקה או לסיוע נקודתי. עצם הדיבור על הקושי, הגיוס של אדם נוסף שיהיה איתך בחשיבה ובתשומת לב – הוא משמעותי. אל תוותרו על זה, ואל תדחו את זה. עדיף להיעזר עכשיו מאשר להגדיל את המצוקה. בדיוק כמו שאם דחיתם בדיקה רפואית פיזית אתם חוזרים עכשיו וקובעים תור.

* משמעותי ומועיל לא פחות – להגיש עזרה- מחקרים מראים שההתגייסות לתת כתף תומכת למישהו אחר, היכולת להיות משמעותי עבור מישהו – תורמת לבריאות הנפשית גם *של התומך*. יצאנו מהסגר? יש לכם קצת יותר זמן או כח? תרימו טלפון לחברים שעברו תקופה לבד או בסיר לחץ של ההורות האינטינסיבית, לסבתות או דודים מבוגרים, ותשאלו מה עבר עליהם. אולי שהייה במחיצתם (עם המיגון המתאים ותחת ההנחיות כמובן), היא מה שהנפש שלהם צריכה. תהיו שם בשבילם.

אז שימו לב אל הנפש שלכם. היא עוברת עכשיו משהו גדול ומטלטל. תנו לה מה שהיא צריכה.

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית https://www.shaniw.com
https://www.facebook.com/shani.wa

המאמר המקורי עלה בדף הפייסבוק של החטיבה הקלינית: https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/

Photo by Bethany Legg on Unsplash

“כולם מדברים על מיינדפולנס” – מה זה “טיפולים מבוססי מיינדפולנס”? פוסט שלישי בסדרה

בפוסטים הקודמים בסדרה (ראשון, שני) דיברנו על “מיינדפולנס”, ואיך זה עשוי לתרום לבריאות ולרווחה הנפשית שלנו. לצורך כך, הכרנו את ההגדרה של פרופ’ ג’ון קבט-זין למיינדפולנס:
1. הפנייה מכוונת של תשומת הלב – היכולת לכוון את הקשב שלנו למקום בו אנו *בוחרים* שיהיה
2. תשומת הלב, הקשב, מופנים לרגע ההווה, ל”כאן ועכשיו”
3. תשומת הלב הינה תשומת לב *לא-שיפוטית*

אנו מגיעים היום לרכיב השלישי, והחשוב כ”כ בהגדרתו של קבט-זין: תשומת הלב אותה אנו מטפחים, הינה תשומת לב *לא שיפוטית*, או במילים אחרות – תשומת לב מקבלת או חומלת.

הרכיב הזה חשוב כ”כ, מכיוון שלפעמים הוא זה שעושה את כל ההבדל:
אדם עם נטייה לדיכאון, למשל, יכול להיות במודעות גבוהה לרגשות השליליים שלו, ולמצבי הרוח המשתנים שלו. אבל המודעות זאת תלווה ביחס שיפוטי (או פרשני) לאותם רגשות: “למה אני כזאת דפוקה ולוקחת הכל כ”כ קשה?” “אני לא יכול לשאת יותר את מצבי הרוח המשתנים שלי”, “זה לעולם לא הולך להשתנות”, ועוד.

באופן דומה, אדם עם נטייה לחרדה, יכול להיות בתשומת לב מאוד גבוהה למה שקורה ב”כאן ועכשיו”, אפילו גבוהה מדי. וגם תשומת הלב הזאת תלווה ביחס שיפוטי / פרשני. כך, לדוגמא, אדם עם חרדה חברתית, ישים לב לכל רמז, הקל בקלים, שמעיד על כך שמישהו *אולי* הסתכל עליו בעין לא יפה, או התייחס אליו בביקורתיות. כלומר, הוא יהיה מודע באופן מוגזם למתרחש בהווה, ו*ישפוט* את המתרחש בהתאם לחרדה החברתית שלו.

אדם עם נטייה להתקפי חרדה (פאניקה) יהיה מודע יתר על המידה לשינויים קלים במצבו הפיזיולוגי (עלייה בקצב הלב, חולשה, וכד’), וישפוט / יפרש שינויים אלה: “אוי לא, הנה זה מתחיל”, “אני לא אחזיק מעמד”, “אני משתגע / הולך למות”, וכו’.

מה שמעניין במיוחד הוא שאותה פרשנות לשינויים הפיזיולוגיים היא-היא זו שמעצימה את החרדה וגורמת לה להיות התקף של ממש, במקום תחושה לא נעימה קלה וחולפת! (והרי לכם קשר גוף-נפש).

ובהרחבה: רעיון מרכזי וחשוב בגישות הטיפול מבוססות המיינדפולנס הוא שאין שום בעיה ברגשות שלנו. הבעיה מתחילה *ביחס שלנו לרגשות שלנו*. הרגשות שלנו הם הגשר בינינו לבין העולם סביבנו. הם האופן בו אנחנו מושפעים ממה שקורה. אנחנו חלק מהטבע, וכמו כל דבר אחר בטבע – אנחנו והרגשות שלנו משתנים כל הזמן. לא רק שאין שום בעיה ברגשות שלנו, להיפך – הם אלו שמעידים על היותנו אנושיים, חיוניים, מגיבים.

גם רגשות שליליים הם חלק טבעי מהחוויה האנושית שלנו על-פני הכדור הזה, גם הם צבעים בחוויה האנושית. ולמרות זאת, רבים מאיתנו למדו, שרגשות שליליים הם “מסוכנים” או “אסורים”. התנועה האינטואיטיבית שלנו כאשר מתעורר בנו רגש שלילי היא תנועה של התנגדות, של הדיפה, של הימנעות. אנחנו רק רוצים שהרגש השלילי ילך.

הבעיה היא שהימנעות מרגשות שליליים לא רק מצמצמת את עושר החוויה שלנו היא גם לא משיגה את המטרה: הימנעות גורמת לרגשות השליליים רק לגדול ולגדול, ולעיתים אף להתדפק על דלתנו בדרכים עקיפות כגון: סימפטומים גופניים (פסיכוסומטיים), התקפי חרדה, מצב רוח ירוד מתמשך, ועוד.

אחת ההמשגות היפות בעיניי לדכאון היא זו המופיעה ב-MBCT (גישה טיפולית למניעת הישנות של דיכאון): עצב הוא טבעי, וכולנו, בני האנוש, חווים עצב מעת לעת. אדם עם הרגל מנטלי דכאוני, יגיב לעצב במחשבות שיפוטיות לגבי עצמו, העולם והעתיד: “מה לא בסדר איתי? למה אני כזה דפוק ולוקח הכל כ”כ קשה?” “מה יקרה כשאצטרך להתמודד עם קושי באמת רציני?”, “אני מיואשת מהאפשרות שדברים ישתפרו”, ועוד.
מחשבות (רומינציות) אלו הן הרסניות! במקום שאותו עצב מקורי שחווינו באופן טבעי כ”כ יעלם כלעומת שבא, יתחלף בשמחה וחוזר חלילה, הוא מתקבע, ואנחנו מוצאים עצמנו לכודים במעגל של רגשות שליליים שמייצרים מחשבות שיפוטיות ושליליות, שמעצימות את הרגשות השליליים, וחוזר חלילה – עד כדי דיכאון של ממש!

ב-MBCT ובטיפולים אחרים מבוססי מיינדפולנס, האדם ילך ויהפוך מודע לדפוס המנטלי ההרסני שלו, ויתאמן על יצירת דפוסים מנטליים מיטיבים יותר, בדמות התבוננות לא שיפוטית וקבלת כלל הרגשות והחוויות האנושיות. לא תאמינו איזה שיפור עצום באיכות החיים יכול להתרחש!

כיום, מדובר יותר ויותר על ה”נוירו-פלסטיות של המוח” – כלומר מבינים יותר ויותר את כוחו של אימון ואת האפשרות שלנו ללמוד ולהטמיע הרגלים חדשים.

עוד שתי הערות לקראת סיום הפוסטים בנושא:
1. לעיתים אפשר לפרש בטעות “מיינדפולנס” כקבלה פסיבית של התרחשויות, אך ההיפך הוא הנכון! העמדה שאנו מטפחים דרך “מיינדפולנס” דווקא מגדילה את החופש שלנו, את מרחב הבחירה, ואת האפשרות לקחת עמדה אקטיבית בחיינו. אנחנו הופכים מודעים יותר להשפעה של מחשבותינו ושל רגשותינו עלינו ועל ההתנהגות שלנו, ובמקום להיות מופעלים על-ידיהם באופן אוטומטי, המודעות הגדלה מאפשרת לנו *לבחור* כיצד לפעול.
2. בשונה מטיפול פסיכולוגי “קלאסי” בו נתעניין כיצד התפתחו הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, הרגשות שלנו והיחס שלנו אליהם, בטיפול מבוסס מיינדפולנס ישנו יותר עיסוק ב”כאן ועכשיו” – נעסוק בזיהוי הרגשות, באופן בו הם מפעילים אותנו, ועוד.

לסיכום, בסדרת פוסטים זו ניסינו להבין, על קצה המזלג, מהו “מיינדפולנס” על היבטיו השונים, וכיצד אלו עשויים לתרום לרווחתנו הנפשית. לפני כ-2500 שנים יצא סידהארתה גאוטמה, הידוע כ”בודהה”, למסע שתכליתו הייתה מציאת פשר לקיומו של הסבל בחיינו, וחיפוש אחר דרכים להשתחרר מהסבל. בעקבות אותו מסע, הוא החל ללמד את הדהרמה (הדרך המתומנת הנאצלת), ממנה התפתח לימים זרם הבודהיזם. כיום, אלפי שנים לאחר אותו מסע מפורסם של הבודהה, רעיונותיו וגלגולים שונים שלהם, כגון רעיון ה”מיינדפולנס”, עדיין נחשבים מועילים, כך שהמערב בכלל ועולם הטיפול בו בפרט, מאמצים אותו לחיקם.

נרקיסיזם – למה בעצם מתכוונים?

בתקופה האחרונה אנחנו שומעים הרבה על עליה בנרקיסיזם, והדור הצעיר של היום מואשם בהיותו דור נרקיסיסטי. אז מה זה בעצם אומר? האם זה נכון?

אפשר להתייחס לנרקיסיזם דרך כמה נקודות מבט, שלא בהכרח סותרות אחת את השנייה: כהפרעת אישיות, כציר התפתחותי ומרכיב באישיות של כולנו, וכתופעה חברתית- תרבותית.

‘הפרעת אישיות נרקיסיסטית’ היא הגדרה הלקוחה מהעולם הפסיכיאטרי, והיא מתייחסת לאנשים שבבסיס הערך העצמי שלהם פגוע מאוד. הפתרון של הנרקיסיסט לבעיה הזו הוא להימנע בכל דרך אפשרית מלבוא במגע עם החלקים הפחות מוצלחים של עצמו. כך מעל לפני השטח הוא מפגין יהירות, התנשאות ותחושת חשיבות עצמית מופרזת. סביר להניח שיהיה עסוק בפנטזיות על הצלחה גרנדיוזית ויצפה ליחס מיוחד בכל מקום אליו יפנה. אנשים כאלו מעוניינים רק בחברתם של אחרים לתחושתם הם חשובים ומיוחדים כמותם והם מצפים להערצה מהסביבה. האפיונים האלו לא בהכרח מפריעים לסביבה, וישנם נרקיסיסטים אינטליגנטים ומוכשרים שמככבים בתחומים מקצועיים שונים ואף תורמים לחברה. הקושי בהתמודדות עם נרקיסיסטים הוא בעיקר בגלל הנטייה להקטין אחרים על מנת להרגיש שהם שווים יותר, ולהשתמש ביחסים עם אחרים באופן נצלני על מנת להאדיר את עצמם. בנוסף, כאשר משהו מצליח לחדור את ההגנה הנרקיסיסטית ולפגוע בערך העצמי, צפוי האדם להגיב בזעם ובתלונה קשה על כך שלא מעריכים ולא מכבדים אותו.

פרויד התייחס לנרקיסיזם כטעות בכיוון של השקעת הלבידו (אנרגיית החיים). לפי פרויד בריאות מתבטאת ביכולת לאהוב ולעבוד, כלומר להשקיע לבידו באנשים אחרים ובעבודה. הרעיון הזה לפיו אם הלבידו מופנה פנימה אז הוא לא מופנה החוצה, נראה הגיוני וגם מסתדר עם ההגדרה הפסיכיאטרית ועם הסיפור המוכר על נרקיסוס שהיה מאוהב בעצמו. אבל קוהוט שהיה המוביל של זרם “פסיכולוגיית העצמי” התייחס לנרקיסיזם בצורה קצת אחרת- ציר מרכזי בהתפתחות של כל אחד ואחת מאיתנו. לפי קוהוט הערך העצמי שלנו מתפתח מתחילת חיינו במסגרת האינטראקציות שלנו עם העולם ובפרט עם הורינו. התינוק- פעוט שזוכה לשיקוף (Mirroring) תואם וחיובי של עצמו יפתח ערך עצמי יציב וחיובי בסה”כ. לא קשה להבין מה הכוונה בשיקוף חיובי, ילדים זקוקים לכך שיתייחסו בהתפעלות למה שהם עושים, להתפתחות שלהם ולאהבה שהם מפגינים כלפי הסביבה. עבורם כל התפתחות צורכת אנרגיה רבה וכאשר היא זוכה להתפעלות מהסביבה הם מקבלים את התחושה שהם, מאמציהם ואהבתם בעלי ערך. אך קוהוט מוסיף שהשיקוף צריך להיות גם תואם. שיקוף תואם הוא כזה שמתייחס לילד באמת ולא לפנטזיות של ההורים לגבי מי ומה שהוא צריך להיות. פעמים רבות הורים שמאדירים את ילדיהם בצורה לא פרופורציונאלית דווקא פוגעים בערך העצמי שלהם, כיוון שהילד מקבל את המסר הסמוי שאיך שהוא באמת, זה לא משהו שראוי להתפעלות. המשמעות של ערך עצמי יציב וחיובי בסה”כ היא שניתן לשאת את החלקים הפחות מוצלחים של עצמינו (יכולת שכאמור חסרה לנרקיסיסט), וזה חשוב מאוד ללמידה ולהסתגלות ביחסים ובמסגרות.

עד כאן, אנחנו בסדר סה”כ… אז למה בכל זאת נשמעות טענות על התפשטות הנרקיסיזם?

אחד מהמאפיינים המרכזיים של ערך עצמי פגוע ופגיע, הוא צורך בלתי פוסק בוויסות חיצוני של תחושת הערך העצמי. במקרה של אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית זה בא לידי ביטוי במאפיינים שהוזכרו (צורך בהערצה, הקטנת אחרים, ציפייה ליחס מיוחד וכו’..). אצל אחרים זה יכול להתבטא בצורך באישור חיצוני, עידוד ומחמאות, שבלעדיהם מתקשים להרגיש בעלי ערך ולתפקד בתוך מסגרות ומערכות יחסים. הבעיה היא שוויסות חיצוני של הערך העצמי מעמיק את הבעיה בטווח הארוך, שכן האדם מסופק לרגע אך לא מפתח את היכולת לספק את צורכי הוויסות של עצמו. אם נוסיף לזה את המסגרת התרבותית ששמה דגש רב על דברים שניתן למדוד אותם מבחוץ: הצלחות מהירות בקנה מידה גרנדיוזי, כסף, מותגים, מראה חיצוני, מספר לייקים, מספר עוקבים, מספר צפיות ועוד… אנשים רבים חיים בהשוואה מתמדת כלפי מעלה ובתחושה שהם לא משהו. בניסיון להוכיח אחרת ולקבל אישור, עידוד ומחמאות, הם משתתפים במשחק ומפגינים כלפי חוץ תחושת ערך עצמי מופרזת, שבתורה גורמת לאחרים להרגיש שהם לא מצליחים להשתוות, וחוזר חלילה…

אבל למה לא בעצם? בעידן שבו כולם משתייכים למשפחת המלוכה (מלכות, מלכים, נסיכות ונסיכים) והברכה “אחותי, תעופי על עצמך” נהיית שגורה, למה לנו לא להצטרף לחגיגה ולזכות לקצת האדרה ומחמאות מזויפות?

זה די פשוט, כי אנחנו זקוקים להכרה אמיתית מהאחר (שיקוף תואם וחיובי), ליכולת להכיר בערך של עצמינו (כי זה לא רעיון טוב להיות תלויים כל כך באישור חיצוני) וליכולת להכיר בחשיבותו של האחר, אחרת אנחנו בודדים מאוד.

היהדות מצווה עלינו “ואהבת לרעך כמוך”. אם מפרקים את המשפט הזה, שומעים בו שני ציוויים: לאהוב את עצמינו ולאהוב את האחר לא פחות. גם הבודהיזם מבקש מאיתנו להפנות יחס אוהב וחמלה כלפי עצמינו וכלפי אחרים במידה שווה. אלו שתי דתות עם רזומה מרשים… כנראה שעלו שם על משהו.

מזל טוב! נולדה לכם אשמה!

נולד/ה לכם תינוק או תינוקת מתוקים וחייכניים. אבל שכחו לספר לכם שחוץ מהם נולד לכם עוד משהו הרבה פחות מתוק (וזו לא השלייה), נולדה לכם אשמה.
הורים מכירים את האשמה מקרוב, קרוב מידי. חלקם אף הכירו אותה עוד כשילדם היה בבטן, כאילו צמחה לה יחד עם העובר הקטן ככל שהבטן גדלה.
הורים יכולים להרגיש אשמה כמעט על כל דבר שהם עושים. את יכולה להרגיש אשמה על כך שילדת עם או בלי אפידורל, על כך שהנקת או שלא הנקת, על כמה אתה סבלני וקשוב, על כמה יש או אין לך כח, על כמה הבעת את הכעס שלך או הסברת בדרך רגועה.
האשמה יכולה להתיש מאוד, ליצור מצוקה ממשית ודאגה. לפעמים היא יכולה להרגיש כעונש שאנחנו מענישים את עצמנו על מה שנראה לנו שלא עשינו נכון, והיא לא עוזבת, כאילו נתקעה.
מה עושים עם האשמה

כדאי להכיר בה, היא שם ואתם לא היחידים. זה שאתם מרגישים אשמה זה לא אומר שאתם הורים לא טובים.
נסו להקשיב לה. אשמה היא דרכה של הנפש לסמן לנו אזורים שעלינו להיות קשובים להם, אזורים שאולי לא פעלנו בהם נכון עבור הילדים או עבור עצמנו.
נסו להבין עם עצמכם מה הביא אתכם להרגיש אשמה. האם פעלתם באופן שיכול לפגוע בילדים? או שאולי אתם קשים מידי עם עצמכם או דורשים מעצמכם יותר מידי?
השתמשו באשמה כדי לסמן לכם קו מנחה להתנהגות הבאה.
זכרו, אי אפשר לענות על כל הדרישות של הקטנים. יותר מכך, גם אם היה דבר כזה הורה “מושלם” שמספק לילדיו את כל צרכיהם בצורה אבסולוטית, הוא לא היה מאפשר לילדים לגדול, להתפתח וללמוד איך להשיג דברים בכוחות עצמם.