האם זה נורמלי להתגעגע? / מירב סקאל רוזנקו

השפעות הטיפול הפסיכולוגי יחסים בינאישיים כל המאמרים פרוייקט שאלות ותשובות
מאת tamarfriedlander1

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מירב סקאל רוזנקו
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.


שאלה

האם געגוע למטפל ומחשבות עליו לאחר טיפול פסיכולוגי דינמי הוא משהו נורמלי? והאם מטפל גם חושב על מטופליו לאחר שמסיימים?

תשובה

געגועים לאחר הטיפול

הקשר שנוצר בטיפול הוא ייחודי ומבלבל לעתים. מצד אחד, יש אדם (איש או אשה) שאכפת לו מאיתנו, שרגיש למצוקות שלנו, שמנסה להבין מה עובר עלינו וללוות אותנו בדרך לקידום רווחתנו הנפשית. אותו אדם לעתים קרובות שותף לסודותינו הכמוסים ביותר. מצד שני, מטבעו של הקשר, הוא תָחום – בזמן, במקום ובמגבלות נוספות. לא זאת בלבד, אלא שאנו משלמים עבור הפגישות. לא אחת, אנחנו עשויים לתהות: האם באמת אכפת למטפל ממני? האם המטפלת חושבת עלי בתום הטיפול?

ה-setting והקשר הטיפולי

בואו נחשוב רגע על חיי היומיום שלנו. יש תנאים בסיסיים שנחוצים לנו כדי שנרגיש בטוחים ונינוחים, עם עצמנו ועם היקרים/ות לנו. תנאים פיזיים כמו קירות ודלתות מספקים לנו בטחון קונקרטי. מצבים שחוזרים על עצמם – שגרה יומיומית ו"טקסים" קבועים כמו נסיעה לעבודה, ארוחות משפחתיות ועוד – מהווים לרוב עוגן ויציבות בתוך חיינו המשתנים. ההרגשה שיש לנו מידה מסוימת של ודאות בנוגע לשגרה הצפויה לנו מסייעת לנו להרגיש בטוחים יותר.

בקשר הטיפולי זה נקרא setting. הימים והשעות הקבועים, המקום הקבוע, הנסיון לשמר רצף של פגישות למרות קשיים אובייקטיביים – כל אלה מהווים "מקצב", שעל בסיסו תיווצר המנגינה הייחודית לכל מטפל/ת ומטופל/ת. הגדרת "כללי המשחק" לא מותירה מקום רב לעמימות, ולכן גם שומרת על שני הצדדים. פסיכולוג בשם ג'וזה בלחר כתב פעם, שללא המסגרת לא תתאפשר התקדמות בטיפול.

יחד עם זאת, המסגרת הזאת יכולה להיחוות לעתים מגבילה או מרחיקה: בשונה מקשר רגיל בין אנשים, התקשורת מחוץ לפגישות הטיפול מוגבלת יותר, ועלולה אולי לעורר את המחשבה שלא יכול להתרחש כאן קשר משמעותי. בנוסף, בסיומו של קשר טיפולי, גם אם משמעותי, ה"מסגרת" מבחינה עבורנו בבירור בין מידת התקשורת בטיפול קיים לעומת טיפול שהסתיים. ההבחנה הזו עלולה גם היא לעורר שאלות על המידה בה הקשר היה חשוב למטפל/ת.

האם יכול להתקיים קשר קרוב ומשמעותי בתוך "מסגרת" שכזו?

הקשר הבינאישי

בין אם אנחנו מטפלים/ות ובין אם מטופלים/ות, אנחנו מגיעים לחדר הטיפול עם הגוון הייחודי לנו: התרבות שלנו, הערכים עליהם גדלנו ואלה שחשובים לנו כיום, דמויות ההורים שהפנמנו בתוכנו, חוויות שהיו לנו עם אנשים שונים ועיצבו אותנו, חוויות מטיפולים בהם אולי היינו בעבר, קשיים שאנחנו חווים כיום ועוד. המפגש עם אדם נוסף בטיפול מהדהד אצל כל אחד מאיתנו חלקים אחרים של עצמנו. המפגש הזה גם מעורר בנו מנעד רחב של רגשות – חיבה, כעס, ייאוש, סיפוק ועוד.

כשאנחנו בוחרים ללכת לטיפול, אנחנו רוצים שמי שנמצא מולנו ישרוד איתנו את הכאב והקושי, ויעזור לנו להתקדם משם. כדי שמטופלת תרגיש שבאמת מבינים אותה, המטפל ינסה להבין את הדברים לא רק באמצעות החשיבה אלא גם דרך רגשותיו.

כמטפלים או מטפלות, אנחנו קודם כל בני ובנות אדם. אין לנו אפשרות להיות "אובייקטיביים" או "לוח חלק" כמו שפרויד טען בעבר, וגם אין בכך כל טעם, אלא להיפך. האופן שבו מהדהדים בתוכנו הדברים שמתרחשים או שנאמרים בחדר מחדד עבורנו את ההבנה בנוגע למה שעובר על המטופל/ת, ומקרב אותנו לחוויה שלו/ה.

בסופו של דבר, נוצר בטיפול קשר בין שני השותפים/ות לטיפול, שבו חוויות רגשיות ותכנים אחרים עוברים בין שניהם, מהדהדים ומשפיעים אלה על אלה. ללא החיבור לחוויה, קשה לעשות עבודה טיפולית משמעותית.

ייצוגים ופרידות

כמו בכל קשר בחיינו, גם במהלך טיפול מתפתח בתוכנו ייצוג פנימי של האדם השני – מטפל/ת או מטופל/ת. באופן זה, מטופלת עשויה בהדרגה להפנים את דמות המטפלת ולבנות בתוכה ייצוג שלה. הייצוג הזה מכיל את האופן שבו היא תופסת את המטפלת, כפי שבאה לידי ביטוי במפגש הייחודי לשתיהן  – האופן בו המטפלת מתייחסת לדבריה, הדגשים שהמטפלת נותנת להיבטים מסוימים, האווירה שהיא משרה, המניירות המסוימות, אופן הדיבור, הרגשות שהיא מעוררת אצל המטופלת ועוד. באופן דומה, אצל מטפל נבנה בהדרגה ייצוג פנימי של המטופל שלו. ככל שיש יותר אינטראקציות ביניהם, כך הייצוגים הפנימיים של שניהם יהיו מלאים, ברורים ומגוונים יותר.

הייצוגים האלה באים לידי ביטוי, למשל, במצבים בהם אנחנו "מדברים" בתוכנו עם אדם שאנחנו מכירים או שהכרנו, או מדמיינים כיצד היה מגיב לדברים שונים שקשורים אלינו. מצבים אלה, כשהם קורים במידה שאינה מפריעה לתפקוד שלנו, הם טבעיים. אנחנו למעשה מנהלים שיח עם הייצוגים הפנימיים של אותם אנשים, עם האופן שהפנמנו אותם בתוכנו. מעבר לכך, גם אחרי שטיפול מסתיים, אנחנו יכולים להיעזר בייצוגים הפנימיים של המטפל/ת כדי להתמודד עם מצבים שונים.

ומה קורה בפרידה? אחרי שנפרדים, אנחנו נותרים עם הייצוגים שבתוכנו, ולרוב ממשיכים במידה כזו או אחרת לנהל עמן שיח פנימי. בנוסף, חוויות טובות שחווינו מתוך השיתוף בטיפול, כמו קבלה, אמון, הקלה, אישור והכרה ברגשותינו ועוד, חרותים בזכרוננו. טבעי שיתעורר בנו לעתים את הרצון לחזור ולחוות את אותן שוב. אנחנו עשויים לחזור ולחשוב על חוויות שהיו לנו במפגשים, לעסוק במשאלות שהתממשו ושרצינו לממש בטיפול, לתהות כיצד היינו מגיבים לו היינו נפגשים היום, וגם להתגעגע.

אם נחזור לשאלתך, התשובה היא כן. מטפל חושב לפעמים על המטופל שלו גם לאחר שטיפול מסתיים, מטפלת מתגעגעת לפעמים למטופלת ולפגישות איתה, ורגשות של געגוע כלפי המטפל/ת גם הם טבעיים לגמרי. ומילה אחרונה לסיום: כמו געגוע, גם רגשות רבים אחרים שעשויים לעלות בטיפול ובכלל – צער, כעס, אהבה, בושה ועוד – הם טבעיים ונורמליים. הם חלק מתוך השלם שאנחנו, ומה שהופך את העולם למגוון ורב-מימדי.


התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מירב סקאל רוזנקו
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.