המהפכה הטכנולוגית, חינוך ואונס קבוצתי- איך נלמד אותם לא לפגוע / מאיה אשכנזי

כל המאמרים טיפול בילדים ונוער
מאת מערכת

פוסטים רבים שעוסקים במקרה האונס המזעזע שהתפרסם השבוע, עוסקים בשאלות לגבי החינוך שמתוכו צמחו אנשים שמסוגלים לעמוד בתור לאונס.

נראה שהשינוי התרבותי שהביא עימו האינטרנט, מחייב גם שינוי בהתערבויות החינוכיות. בעבר להורים ומחנכים הייתה יכולת די טובה לסנן תוכן ולשלוט בסוג ההשפעות הערכיות שמגיעות לפתחם של בני ובנות הנוער, הילדות והילדים. כיום המשימה היא אחרת- מתן כלים להתמודדות עם המידע הרב שמציף אותם.

נראה שבעת הזו בני ובנות הנוער חשופים לשני הקשרים תרבותיים בולטים:

1. הכל מותר- החפצה של הגוף (בפרט הגוף הנשי) במדיות השונות, לצד ייצוגים מעוותים ושקריים של מין ומיניות בפורנוגרפיה. התייחסות מתירנית ומנרמלת ביחס להתעלמות מרגשות, אלימות והשפלה ביחסי מין.

2. הכל אסור- חוקים חברתיים בזירה המינית והרומנטית נכתבים מחדש בשנים האחרונות. בני ובנות הנוער שומעים התייחסויות מגנות כלפי כל התנהגות או אמירה שאינן עומדות בסטנדרטים הגבוהים ביותר של הנורמות החדשות. לרוב הגינוי נעשה ללא הבחנה בין רמות חומרה, ובעיקר ללא התייחסות למה כן תקין, או איך כן להתנהג.

תפקידם של הורים ואנשי חינוך היום
להשיב אל השיח את מרכיביו החסרים, שמאפשרים הבנה עמוקה של כבוד במיניות והימנעות מפגיעה. בין "הכל מותר" ל- "הכל אסור" פעורה תהום, אותה עלינו למלא בכישורים בין- אישיים המאפשרים הבנה של האחר/ת ותקשורת בריאה.

אפשר להתחיל מהצבת גבולות והגדרה של כל מה ש"לא":

*השפעות של תרבות הפורנו על גיבוש תפיסה מעוותת לגבי מיניות
*איך לזהות עניין ורצון אצל השותפ/ה המיני/ת
*איך לזהות חוסר עניין וחוסר רצון
*כמה חשוב לכבד גבולות של אחרים (במין ובכלל) וכמה פוגע זה כשלא מכבדים אותם.

אפשר, כדאי וחובה לעשות זאת! אבל אז צריך גם לדבר על איך כן:

*איך אני מבטא את מה שאני רוצה שיקרה בצורה מכבדת.
*איך אני מזהה מה נעים לי ומה לא ומעביר/ה את המסר הזה לאחר/ת.
*איך אני שומר/ת על עצמי
*איך אני לוקח/ת אחריות אם פגעתי.
*כדאי גם לדבר על הקשר שבין גוף, רגש ונפש, ולהסביר שליחסי מין גם הנפש צריכה להיות מוכנה, לא מספיק שהגוף מוכן.

**בתגובה הראשונה- לינק למאמר על "גישת שלושת הגבולות" שפותחה על מנת לתת מענה לנשות ואנשי חינוך בשיח על הנושא.**

לחנך מגיל צעיר

אונס קבוצתי הוא אלימות קשה ביותר, שבבסיסה התעלמות מוחלטת מהאנושיות של האחר/ת. אנחנו רואים אזכורים להתעלמות מהאנושיות של האחר/ת בכל פינה בימים אלו, בכל דיון חברתי, בכל ידיעה חדשותית. המחנה המשותף של ביטויי האלימות האלו הוא- היעדר ההכרה בכך שבצד השני שלהם יש בני אדם שהרגשות, צרכים ורצונות שלהם חשובים במידה שווה לאלו שלנו.

אחת התיאוריות הפסיכולוגיות המובילות בנושא פיתוח היכולת "לראות את האחר/ת", היא "מנטליזציה".

'מנטליזציה' (מונח שטבע פיטר פונגי), היא היכולת להכיר ולהבין מצבים מנטאליים בעצמי ובאחרים, להבין את הקשר בינם ובין ההתנהגות, ולהבין שיכול להיות פער בין המצב הפנימי שלי ולבין המצב הפנימי של האחר. במובן המעשי מנטליזציה היא היכולת להסיק מה האדם שמולי חושב, מרגיש, מאמין או רוצה, מתוך התבוננות בתנוחות גופו, מבע פניו, טון הדיבור, התזוזות שלו וההקשר.

היכולת שלנו להבין את המצב הפנימי של האחר מותנית ביכולת לחשוב על העולם הפנימי שלנו, ולהבין שהוא משפיע על האופן שבו אנחנו חווים את המציאות. כך למעשה מתפתחת היכולת להבחין בין מצב פנימי לבין המציאות החיצונית שאינה בהכרח תואמת לו במאה אחוז. אז מתגבשת גם ההבנה שאותו מצב במציאות יכול להחוות בצורה שונה אצל אנשים שונים, וההבנה שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה נמצא בתודעה של האחר/ת. כאשר אין את ההבנה הזו הכל מאוד שטוח וחד משמעי, למשל: אם נעלבתי אז בוודאי שהתכוונת להעליב אותי; אם אני מרגישה לא בנוח באירועים משפחתיים אז בוודאי שכולם שם נגדי. זוהי עמדה של "אם- אז", בה אין הבדל בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית. כאשר מלבד החוויה שלי לא קיים דבר, אז אין אחר. הדרך משם לאלימות, קצרה.

תפקידם של הורים ואנשי חינוך בפיתוח מנטליזציה אצל ילדים:

כדי שילדים יפתחו את היכולת למנטליזציה, הם צריכים שההורים שלהם ומבוגרים משמעותיים נוספים יתייחסו לעולמם הפנימי ויעזרו להם להבחין בינו ובין המציאות החיצונית. להורים נדמה שהדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות למען הילדים שלהם הוא להתאים את הסביבה לצרכים שלהם באופן המירבי כל הזמן. למען האמת, זה עשוי ליצור את האפקט ההפוך, בו הילד לא מבחין בין הרגשות והצרכים שלו לבין טבע המציאות (שפעמים רבות לא מתאים את עצמו אליו) וכתוצאה מכך מתקשה מאוד להסתדר בעולם.
הדרך להכיר בעולם הפנימי של הילד מבלי לכופף את המציאות אליו היא פשוט לחלק את האמירה לשני חלקים, פנימי וחיצוני. למשל: "אני רואה כמה אתה רוצה להתנדנד ואני יודעת כמה חיכית שנגיע לגן המשחקים, זה באמת מאכזב. אני גם רואה שיש פה עוד ילדים והם התנדנדו לפניך, אז אתה יכול לבקש מהם יפה או לא להתנדנד כרגע, אנחנו לא דוחפים ילדים אחרים". ככה יש עולם פנימי, הוא לגיטימי, אפשר לרצות, אפשר להתאכזב, אפשר להיות עצובים או לכעוס, אבל יש גם עולם חיצוני שלא דווקא מתנהג בהתאם לפנימי, וזה בסדר! הילד מפנים את זה ומבין שלא כל מי שהוא יפגוש בדרכו אמור לשרת את צרכיו, יהיו אשר יהיו. באופן הזה הוא לומד איך להתייחס לאנושיות של עצמו מבלי לרמוס את האנושיות של האחר. זה הולך ביחד.

(רקע תיאורטי על מנטליזציה, מתוך מאמר של אילן דיאמנט, 2014).

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית.
הרשומה עלתה בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.
להמשך קריאה על חינוך למיניות בריאה.