הרצפה בקליניקה שלי עקומה. אני יושבת בבוקר, מחכה למטופל הראשון, בוהה בכוננית מאיקאה, שעם כל הרפידות ששמתי על הרגלים הקדמיות שלה עדיין מאיימת לקרוס על מרכז החדר, ונזכרת- שהרצפה פה עקומה. בעיקר סביב הקיר. אבל אם פעם שעברה שחשבתי על זה תכננתי לנקום מרה באיש הפרקטים, עכשיו עולה לי המחשבה שזה חתיכת דימוי, רצפה עקומה. מי שלא יודע לרקוד אומר שהרצפה עקומה, לא? זה דימוי שהוא עלבון צורב בעיני. חסר חמלה. אם כבר נכשלת, ודימית בנפשך לתת לזה הסבר שהוא לא חרקירי- אתה בכיין. ובכיינים תמיד יגידו שהרצפה עקומה.
העניין האמיתי הוא- שלפעמים הרצפה באמת עקומה. לא מעט אפילו. לפעמים הניסיון להשתיק את מי שמכריז על זה הוא חוסר הרצון לתקן רצפה עקומה. יש משהו מעורר חרדה בלהכיר עד כמה אנחנו תלויים במארג שהוא רחב יותר מאיתנו. כמה אנחנו זקוקים. אנחנו צריכים דברים מאחרים, גם אם הם לא שם לתת לנו אותם. הכרה, מבט טוב, פידבק, עזרה. וכשמשהו לא מצליח אנחנו מעדיפים ללעוג לעצמנו מאשר לשקול את האפשרות שהיו חסרים לנו תנאים טובים להצלחה. כשמישהו אחר לא מצליח אנחנו רומזים לו לארוז את עצמו יותר טוב, יותר הרמטי, להישען עלינו עוד פחות. בטח לא להתבכיין, זה לא אסתטי.
פתאום שמחתי שהרצפה אצלי עקומה. כמו הצהרת כוונות. לפעמים זה לא אתה, לפעמים המבט יכול להיות חומל יותר, מייסר פחות. יכול להיות שהתנאים להצלחה טרם בשלו. אולי באמת הרצפה היתה עקומה.
הכותבת הינה מתמחה בפסיכולוגיה קלינית
הטקסט פורסם בעמוד פסיכולוגיה קלינית מדוברת