התשובה נכתבה על ידי דר. רפאל יונתן לאוס
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
שאלה:
הטיפול שלי ממש קשה לי. לאו דווקא בקטע רע. כל פגישה שנגמרת מציפה אותי בעצב וחרדה. ברור לי שמשהו קורה לי שם…איך אני יכול לדעת שהדבר הזה שעובר עליי יוביל אותי למקום טוב יותר?
תשובה:
שואל יקר, נדמה לי שבמקרה הזה (אולי כמו לגבי רובנו ברוב המקרים) אתה כבר יודע הרבה יותר ממה שאתה מוכן להודות. בתור פסיכולוג אני מבטיח שלא לענות באופן שיפתור את השאלה שלך בנקודת הזמן הזו אלא מתוך תקווה לפתוח משהו שעומד מאחוריה ושאני מקווה שיהיה רלבנטי לעוד אנשים בעוד מצבים. כדי להגיע לדבר על האמצע, אני מבקש ראשית להציע שתי עמדות קצה שמסמנות את הטווח.
התמקמות אחת היא של “קשה יש רק בלחם” או במילים אחרות – קשה זה בדיוק אבל בדיוק מה שצריך להיות. מה שעומד בבסיס העמדה הזו היא התפיסה שהחיים הם מלחמה תמידית. שאין מתנות חינם. רק כאב ומאמץ או דם יזע ודמעות מקדמים להיכן שהוא. כשאנחנו בוחנים טיפול מתוך עמדה פנימית כזו כאב הוא מה שנחפש. רגעים של נוחות או אפילו הנאה בטיפול עשויים לעורר אשמה וחשש להחמצה.
עמדה חלופית היא של “החיים מספיק קשים גם ככה” או – היה לי מספיק קשה גם בלי הטיפול, באתי לחפש הקלה ובמקום זה אני מוצא את עצמי מתאמץ להגיע ומתמודד כדי לשרוד את מה שעולה.
מה שהופך את השאלה שלך למעניינת כל כך בעיניי היא שבכל אחת מהעמדות האלה יש משהו, גם בחיים וגם בטיפול. לרוב יש בשתיהן משהו בעת ובעונה אחת. טיפול פסיכולוגי בכל גישה, בהגדרה, מציף קשיים ודורש התמודדות. רגע השיא בטיפולים קוגניטיביים התנהגותיים הוא “החשיפה” – המוכנות להתמודד עם הדבר שמעורר בנו את החרדה או הקושי הגדול ביותר. בטיפולים בגישה פסיכואנליטית הניסוח אפילו קיצוני יותר: אנחנו לא רק מזמנים את הבעיה לטיפול ומתעמתים איתה, אנחנו מצפים שהטיפול עצמו יהפוך להיות “חלק מהבעיה”, כדי שלא נתעסק יותר במשהו שקורה למטופל שם בחוץ אלא במשהו שקורה בינינו כאן ועכשיו. לכן, בהגדרה אין טיפולים קלים. זה מצד אחד. מהצד שכנגד יש טיפולים מנחמים, מכילים, או נכון יותר – יש רגעים כאלו בכל טיפול. רגעים של ביחד, של הבנה, של הקלה, או מנגנונים נוספים שפועלים בטיפול חוץ מהפגישה של הקושי. יש גם צחוק והנאה ואהבה.
אתה כותב שהטיפול קשה לך לאו דווקא “בקטע רע”, ונשמע לי שאתה יודע כאן משהו עמוק לגבי הכאב הזה שאתה חווה. קצת כמו שבאימון גופני יש כאב “טוב” של גדילה ויש כאב שכבר מרגיש כמו התחלה של פציעה – כל אמירה כללית כמו “כאב הוא טוב” או “כאב הוא רע” תפספס את הקו הדק הזה.
אהבה היא גם הקבלה טובה. היא משמעותית, היא קשה והיא לרוב גם כואבת אבל היא גם כל שאר הקשת.
אתה כותב שברור לך שמשהו קורה לך בטיפול הזה, וגם כאן אני חושב שאתה מצביע על אמת חשובה. בטיפול, כמו בפוליטיקה לפעמים, מועיל לעצור ולבדוק האם אנחנו בכלל עוסקים בסוגיה הנכונה. אולי לא זאת השאלה החשובה. אולי בכלל השאלה היא האם התהליך הזה משמעותי ואני מבין שעליך לגמרי עובר משהו משמעותי שם כרגע.
אז איך תדע שאתה בדרך למקום טוב יותר?
אתה לא תדע. זה דורש את המוכנות להיכנס פנימה ולקחת סיכון אל מול אי וודאות. כמו בכניסה לקשר רומנטי, כמו בבחירה של דרך מקצועית (אין תרגום ממש טוב ל-vocation – דרך מקצועית / מקצוע נשמעים שניהם די טכניים כשבעצם יש בבחירות האלה הרבה פעמים גם מאפיינים של שליחות ושל זהות) יש בכל זאת משהו שמסמן לך שיש לדרך הזו סיכוי להביא אותך למקום שאליו אתה רוצה להגיע.
ברוב הגדול של המקרים אנשים מסיימים טיפול פסיכולוגי ומדווחים על שביעות רצון גבוהה. על חוויה של שינוי ושל הישגים משמעותיים. אבל אלה אנשים אחרים ורק בדרך כלל. אתה תצטרך ללכת בדרך שלך לפעמים. כפסיכולוגים אנחנו צריכים להחזיק את האמונה הזו בדרך גם עבור המטופלים שלנו. אחרי הכל זה מסע משותף.
אני מאחל לך קשה טוב של אהבה ושל גדילה וגם נעים ומהנה. אני גם ממליץ לך בחום להעלות את הסוגיה הזו בטיפול שלך כדי שלא תצעד לבדך ותוכל למצוא את התשובה שנכונה לך עכשיו.
נכתב על ידי דר. רפאל יונתן לאוס
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.