משהו בתקופה האחרונה מרגיש כאילו מישהו כיבה את האור. הרבה ממה שאנחנו מכירים בעולם השתנה בפתאומיות ובדרמטיות. אנשים איבדו ומאבדים את עבודתם, ילדים קמים בבוקר ואינם הולכים לביה”ס והגן, אנשים הונחו למעט ביציאה מהבית, למעט במפגשים עם אחרים, למעט במגע. מפגשים ארעיים ברחוב הפכו מרוחקים, חשדניים. חשוך פה עכשיו, חושך מצרים. קשה לפלס את הדרך בכל החשיכה הזאת ומאיפה בכלל מתחילים? איך אפשר לראות כשאי אפשר לראות?
בספר “כל האור שאיננו רואים” (ספר נפלא מאת אנתוני דואר), גיבורת הספר היא ילדה בשם מארי-לואר, שאיבדה את מאור עיניה. תחילה היא לומדת להתנהל בעולם באמצעות השגרה והמוכרות של סביבתה. היא הולכת כל יום את אותה הדרך מביתה למקום עבודתו של אביה או למרכול השכונתי. היא יודעת כמה צעדים עליה לספור כדי להגיע מנקודה אחת לאחרת. היא מכירה את ביתה לפני ולפנים. ואז פורצת המלחמה. היא נאלצת יחד עם אביה לברוח לבית דודה בעיירה שוכנת-חוף מבודדת. פתאום שום דבר אינו מוכר, הכל מבלבל ולא ידוע. אביה בונה עבורה דגם מעץ של העיירה החדשה ומארי אט-אט לומדת את דרכה באמצעות מישוש חוזר של דגם העץ עד אשר משננת אותו בראשה. היא נשענת על אהבתו וסיועו של אביה כמו גם על מוכרות חושיה שלה והמיומנות שרכשה עם השנים.
במהרה גם אביה נעלם לבלי שוב ומארי-לואר נותרת בודדה בחשיכה וכך עליה לשרוד, בחשיכת עיניה ובחשיכת המלחמה. היא לומדת להתנהל עם החשיכה דרך כך שהיא בוטחת בקיומו של העולם שבחוץ, כפי שלמדה להכיר אותו, גם כשהוא משתנה שוב ושוב, ובוטחת ביכולותיה ללמוד אותו מחדש.
באופן אחר, כשאנחנו נכנסים לביתנו החשוך, גם אם איננו רואים דבר, אנחנו מגששים באפילה בביטחון מלא אל עבר מתג החשמל המוכר לנו ומדליקים את האור. אנחנו בטוחים בעצמנו כי פעמים רבות היינו שרויים בחושך הזה ואנו יודעים כיצד לפטור את עצמנו ממנו. כך גם במצבים שרע ועצוב לנו בימים שבשגרה. לרוב אנו יודעים מה מרגיע אותנו, מה משמח אותנו, מי מהסובבים אותנו יגרום לנו לחייך או לצחוק.
נראה שבתקופה הזו לא ברור איפה המתג שמדליק את האור. כל אחד מאתנו מגיב מעט אחרת לבלבול ולאי הוודאות, אבל משהו מתערער בתוכנו. אנחנו מאבדים את הביטחון שלנו, במי שאנחנו, במה שמוכר לנו, באחרים סביבנו. לפתע אנחנו בכלל לא בטוחים מתי, ואם בכלל, נצליח להדליק את האור. האמת, זה מייאש מאוד מאוד. זה מרגיש בודד ועצוב ומפחיד. בזמנים כאלה התחושה היא שהחושך כאן כדי להישאר, שלאור אין דרך לפרוץ החוצה מבעד לכבדות של החושך.
מארי-לואר מדגימה היטב דרך הספר (ואולי גם אני חוטאת ומחזיקה בעמדה זו) שגם בשיאו של השחור, אל לנו להפסיק לנסות ולראות את האור שכרגע איננו נראה, אל לנו לוותר על האמונה שהוא שם. גם בתוך עולם שמרגיש מתעתע וזר ישנם אלמנטים מוכרים רבים שסובבים אותנו, הקיימים גם כעת. ייתכן ואנחנו לא מצליחים לחוש אותם כי איבדנו קצת את הדרך. דווקא בתקופה זו מוטל עלינו להרכיב לנו דגם חדש של העולם, ושלנו בתוכו, שבו נוכל למשש את דרכנו מחדש ולחוש שוב תחושה מוכרת של בטחון. בדגם הזה יחזור העולם לקבל נפח, לא יהיה בו רק קורונה ופחד והסגר ומרחק, יהיו בו גם שמחה וצחוק, חמלה ואמפתיה, סבלנות ואמונה.
ומה זה אומר בפועל?
בתוך תקופת ההישרדות הזו, וכנגד אולי האינסטינקט הראשוני, אל תפסיקו לחפש ולבחור במה שמשמח, מעורר ומחיה אתכם.
• מששו את דרככם חזרה לקשרים החברתיים שלכם, באמצעים חדשים – דברו עם האהובים שלכם בשיחות ווידאו, קבעו פגישות וירטואליות עם חברים לזמן משותף, היו סבלניים לאחרים, השענו על אחרים, הציעו וקבלו עזרה.
• אחזו קרוב אל לבכם את הקשרים הפיזיים הקיימים – חבקו את בני/בנות הזוג והילדים שלכם, מצאו פנאי להנות מהזמן המשותף ולא רק לעסוק ב’תפעול’ שלו.
• זכרו את החיים שלכם טרם הקורונה וייחדו זמן עבורכם ובשבילכם -קבעו לעצמכם זמן שהוא רק שלכם (גם אם אתם בבידוד), עשו כושר, שתו כוס קפה חמה, קראו ספר טוב, המשיכו לעסוק בתחביבים שלכם (כתבו, תפרו, ציירו, סירגו, בשלו).
• היו סלחניים כלפי הקשיים שלכם ושימו לב לנקודות האור – אמרו לעצמכם מילה טובה, לפחות פעם ביום, מצאו שלושה דברים במהלך היום שגרמו לכם לחייך. וספוילר קטן לסיום (לא באמת, רק קצת) – מארי לואר לא באמת נותרה בודדה בחשיכה לאחר לכתו של אביה. ליווה אותה בקולו חייל גרמני יתום, שכמוה, גם הוא היה שרוי באפילה ובמובנים רבים גם קולה ליווה אותו.
אתם לא לבד. אנחנו לא לבד. זה פשוט לפעמים מרגיש ככה כשהאור כבה.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית
www.yaelsadeh.com
המאמר פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.