אנו נמצאים בתקופה שבה קיים שוויון רב יותר בין המינים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אבל כשמתבוננים על השינויים החיצוניים בלבד, לא תמיד שמים לב לדברים שעוד לא הדביקו את הפער באופן מלא. בניהם, הקושי שנשים רבות עדיין חוות מול אסרטיביות וביטוי הקול האישי. למשל: נשים פחות מתמקחות על השכר ופחות מבקשות העלאה, ובסיטואציות בהן מצופה להפגין ידע, כמו בשיעורים באוניברסיטה, נשים פחות משתתפות בשיעור או שואלות שאלות.
הפסיכולוגית פרופ’ קרול גיליגן ערכה מחקרים בנושא החוויה הנשית בחברה. היא מדברת על כך שהנטייה להשתיק את הקול האישי האסרטיבי מתחילה בגיל ההתבגרות. הנערות מתחילות לחשוש שאם יגידו מה שהן באמת חושבות או יראו מה שבאמת מרגישות, הדבר יסכן את מערכות היחסים שלהן או את היחס כלפיהן. התחשבות באחרים ואמפתיה הן תכונות חשובות המעידות על אינטילגנציה רגשית גבוהה, אבל כאשר הן מגיעות על חשבון הצרכים האישיים – יש כאן בעיה. הנטייה הזו נעוצה בהבדלים אישיותיים, אך גם ביחס של החברה. מחקרים מראים כי התנהגות תחרותית ואסרטיבית נתפסת בצורה חיובית יותר אצל גברים, לעומת נשים.
אז איך נוכל לעודד אסרטיביות וביטוי עצמי אצל נשים, ובכלל?
ראשית, כחברה, עלינו לפתח קבלה רבה יותר של דעות ורגשות שונים, אצל נשים וגברים כאחד. למשל, בעוד שהחברה נוטה לקבל הבעת קושי אצל בנות, בנים לומדים שלא להראות כשקשה להם. חשוב לפתח קבלה רבה יותר של כל המנעד הרגשי אצל בנים ובנות כאחד.
בנוסף, עלינו להיות מודעים להטייה החברתית הזו, היוצרת את הפער המגדרי בהבעת אסרטיביות. דרך המודעות לנושא, נוכל לקחת צעדים לצמצום הפער. חשוב לעודד נערות לומר מה מפריע להן, לבטא מה הן באמת מרגישות וחושבות, ולהביע את הצרכים שלהן. באותו הזמן, גם אנחנו, המבוגרים, צריכים להיות מודעים לפער הזה, ולשמש דוגמה דרך ההתנהגות. או גם השכר שלנו יעלה בדרך.
הכותבת הינה מתמחה בפסיכולוגיה קלינית
לקריאה נוספת בבלוג של אן הברמן “מילים בפסיכולוגית”:
https://bit.ly/2OFxh3J
המאמר המקורי עלה בעמוד של קלינית מדוברת: https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/