התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית תמר פרידלנדר
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
שאלה
מה המודל ליחסים בין אישיים נורמטיביים או טובים? מה זה אומר בכלל? לאחר כישלונות בתחום (לצערי אף בקרב המשפחה) נוצר בי פחד שתמיד אהרוס קשר שאצור או שזה רק עניין של זמן עד שהקשר יגיע לסיומו. אז למה לנסות בכלל… אציין שאני לא ביישנית כלל ואף אסרטיבית כשצריך, אך בתחום זה חשה מצוקה ופחד מכישלון נוסף. תודה מראש.
תשובה
אנונימית יקרה,
כל עולם הפסיכולוגיה שואל ומשיב ודן בדיוק בסוגיה שהעלית. מהם יחסים טובים? ככה מהראש, אני רוצה לומר – יחסים בינאישיים טובים הם יחסים שטוב לך בהם, וטוב לזולת בהם. אנחנו כל החיים מתפתחים בתוך יחסים כאלו, ובמרחב הבינאישי מתפתחת גם האישיות שלנו. מתפתחת היכולת שלנו לביטוי עצמי, היכולת לויסות, היכולת לאמפתיה, היכולת להבעת צרכים ועוד. אנשים מגיעים לטיפול פסיכולוגי לעיתים קרובות בשל קשיים שונים ביחסים בינאישיים. בין אם זה הקושי ליצור יחסים, הקושי לשמר יחסים, הקושי לקבל או לתת ביחסית, הקושי להיות אותנטיים ביחסים ועוד.
את מעלה סוגיה של חרדה בהקשר ליחסים, של קשר שמתחיל ואת חרֵדה מלהרוס אותו, או חרֵדה שהוא יסתיים. והחרדה הזו מתקשרת בדיוק לנושא שג’ון בולבי ומרי איינסוורת’ חקרו. מתוך מחקרים מתודולוגיים שנערכו לאורך שנים, התגבשה תאוריית ההתקשרות.
תאוריית ההיקשרות
מעת הלידה התינוק תלוי בהוריו, ובעיקר במטפלת העיקרית שלו – שהיא בדרך כלל אימו. כשהוא גדל מעט הוא פחות זקוק לה צמודה אליו, אבל עדין צריך אותה מאד. כשהם יושבים בגינה הוא יכול ללכת לחקור משחקים, אבל חייב שהיא תראה מה הוא עושה, ואם הוא נופל, שיוכל לחזור אליה.
סוגי הקשר של פעוטות לאימם נחלקים כך:
היקשרות בטוחה – שבה הפעוט יודע שאימו נמצאת שם בשבילו, והוא רגוע לגבי הזמינות ולגבי תשומת הלב שלה. הוא פנוי ללכת לחקור את הסביבה שלו מתוך הביטחון הזה.
היקשרות חרדה-אמביוולנטית – שבה הפעוט לא בטוח שאימו תהיה שם בשבילו. הוא גדל בסביבה שבה לפעמים הוא מקבל את מה שהוא צריך ולפעמים לא, לפעמים אפילו מכים אותו. הוא נצמד אליה כדי שלא תעזוב אותו, וכשהיא יוצאת וחוזרת הוא מתעלם ממנה, אולי מתוך כעס על שנטשה אותו.
היקשרות חרדה-נמנעת – שבה הפעוט מתעלם מאימו אפילו כשיש זר מרתיע בחדר. הוא רגיל שלא מתייחסים לצרכיו ולא ממלאים אותם. הפעוט בעצם מגן על עצמו מהדחיה והכאב של זה.
היקשרות לא מאורגנת – שבה הפעוט מגיב בכל פעם בצורה אחרת לאימו. לפעמים חרד ואמביוולנטי לקשר איתה, לפעמים נמנע מהקשר איתה. מחקרים מצאו שצורת היקשרות זו מתקיימת לעיתים קרובות לילדים של אימהות שהיו מדוכאות או אבלות סביב הלידה וגידול הילד. הילד לא יודע איך להיות בתוך הקשר עם אימו.
איך זה משפיע על קשרים בבגרות?
נמצא שצורת היקשרות מינקות משפיעה על אופן ההיקשרות בבגרות, בעיקר ביחסים אינטימיים. אדם שבילדותו היה עם היקשרות חרדה-אמביוולנטית (נשמע שזה מה שאת מתארת), ככל הנראה ישחזר אותה בקשרים בבגרותו. למול קשר זוגי צפוי, מתעוררת חרדה נוראית על כך שבן הזוג לא יאהב מספיק, וייטוש בסופו של דבר.
צורת ההיקשרות הזו אינה אשמתך. כשאדם חווה נטישות הוא מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר בו. שהוא זה שהורס את הקשרים האלו. הוא זה שעשה משהו שגרם להוריו לא להיות שם בשבילו באופן יציב, או הוא זה שבאשמתו גורם לאחרים לעזוב.
העבודה על נושאים כאלו היא עבודה טיפולית ועבודה של התבגרות. בלי עבודה טיפולית אנחנו נוטים לשחזר שוב ושוב את אותם הקשרים, וללא התבוננות והתבגרות דפוסי ההתנהגות שלנו לא משתנים. הם מתרחשים שוב ושוב עד שנלמד. עד שנפנים.
כשהיכולת שלנו ליצור קשרים מגיעה ממקום יותר בטוח, אנחנו מסוגלים להביע את הצרכים שלנו ולהבין מה מהם מתמלא בתוך הקשר ומה לא. אנחנו לומדים לבחור קשרים נכונים יותר. אנחנו יוצאים ממקום שמנסה ‘לשמר את הקשר’ בכל מחיר, אל מקום שמבין שקשר צריך להיות מקום שטוב לנו בו. ואם לא טוב לנו בו – הוא כנראה לא ראוי להשתמר.
מאחלת לך עבודה טיפולית והתבגרותית טובה בדרכך!
התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית תמר פרידלנדר
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.