מה פסיכולוגים מרגישים? / אנה קרא-איוונוב

יחסים בינאישיים כל המאמרים השפעות הטיפול הפסיכולוגי פרוייקט שאלות ותשובות
מאת tamarfriedlander1

התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית אנה קרא-איוונוב
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.


שאלה

בדרך כלל שמקבלים הסברה מפסיכולוגים קליניים באינטרנט ובטיפול אנחנו לומדים על עצמנו, והאנשים והחברה סביבנו. אני סקרנית לדעת מה פסיכולוגים מרגישים. משעמם לכם? אתם מתרגשים? יש שאלות שקשה לכם לשאול? מה גורם לכם לרצות לשבת שעות עם אנשים שיכולים מאוד לסבול במהלך הפגישות שלכם? ובעיקר- מאיפה הסבלנות להקשיב לסיפורים הארוכים ולהתנהגויות שהאדם הסביר יכול להתקשות להכיל?

תשובה

שואלת יקרה,

שאלתך מעסיקה פונים רבים, גם אם הם מטופלים תקופה ארוכה וגם אם הם רק הרגע מצאו את עצמם בחדר מול אדם זר שבפניו מצופה מהם לגלות את כל צפונות ליבם. לפעמים אנשים יודעים לשאול שאלה זו בקול רם, כמוך, ולפעמים היא נשארת חבויה בפנים, אך היא כמעט תמיד שם.

ובכן, פסיכולוגים קליניים הם בני אדם.

ככל בני האדם אנחנו מרגישים את כל סוגי הרגשות בעולם. שעמום, התרגשות, תסכול, קושי, מבוכה, אי נעימות וכולי וכולי וכולי, ואת כל הרגשות האלה אנחנו מרגישים הן בחיינו הפרטיים והן בעבודתנו. יותר מזה, ייתכן ואנחנו מרגישים אותם בעוצמה רבה יותר בחדר הטיפולים, כי חדר הטיפולים הוא מקום עמוס במיוחד ברגשות, זאת מכיוון שניתן לומר כי רגשות הם העיסוק המרכזי של הפסיכולוגיה הקלינית. כלומר, היות והמרחב הטיפולי מאפשר למטופלים ביטוי חופשי ובלתי מוגבל של כל סוגי הרגשות בעולם, הוא בוודאי גם מייצר רגשות בתגובה אצל המטפלים שלהם.

עם זאת, למעשה מה שמבחין פסיכולוג קליני בעבודתו מסתם אדם שתדברו איתו, הוא שהפסיכולוג מנסה בכל רגע נתון להיות מודע ככל הניתן למכלול הרגשות שעולים בו בסיטואציה הטיפולית, ולעשות בהם שימוש שיסייע למטופל – באמצעות ניסיון להבין את המטופל דרך הרגשות שהוא מעורר בפסיכולוג, להבין את מבנה הנפש שלו והאופן שבו הוא יוצר קשרים.

כלומר, רגשותיו של הפסיכולוג הקליני במהלך השעה הטיפולית (לפחות של פסיכולוג קליני שעובד בגישה הפסיכודינמית) הם כלי בעבודתו. הם משמשים אותנו בעבודה הטיפולית מתוך אמונה שהאופן בו אנו מרגישים ביחס למטופלים שלנו הוא בעל משמעות ויכול ללמד אותנו גם עליהם.

אז התשובה לחלק הראשון של השאלה היא כן, אנחנו בהחלט מרגישים הכל.

ולמה בעצם?

לגבי שאלת הלמה, או שאלת המוטיבציה – מה גורם לנו לרצות לשבת ולשמוע סיפורים ארוכים ולעתים קשים…

כמובן, כמו בכל מקצוע, גם למקצוע הפסיכולוגיה מגיעים אנשים עם כל מיני מוטיבציות. אבל בגדול, אנו יוצאים מנקודת הנחה שמרבית הפסיכולוגים הגיעו למקצוע הזה ראשית כי הם אוהבים בני אדם. טובתם של הזולת נוגעת להם ויש להם רצון בסיסי להיטיב עם אנשים אחרים, לגרום לכך שיהיה להם טוב, שתהיה הקלה בכאב ובמצוקה שלהם. הפסיכולוגים שאני מכירה מוכנים לספוג ולהתאמץ הרבה על מנת שזה יקרה.

עוד נקודה משותפת לפסיכולוגים היא העניין בבני אדם והסקרנות ביחס לעולמם הפנימי ורגשותיהם. מי שמגיע למקצוע אלה לרוב אנשים שבני אדם והקשרים הנרקמים ביניהם מרתקים אותם, וזה מה שנותן את הכח והסבלנות לשמוע הרבה – זה פשוט מעניין אותנו.

צריך להוסיף לזה גם את העובדה שלשבת מול מטופל זה לא כמו לשבת מול דודה של סבתא ולשמוע סיפור משמים. פסיכולוג שיושב מול מטופל עסוק בהקשבה אקטיבית. הוא לא רק מקשיב, הוא גם כל העת מנסה לתת פשר, מנסה להבין מה בעצם מספר לו המטופל על עצמו, ואיך הסיפור הזה רלוונטי למכלול של חייו של המטופל בכלל, ולמה שהביא אותו לטיפול בפרט. תחשבו על זה כמו על פאזל – כל סיפור, כל פגישה, נותנים עוד זווית לגבי חיי הנפש של המטופל, שהם הם המוקד של המהלך הטיפולי. והפסיכולוג מחפש להבין את המטופל שלו באמת, לעומק, באופן שאנשים לא תמיד מצליחים להבין אחד את השני בחיי היומיום הרגילים. כמו שכתבתי לעיל, פסיכולוגים מגיעים לפגישות הטיפוליות עם מוכנות ורצון לפגוש את מלוא המנעד הרגשי של מטופליהם, וכפועל יוצא גם את מלוא המנעד הרגשי שלהם עצמם. והרבה מיכולת ההבנה שלנו את מטופלינו עוברת לא רק דרך הראש, אלא גם דרך הנפש, דרך הלב, דרך תחושות ושברי רגשות, וזה מה שהופך את ההבנה שלנו, בשאיפה, למלאה ונוגעת יותר, וזה גם (ושוב, אני משוחדת) הדבר הכי מעניין בעולם. לכן גם סיפור משעמם הוא סופר רלוונטי ומעניין, כי המטרה של הטיפול היא להתבונן על הנפש ועל הקשר הטיפולי שנוצר – ובמובן הזה, עצם רגש השעמום שעולה בפסיכולוג (וכמו כל רגש אחר, לפעמים גם הוא עולה) הוא מושא להתבוננות ויכול לספר לנו המון על המטופל שמולנו.

והמרכיב הנוסף

מכל זה נובעת גם הנקודה הבאה – אני מאמינה שחוץ מאהבת אדם וסקרנות, פסיכולוג נדרש גם לאומץ. טיפול פסיכולוגי אמור להיות מרחב שלא נבהל משום דבר ולא נסוג משום דבר, ובתוכו מותר לכאוב ולסבול ולכסוף ולאהוב ולהימשך ולהידחות ולסלוד ובערך כל רגש אחר שיכול לעלות בין בני אדם. אם מטרת הטיפול היא הקלה על סבל, אז השלב הראשון זה צלילה לתוך הסבל, היכרות איתו על כל צדדיו ומעומק החוויה, כי סבל לרוב לא עובר כשמנסים להתעלם ממנו. סבל טומן בחובו גרעין של רגש או מחשבה שלא ניתן לו מקום או שלא עבר עיבוד מתאים בשעתו, וכמו קוץ ברגל ייצר זיהום ומוגלה ונפיחות. וכמו שרופא לא יכול להוציא את הקוץ מבלי לנקז את המוגלה, אפילו שהמוגלה היא לא אסתטית ולא נעימה למראה, כך גם הפסיכולוג, על מנת לרדת לשורש הכאב, לדבר שבגללו הכאב נוצר, צריך לעבור דרך הכאב עצמו. להשתהות בו, לתת לו מקום, לפעמים ממש להרגיש אותו ביחד עם המטופל.

ונכון שלפעמים זה לא פשוט, ולפעמים קשה להכיל וקשה להיות עדים לסבל גדול כל כך, אבל זו חוויה אחרת לגמרי כשאתה ניגש אל כל הכאב והסבל כמשהו שאתה יכול להיות שותף בריפוי שלו.

וזו אולי המוטיבציה המרכזית – קשה להעביר במלים את התחושה כשאתה מרגיש שהצלחת לעזור למישהו באמת. שהצלחת להקל עליו, שמשהו בחייו השתנה בצורה משמעותית בעקבות הטיפול. שהוא מצא בליבו ובחייו אהבה, הכלה, מחילה, שלווה מסוימת.

מי שחווה את זה, אפילו פעם אחת, יהיה מוכן לספוג עוד המון קושי וכאב בהמשך, כי הוא יודע ורואה מה יכול לקרות בסוף, מה הקשר הטיפולי מסוגל לפעול באדם שמולו.


התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית אנה קרא-איוונוב
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.