ניתוח פסיכולוגי של ספרי ילדים: מעשה בחמישה בלונים / בן דואק

כל המאמרים הורות ניתוח פסיכולוגי של סרטים סדרות וספרים
מאת מערכת

אזהרת ספוילר**

מאת: מרים רות, איורים: אורה איל

הספר הקלאסי, האלמותי, עליו גדלו דורות של ילדים, הוא לכאורה סיפור על חמישה בלונים צבעוניים שאמא הביאה לחמישה ילדים. למעשה, מדובר מעשה המגולל את המורכבות הפסיכולוגית של התמודדות עם אובדן.

בספר מתוארים חמישה אובדנים שונים בטבעם ובדרכי ההתמודדות של הילדים איתם. למול ההתמודדות של הילדים נוכל לראות גם את השוני בתגובת הסביבה לאובדן (אותה מייצגת תגובת המספר בסיפור).

ראשון, אורי והבלון הירוק. אורי זורק את הבלון שלו גבוה בחוץ, מתגרה בגורל. לבסוף, שיקול הדעת שלו מתנקם בו, והבלון נוחת על שיח ורדים, נדקר ומתפוצץ. בתמונה אורי לבדו, אין לו את מי להאשים מלבד עצמו, ואין איש מנחם אותו. עם זאת, תגובת המספר לאובדנו של אורי היא נביא לך בלון אחר. הכל בר תחליף, מיד נסדר לך חלופה. העיקר, אל תצטער!

שני, רון והבלון הצהוב. רון והילדים פוגשים את אבא שלו. עם האידיאליזציה של דמות האב, ישנה גם שאיפה גרנדיוזית – שהבלון יהיה גדול כמו אבא, גדול כמו השמש. כמו איקרוס, גם רון עף (על עצמו?) קרוב מדי לשמש, ונכווה. אבא מנפח, ומנפח, עד שהבלון לא עומד בגודל הציפיה ומתפוצץ. באיור רון יכול להתנחם באביו שהוא שותף לאובדן, אך דבר המספר הוא שוב, אל תצטער, זה סופו של כל בלון. אלה הן עובדות החיים, רוני – רון.

שלישית, סיגלית והבלון הסגול. עם סיגלית אנו מתחילים להרגיש את המוטיב של כוח עליון בסיפור. מה בסך הכל ביקשה סיגלית? ללטף את מיצי, החתולה שלה. מיצי, חתולה סקרנית כמו שהיא, חוטפת את הבלון, ותוך המשחק שורטת אותו בציפורניה החדות. סיגלית רצתה ללטף את חתולת המחמד שלה, רק לא לקחה בחשבון שזהו יצור פראי, עם ציפורניים חדות, סכנה עבור הבלון שלה. באיור החתולה עומדת מצונפת בצד, ואילו לסיגלית נותר רק לאסוף את הקרעים. ותגובת המספר? זה כבר קרה, לרון. זה סופו של כל בלון. אלה עובדות החיים, ואת לא מיוחדת. לא להצטער, סיגלית!

סיכום ביניים, שלושה מתוך חמישה כבר מאחורינו. עכשיו מתחיל להיות מעניין.

רביעית, רותי והבלון הכחול. רותי עושה את הפעולה ההגיונית, בתור מי שראתה את הבלונים של חבריה מתפוצצים אחד אחרי השני. היא חוששת שגם שלה, זה שאמא הביאה, יתפוצץ. אז היא שומרת עליו מכל משמר, מחבקת חזק חזק. חזק כל כך, שהבלון מתפוצץ גם כן. הדבר מקביל למהלך נפוץ האופייני לחוששים – בשפת ימינו, הסובלים מפחדים וחרדות. מתוך הפחד, נוצרת תגובת יתר המגבירה את הפחד ואף הופכת לנבואה המגשימה את עצמה. באיור, הבלון מתפוצץ בידיים של רותי המסכנה, וגם היא מקבלת את ההסבר של סיגלית. זה כבר קרה, אלה הן עובדות החיים, נא לא להצטער.

חמישי ואחרון, הבלון האדום של אלון. לאלון נחטף הבלון ע"י הכוח העליון האולטימטיבי, הרוח. רוח פתאומית – האימה. עם זאת, המפגש עם המציאות במקרה של אלון מאפשר עיבוד מותאם. הבלון אינו מתפוצץ בבום טרך כמו כל חבריו, אלא עף לו למעלה למעלה עד לעננים. הבלון נמצא "במקום טוב יותר", אך הקשר איתו נשמר ומאפשר לילדים להיפרד. וכך הם עושים, מנופפים כולם, קוראים בקול, נפרדים מהבלון של אלון ומהאובדן שלהם. האובדן של אלון, הוא התיקון שלהם. והנה, לא זה סופו של כל בלון.
הספר מביא מחד את החשיבות של עקרון המציאות בהתמודדות עם אובדן ומראה בצורה יפה את החשיבות של תהליך פרידה כחלק מהאובדן, ככל שמתאפשר כזה, במציאות או בדמיון.

הכותב הינו בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומתמחה בפסיכולוגיה חינוכית
www.benduek.com

המאמר פורסם בעמוד של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת' https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/