התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מאיה אשכנזי
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
שאלה
שאלה לגבי יחסים בין אחים.
יש לי 3 ילדים בני 9, 6 ו-2.5. הגדול מציק המון לאמצעי. אני לא מתערבת ומשתדלת לא לקחת צד, אלא אם כן זה מגיע לצעקות או קללות. אני יודעת שזה יושב על תשומת לב, ולכן אני מאוד משתדלת לתת לגדול מילים טובות ומעצימות. השאלה מה העקרון שאמור להנחות אותי להמשך? איך להתנהג? האם זה נורמלי שזה נמשך לאורך שנים? תודה רבה!
תשובה
שואלת יקרה,
זה נורמלי 😊, ויחד עם זאת ברור שאחד התפקידים שלך כהורה הוא ללמד אותם איך להיות בקשר מיטיב, אז נהדר שהעלית את השאלה לדיון. אתחיל מלשאול אותך כמה שאלות:
- ברמת המסרים החינוכיים- מהי המטרה שלך? אילו יחסים היית רוצה לעזור לבניך לכונן בניהם? אילו אנשים היית רוצה שבניך יגדלו להיות? איך היית רוצה שינהגו אחד בשני ובכלל איך היית רוצה שינהגו במערכות יחסים?
- ברמת ההתמקמות שלך כהורה- מדוע את מעדיפה לא להתערב? מדוע את מעדיפה לא “לקחת צד”? מה קורה כשיש צעקות וקללות, למה אז כן? מהי הגישה החינוכית שמובילה את הבחירות האלו? או לחילופין מהם החששות שיש סביב התערבות ולקיחת צד? מתי ההתערבות וניהול המצב, זה למענם ומתי למענך? האם באמת יש הפרדה כזו בכלל?
לשאלות האלו אין “תשובה נכונה”, אך הבירור שלהן הוא חשוב על מנת לכוון את ההתמקמות ההורית שלך בהלימה עם מטרותיך החינוכיות. הבירור הזה יכול הועיל גם לשים לב לחסמים לא מודעים שמפריעים לך להעביר את מסרים שהיית רוצה להעביר. בסיכום אתייחס לאופן שבו ההקשבה הזו לעצמך, פועלת למעשה בשירות הצורך של ילדיך.
בהמשך התשובה שלי ארצה דווקא להתמקד בחלק שלא נוסח כשאלה, והוא האופנים השונים שבהם ניתן להבין ולפרש התנהגות תוקפנית. כתבת שאת יודעת שזה יושב על צורך בתשומת לב, ולכן הפתרון הוא מתן מילים טובות ומעצימות. בעוד שאני מסכימה שמילים טובות ומעצימות הן חלק חשוב מגידול ילדים (ומבוגרים), אני לא בטוחה שזו התגובה המתאימה לתוקפנות. סימן השאלה שאני מניחה כאן נובע מכך שניתן לראות תוקפנות בכמה דרכים, ובהתאם לכך גם את סוג תשומת הלב אותה מבקש הילד ואת תפקיד המבוגר/ת האחראי/ת.
מקור התוקפנות
פרויד התייחס לתוקפנות כדחף מולד, ולאורך השנים נתן הסברים שונים לתפקידו. לפי פרויד השאיפה היא שהאדם יפתח את היכולת למתן ולעדן את ביטוי הדחפים שלו, למען שימור עצמי והסתגלות לחברה וליחסים. האופן שבו העידון הזה מתרחש הוא באמצעות פונקציה פנים אישיותית לה פרויד נתן את השם “סופר-אגו” (בעברית- אני עליון), שם שוכנים המצפון ו’העצמי האידאלי’. התפקיד של הסופר-אגו בתוך חיי הנפש של האדם בגדול הוא להגיד לחלק הדחפי (“איד”) “אתה עכשיו רוצה לעשות כך וכך… אבל זה לא יפה, זה לא מוסרי, זה לא האדם שאנחנו רוצים להיות, זה לא יעורר גאווה בהורים בעצמנו ולכן אנחנו לא עושים את זה”.. בין הסופר-אגו והאיד, נמצא האגו שתפקידו הוא להיות המתווך בין הדחף (תוקפנות או מיניות), המוסר החברתי והמציאות.
כאשר האיזון בין החלקים הפנימיים האלו מתקיים בצורה טובה, האדם גדל להקשיב לדחפים/ צרכים שלו, להיות ער לגבולותיו המוסריים ולמה שהמציאות מאפשרת, ולפעול בהתאם לכל אלו. בעוד שפרויד ראה בדחפים דבר מולד, הוא התייחס לסופר-אגו כפונקציה המתגבשת בתוך היחסים עם ההורים (כנציגי החברה). בילדות המוקדמת ההורים הם אלו שאומרים- “זה לא יפה, אנחנו לא מתנהגים ככה, זה פוגע באח שלך מאוד שאתה מציק לו”… עם השנים הקול ההורי הזה נהיה קול מופנם והאדם יודע לומר לעצמו מתי לעצור את התוקפנות שלו. אם באמת הקול ההורי נהיה קול מופנם, חשוב לשים לב שהגבולות המוסריים האלו מנוסחים בצורה שאינה פוגעת בתחושת הערך של הילד ולא מעוררת אשמה קשה מידי, שכן הוא עתיד לדבר כך אל עצמו בהמשך. באופן הזה יש חשיבות למילים הטובות לגבי טיבו ואישיותו של הילד, אך הן לא מחליפות ניסוח של גבול.
מה שעבורי קצת קשה בגישה הזו, היא הנחה המובלעת שהילד רוצה להיות תוקפני והחברה/ ההורים רוצים שלא..
מלאני קליין, שהייתה ממשיכתו של פרויד ופיתחה את ‘תיאורית יחסי האובייקט’, האמינה גם היא שתוקפנות הינה דחף מולד, אך היא לא דיברה על קונפליקט בין תוקפנות ומוסריות, אלא קונפליקט שיש בין תוקפנות ובין אהבה לאחר. לפי קליין גם האהבה והרצון להיטיב עם האחר הם מולדים ושייכים לילד. היא שמה את האמביוולנציה הזו בבסיס ההבנה של נפש האדם, ולאור כך הדגישה מאוד את החרדה שהתוקפנות שלנו מעוררת בנו. כי אם אני אוהבת את האדם הזה, אז זה נורא מפחיד להיות תוקפנית כלפיו, הוא יכול לכעוס ולא לרצות יותר להיות בקשר או לפגוע בחזרה. הוא יכול להיפגע, לא לשרוד ולא להיות מסוגל להיות בקשר…
ככל שאנחנו חרדים יותר מהתוקפנות של עצמינו, כך קשה יותר לבסס יחסים טובים עם אחרים. זה יכול לקרות בגלל שנחשוש כל הזמן שיהיו תוקפניים כלפינו (בחזרה) או כי נהיה נורא מודאגים מהנזק שהתוקפנות שלנו תחולל. בכל מקרה קליין ממליצה שנלמד לשאת את החלקים התוקפניים של עצמינו, כך הם יהיו פחות מאיימים, המודעות אליהם תפחית את הביטוי שלהם במציאות, ונוכל לתת יותר מקום לאהבה שיש בנו כלפי האנשים הקרובים לנו. מתוך ההתבוננות הזו, תפקיד ההורה הוא לעזור להפחית את החרדה שנמצאת אצל הילד, להכיר בתוקפנות ולווסת אותה. שזה בגדול אומר – להתייחס לתוקפנות שלו ולשים לה גבולות, בלי להעביר את המסר שהוא נורא ואיום בגלל שהפגין תוקפנות.
דונלד ויניקוט שהמשיך את קליין, טבע את הביטוי “לשרוד את התוקפנות” – המתייחס לאופן שימת הגבול וחשיבותו בחיי הנפש של הילד. הוא ממליץ לא להיהרס מהתוקפנות של הילד וגם לא להרוס אותו (מתייחסים לזה שההתנהגות של הילד כרגע היא תוקפנית וזה לא נעים, ויחד עם זאת זוכרים את יחסי הכוחות שיש בין ילדים ומבוגרים, ושומרים על הילד מהתוקפנות שלנו). כאשר ההורה מצליח “לשרוד את התוקפנות”, אז הוא מצליח להישאר נוכח בקשר עם הילד ולהיות שם עבורו ועבור כל צרכיו (אהבה, הגנה, הזנה, למידה וכו’). בכך הגבול של ההורה למעשה שומר על הילד.
כמובן שחשוב לא פחות – להתייחס לחלקים האוהבים, האכפתיים והנדיבים, כאשר הם באים לידי ביטוי. זה המקום שהמילים הטובות והמעצימות מהוות שיקוף של ההתנהגות בפועל. חשוב מאוד שילדים ישמעו התייחסות להתנהגויות המיטיבות שלהם כמה שיותר. ההתייחסות לתוקפנות לא אמורה לפגוע בהתייחסות לאכפתיות.
סיכום
לימדו אותנו בעשורים האחרונים שהורים טובים הם תמיד עדינים, סבלניים, מחמיאים, מספקים בקשות וצרכים, ושכל דבר אחר הוא תוקפנות או הורות לא טובה. אבל הרבה פעמים כאשר הורים נוהגים כך בילד בזמן שהוא תוקפני, הילד מקבל את התחושה שהם לא מוכנים לראות את החלקים התוקפניים שלו, כי הם כל כך מפחידים ומכוערים, וזה מאושש את החרדה שלו. התגברות החרדה יכולה להוביל להגברת התוקפנות והשלכה שלה על אחרים (“זה הוא אשם”, “הוא תמיד עושה לי”) או לאשמה גדולה על התוקפנות ולתחושה שצריך להתרחק כדי לא לפגוע. בעצם אם אני חוזרת לרעיון של תשומת הלב, אז אני מסכימה שיש צורך בתשומת לב, אבל תשומת הלב צריכה להיות מכוונת אל התוקפנות והשלכותיה.
אז איך אפשר להגיב?
אם תוכלי להגיד משהו כמו “זה ממש לא נעים לי שאתה מציק לו ככה. זה מאוד מעליב בעיני”, או “אצלינו בבית לא מציקים ככה, אני מבקשת שתפסיק”… יש אפשרות טובה ששני בניך יירגעו. האחד כי רואים אותו ומוכנים להישאר איתו בקשר למרות שהפגין תוקפנות, והשני כי שומרים עליו מפני הצקות וכי הוא יודע שיעירו גם לו במקרה הצורך (יעזרו גם לו לווסת תוקפנות). בסופו של דבר, אני מאמינה שהגבולות הטובים ביותר שהורים ואנשי חינוך יכולים להציב, הם אלו שבאים באופן אינטואיטיבי מבפנים. אם כשאת שומעת את ההצקות האלו זה עושה לך קווץ’ בלב ואת מרגישה שזה לא לעניין, אז שם בדיוק צריך לעבור הגבול. כאשר את מציבה את הגבול במקום שבו הוא עובר באמת בתוכך, אז את מקיימת את הרעיון של “לשרוד את התוקפנות” בצורה הטבעית והמדויקת ביותר לך (ולילדיך).
***הורים רבים פונים להדרכת הורים על מנת לקבל ייעוץ, התבוננות חיצונית, ותמיכה בתהליך של בירור שאלות מהסוג שהעלתי בתחילת התשובה, על מנת לדייק לעצמם את ההתמקמות ההורית בה יהיה להם נכון ונוח.***
בהצלחה.
התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית מאיה אשכנזי
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של ‘פסיכולוגיה קלינית מדוברת’
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.