על הקשר שבין טראומה והתמודדות עמה, לבין הסדרה "ווסטוורלד" / יותם דלאל

כל המאמרים טראומה ניתוח פסיכולוגי של סרטים סדרות וספרים
מאת מערכת

נפגעי טראומה מתארים לעיתים קרובות חוויה לפיה הם מנוהלים על ידי העבר הטראומתי שלהם ואינם מצליחים להתגבר על דפוסי ההתנהגות ההרסניים אליהם התרגלו. חלקם מתארים בתסכול כי גם כאשר עומדת בפניהם הזדמנות לעשות שינוי ולשבור את המעגל האכזרי בו נכלאו, הם מרגישים כבולים לפעול על פי מנגנונים נפשיים שהתקבעו מאז החוויות הטראומתיות בילדותם. מה הסיבה לאותו קושי משמעותי?

"ווסטוורלד" והנפש שחוותה טראומה

"ווסטוורלד" היא סדרת טלווייזיה שמתקיימת בעולם עתידני, בו קיים פארק שעשועים אשר מדמה עולם שלם באווירת המערב הפרוע. "המארחים" הם תושבי הפארק, וה"אורחים" הם מבקרי הפארק שמשלמים הון עתק על מנת להיכנס ולקחת חלק בחוויה. בעוד שהאורחים הם בני אדם מהאליטה שבחברה, המארחים הם רובוטים עם בינה מלאכותית מתוחכמת שמאפשרת להם להתנהל כמעט כמו בני אדם רגילים, למעט שתי מגבלות עיקריות:
– הם לא יכולים לפגוע בבני אדם אלא רק במארחים אחרים
– הם פועלים לפי לולאה שמגדירה להם כיצד הם יתעוררו, לאן הם ילכו ומתי ואיך הם ייהרגו, אף על פי שקיים מרחב מסוים לאלתור

כבר כאן, אנחנו נחשפים לשני מימדים מרכזיים בנפש אשר חוותה טראומה, ובפרט טראומה מינית. האחד, הזדהות עם התוקפן – במקום להצליח להרוג את האויב האמיתי שלהם, המארחים יכולים רק לפגוע זה בזה, בעוד שמול האורחים הם בעל כורחם יוצרים יחסים של תלות, ניצול וכניעה. השני, חזרתיות כפייתית – נטייה לשחזר דפוסים לא מודעים שהתקבעו בנפש, על אף שהדפוסים אינם מיטיבים או מקדמים לעבר החלמה.

במהלך הסדרה, הדינאמיקה בין המארחים והאורחים מתחדדת, שכן אנחנו מבינים שקיימת אסימטריה כמעט אבסולוטית בין הצדדים, אשר באה לידי ביטוי ביכולת של האורחים לנצל את דרגות החופש העומדות לרשותם, ולעשות מעשים נוראיים עם אפס השלכות נראות לעין. מכיוון שקיימת אפשרות לאתחל את זיכרון המארחים, לכאורה אין זכר לחוויות הטראומתיות המצטברות שעברו במרוצת השנים. אולם, ככל שהסדרה מתקדמת אנחנו מבינים שמשהו מהחוויות הקשות שעברו המארחים (ועדיין עוברים) נטמע בתת מודע שלהם, כרסיסי זיכרון והבזקים פתאומיים של חוויות חלקיות.

הדמות המרכזית בסדרה, דולורס מ"סוויטוואטר" (מים מתוקים), מוצגת לנו לראשונה כמי שנשאלת את השאלה: "מה את חושבת על העולם הזה?" ולכך היא משיבה: "חלק מהאנשים בוחרים לראות את הגועל בעולם… את אי הסדר. אני בוחרת לראות את היופי, להאמין שיש סדר, משמעות לימים שלנו". כבר בתשובתה, דולורס מגלה לנו שהיא בחיפוש אחר תשובות ומשמעות בחייה, ומנסה להיאחז במעין סדר שמוכתב מלמעלה. מה שמתגלה במספר סצנות לאחר מכן הוא שגם דולורס עברה חוויות טראומתיות ממושכות שננעלו בתוך הלא מודע שלה, ולכאורה נשכחו בכל פעם שהתחילה לולאה החדשה.

מציאות ודיסוציאציה

בקרב מטופלות (ומטופלים) אשר חוו טראומה, לעיתים קרובות מתגבשים מנגנוני הגנה של ניתוק רגשי, אשר נקראים מנגנונים דיסוציאטיביים. כניסיון להתמודד עם הצלקת שנוצרה, הנפש יוצרת מעין נתק מן החומר הטראומתי, שעשוי לבוא לידי ביטוי בשכחה של חלקים מסוימים מהטראומה, או ביצירה של חיץ רגשי מהנרטיב הטראומתי. כך למשל, שורדת טראומה עשויה לשכוח חלקים מסוימים בחייה שככל הנראה הכילו תוכן רגשי מאיים, או לחלופין, עשויה לזכור את האירוע הטראומתי ולשחזר אותו בצורה מנותקת לחלוטין מרגשות.

המרכיב הדיסוציאטיבי מהווה תמה מרכזית בווסטוורלד, שכן לאורך הסדרה המארחים מתחילים להיזכר בשברים מחייהם כתמונות חסרות פשר והיגיון. כך, למשל, מייב (Maeve) דמות מרכזית בסדרה שתפקידה הוא לנהל בית בושת מצליח בווסטוורלד, נזכרת שבעברה, כחלק מלולאה אחרת בכלל הייתה חיה חיים פשוטים בכפר עם בתה. הזיכרונות הללו מציפים אותה ברגעים שונים לאורך הסדרה, והם מסמלים את השבר שנוצר, בין הדמות הקרה, המחושבת והמנותקת רגשית שמייב משחקת היום, לבין הדמות האימהית, הטהורה והשמורה שמייב הייתה בעברה. שבר זה, כסימבול למשהו טהור שהיה בעבר ונגזל בעקבות חוויות טראומתיות, הוא מאפיין מרכזי אצל נפגעות טראומה בכלל, וטראומה מינית בפרט.

לאורך הפרקים בווסטוורלד, מתהדהדת אצל חלק מהמארחים שאלה: "האם אי פעם פקפקת בטבע המציאות שלך?", שאלה שבהדרגה גורמת לסדק בתפיסת המציאות שלהם ופותחת פתח לשינוי. לפתע, חל שינוי בהתנהגותם של אותם המארחים, כאשר הם מתחילים לסטות מהלולאות שלהם ולהתנהג בצורה יותר עצמאית, ספונטנית ואותנטית. אף על פי שכצופים, אנחנו מעודדים את תהליך היציאה לעצמאות של המארחים, חלקם חווים זאת כמוקד לחרדה איומה. חרדה משינוי, מיציאה מהלולאה, משבירת הדפוסים אליהם התרגלו, ויציאה לעולם שבו הם בוראים לעצמם את המציאות ולא תלויים יותר ביוצריהם. למעשה, המארחים נולדו מחדש וכעת עליהם להתמודד עם עולם שלם שהתנפץ לרסיסים לנגד עיניהם.

מבלי להיכנס לפרטי הפרקים האחרונים, ניתן לראות שכל העונה הראשונה הינה סימבול להתמודדות עם טראומה וצמיחה ממנה. כפי שהמארחים לבסוף מצליחים להביס את השדים שלהם, אירוע שחותם באופן סופי את יציאתם לעצמאות, כך מנסים נפגעי טראומה למצוא את דרכם במסע המטלטל והלעיתים מייאש מול הטראומה. בשונה מהמארחים, ייתכן ולעולם לא יצליחו להשתחרר לחלוטין מהכבלים שמסרבים להרפות, אך המשאלה הזו היא הכוח שמניע אותם קדימה ונותן תקווה במאבק לקראת החלמה.

הכותב הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית
המאמר המקורי פורסם בדף של פסיכולוגיה קלינית מדוברת