על מראות, השתקפויות, וגלעיני אבוקדו / סיון חורש תמיר

כל המאמרים
מאת מערכת

'נכון שהוא תינוק יפהפה'? אמרה דיאנה בגאווה
היצור הקטן והשמנמן דמה לפרד עד כדי גיחוך, אדום ועגלגל בדיוק כמוהו. אן לא יכלה לומר בכנות שהוא יפהפה, אבל נשבעה שהוא מקסים ומתוק ומעורר חשק עז לנשק אותו.
(ל.מ. מונטגומרי, 'אן שרלי')

ב 'תפקיד הראי של האם והמשפחה' כתב ויניקוט כי תינוק המביט בעיני אימו, אמור לראות בהן את ההשתקפות שלו עצמו. כמו במראות של משקפי שמש, אבל אקסטרה: הוא יראה בעיניה את בבואתו עטופה באהבה ובהתפעלות שהוא מעורר בליבה.

זה יכול להתבטא במבט, בניצוץ בעיני ההורה, במלים, או במעשים. זו התחושה שאצבעות הרגליים הקטנטנות שלך הן נס חד פעמי, ששירבוט שהבאת מהגן הוא יצירת מופת, אך ורק כי הוא שלך.

אם התמזל מזלך וקיבלת מספיק מכל זה, כמו בתוך אבוקדו, יצמח לו בנפש פנימה גלעין. ובגלעין הזה תמיד תישאר הילד האהוב והמוצלח שבכל העולם כולו. הגלעין הזה יאפשר לך ליצור, לאהוב ולשמוח, במידה מספקת של ביטחון בכך שאתה ראוי. ואם החיים יכו בך, כמו שהם מכים בכולנו לפעמים, אם אשה שאהבת תלך, אם לא יקבלו אותך למסלול שרצית זה יכאב, אולי יכאב מאוד, אבל לא ירסק לרסיסים, בזכות אותו גלעין.
אבל מה קורה אם אין ניצוץ בעיני ההורה? אם עיני ההורה בוהות בילד ואינן רואות אותו? כאשר ההורה אינו מסוגל לראות את הילד שלו בגלל דיכאון, מחלה, או מבנה אישיות?

במקום גלעין ייפער שם חלל. וכמו חור שחור בין כוכבים, גם לחלל הזה יש כוח משיכה עצום. אם לרוע מזלך נתקלת שוב ושוב בעיניים שלא ראו אותך, אתה תשקיע מאמצים עצומים כדי לזכות במבט, ולו לרגע קט. ייתכן, על פי ויניקוט, שתהיה ילד רגיש ומכוון כל כולו להורה במקום לעצמך, כדי לזהות את מצבי רוחו ולצוד את הרגע המדוייק שבו תוכל אולי לזכות בניצוץ ההוא. ייתכן שתהיה ילד מצחיק המנסה בכל כוחו לשמח את ההורה, ייתכן שתפתח בעיות התנהגות. כל תשומת לב עדיפה על הורה אדיש. אפשר שתהפוך לנרקומן של תשומת לב, מכור לגילויי חיבה והערצה בניסיון אינסופי למלא את החלל.

ומה קורה כאשר הילד המחפש את עצמו בעיני ההורה מוצא שם זעם וטינה? כאשר המלים הן מילות עלבון, לעג והשפלה? דבר ההורה עבור ילד הוא דבר אלוהים חיים, ונקודת המבט של ההורה הופכת להיות נקודת המבט של הילד על עצמו. אם אבא אומר שאני רשע, עצל, אפס, או אשם בכל קשייו, אבא יודע, ועל כן זה כך. ואם זה כך, העלבונות המוטחים בי, מוטחים בצדק.
אנו נפגוש את האנשים הללו שנים אחר כך בקליניקה. מבולבלים, מדוכאים, חסרי אמונה בעולם ובעצמם. ובנפש פנימה, כמוסה קטנה מפעפעת ומטפטפת בלי הפסק את הרעל של ההורה.

לא פשוט לשים את האצבע על מקור הקושי. הרי שום יד לא הורמה, שום צלחת לא התעופפה, אף גננת לא זיהתה סימני חבלה על גוף קטן, הרי הכל היה מלים ומבטים. ובכל זאת, הכוויות בנפש נוראות לא פחות, ולעתים יותר, מצלקות בגוף.
ההכרה בכוחם ההרסני של מלים ומבטים, הוא פתח חיוני לשיקום. כמו בכירורגיה, יש לזהות את כמוסת הרעל, להוציא אותה ולהשיב אותה אחר כבוד לבעליה, כלומר להורה. זה ניתוח כואב, אך הכרחי כדי שהנפש תוכל להחלים, ולהתחיל לגדל סוף סוף גלעין של אבוקדו.

הרשומה פורסמה בפסיכולוגיה קלינית מדוברת.

https://www.sivantamir.co.il/

סיון תמיר היא פסיכולוגית קלינית