לפני כמה ימים, התפנה לי זמן, ‘חלון’ של שעתיים בין פגישות. כמו בפעמים אחרות, מיד חשבתי לעצמי – מעולה, זמן לנצל לדברים שדחיתי, צריך להספיק כמה שיותר! רק שבמקביל, הגוף הגיב בתגובה הפוכה, תגובת מתח. בין רגע נשאב ממני הכח, וחשתי עייף ומבולבל.
ניסיתי להכריח את עצמי להתחיל משהו: לקרוא מאמר, לכתוב פוסט מקצועי… אבל המח רץ, והתקשיתי להתרכז. יש כל-כך הרבה דברים שאני צריך לעשות, ואני לא יודע מה לעשות קודם! ככל שעברו הדקות, כך עלו בי תחושות כעס עצמי ואשמה: עד שסוף סוף יש לי זמן, אני לא מנצל אותו?? התחושה הכבידה עלי, וגרמה לי להרגיש עוד יותר מבולבל.
לפתע, הכתה בי ההבנה – בכל הזמן הזה, אני עסוק במה אני *צריך* לעשות, במקום להיות מחובר למה אני *זקוק* או *רוצה* לעשות!
למעשה, ‘קול הצריך’ מופיע אצל כולנו, מנווט בחירות שלנו, מצמצם את החשיבה. ברור, יש דברים שאנחנו באמת *צריכים* לעשות. אנחנו לא יכולים לעשות בכל רגע נתון כל דבר שעובר לנו בראש. ועדיין, כאשר האמירה הזו משתלטת על החשיבה שלנו, ולא מאפשרת בחירה מודעת וחופש לראייה רחבה יותר של התמונה, אנחנו בבעיה.
מאיפה מגיע ‘קול הצריך’?
אצל כל אחת ואחד מאיתנו, ‘קול הצריך’ יכול להגיע ממקור אחר, ועדיין, לרוב מדובר בקול שהגיע מהסביבה, בעיקר מהורים, מורים ומטפלים אחרים שלנו, והוטמע בנו. יש בו מן הטוב, כמובן, ככזה שמלמד אותנו להתמודד עם הסביבה ולהתאים עצמנו אליה. עם זאת, לעיתים ‘קול הצריך’ עשוי להיות מוגזם ונוקשה.
דונלד וו. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע, התייחס להתפתחות של ‘עצמי אמיתי’ אותנטי בכל אחד מאיתנו, כאשר אנו גדלים בסביבה מחזיקה ומותאמת דיה לצרכינו. לעומת זאת, כשהסביבה אינה נענית באופן מספק לצרכינו, התהליך ‘מתהפך’ ואנו ‘נאלצים’ להתאים עצמנו לסביבה, תוך התרחקות מהגרעין האותנטי, ‘העצמי האמיתי’. כך מתפתח ‘עצמי כוזב’. *בכולנו* מתפתח עצמי כוזב, אלמנט שמגן על הגרעין האותנטי שלנו ומאפשר לנו לתקשר עם הסביבה ולשרוד. הבעיות והקשיים עולים כאשר ההטייה לטובת העצמי הכוזב גדלה וההתרחקות מהמגע עם העצמי האמיתי גדלה.
חישבו על ילד שיושב ליד השולחן, כעוס ומתוסכל, ומסביבו המבוגר האחראי שנוזף: “צריך לעשות שיעורים!” סיטואציה כזו שחוזרת על עצמה, מבלי להתחבר לצרכי הילד ומבלי לאפשר דרגות חופש מסוימות, עשויה להוביל להיעדר התפתחות מוטיבציה פנימית לעבודה. הילד עלול להפנים כי עליו לעמוד בדרישות הסביבה ולדחוק את רצונותיו.
ומה לגביי? בהמשך הזמן, הרשיתי לעצמי רגע לנוח, יודע שבהמשך היום יש עוד דברים רבים שאצטרך לעשות, ושבחירה נוכחית בקצת פנאי לא תפגע בהמשך, אולי אפילו להפך. כתבתי לעצמי כוכבית, לכתוב את הפוסט הזה. אבל אח”כ, כשאתפנה לזה.
Photo by Andrea Piacquadio from Pexels
המאמר פורסם בעמוד של פסיכולוגיה קלינית מדוברת.