גאווה, דליה רביקוביץ' / טל פישר

כל המאמרים
מאת מערכת

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

***
יש רגעים שמגיעים לפתע, לעתים בלי אזהרה. ברגע אחד נכנסים לסחרור רגשי שמרגיש כהתפרצות חסרת שליטה ומעצורים. רגע לפני הכל נראה לנו "בסדר", מוחזק, "במקום" – ובזמן קצר אנחנו מוצאים עצמנו צועקים, בוכים, או פשוט מרגישים חשופים. כאילו "הענק הירוק" הפנימי שלנו התעורר ויצא לחופשי.

בשיר 'גאווה', המלווה אותי משיעורי ספרות בילדות, דליה רביקוביץ הצליחה להסביר במעט מילים את החוויה החזקה הזו, המשותפת לכולנו. הגאווה עליה כתבה רביקוביץ היא לא בהכרח גאווה יהירה ומזלזלת כלפי האחר, אלא ניסיון לזקוף ראש, להראות שהכל בסדר, להמשיך לבד כאילו כלום לא קרה. כמובן, שפעמים רבות התמודדות כזו היא טובה, ואנו ממשיכים הלאה תוך כדי תנועה. אך לעתים, יש בה הכחשה של המציאות הנפשית שלנו, וככל שהזמן עובר ואנו ממשיכים להכחיש, כך אנחנו מתרחקים מעצמנו.

פנינה נוצרת לאחר שגוף זר חודר אל הצדפה. כדי להתגונן מפניו, הצדפה מפרישה חומר שסוגר על הסכנה ומתקשח סביבה. כך, אל מול ארועים כואבים, גם אנחנו יכולים להיות קשוחים, כמו סלעים, להותיר "כמעט" רושם של שלווה, להסתיר את כל הבקיעים ואת כל המקומות שאנחנו חרדים שייחשפו החוצה, להצליח במאחז העיניים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה.

רביקוביץ' גם רומזת לנו על הכמיהה הפרדוקסלית להימצא, שכן הסלעים ממתינים בציפייה. בעוד הם מנסים לשמור על המצב הנוכחי בחוזק, מפעילים את כל שרירי הגוף והנפש שלא להתפרק – ישנה משאלה כמוסה לכך שיבוא מי שיוכל לראות את מה שהם מנסים כ"כ להסתיר. כמו שאמר הפסיכואנליטיקאי הידוע וויניקוט, "זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא".

לפעמים דווקא ברגעים פחות צפויים, הפצע הקדמון נחשף. יום אחד, זה יקרה, ואפילו לא על-ידי הגלים החזקים והאירועים הגדולים שבחיים. כלב ים קטן, שיתחכך בסלע – מגע אנושי, אולי אירוע מקרי – הוא זה שמפורר את הפאסון וחושף את הפצע לאוויר. ברגעים אלה החוויה בוודאי קשה ולעיתים לא ברורה, הגיוני שכך יהיה כשהלחץ בפנים כ"כ חזק והשרירים לא רגילים בכיווץ והרפייה. לפחות עד שהזרם יתאזן. כל עוד הצלחנו לעבור את הסערה, עכשיו אפשר לנסות להביט לאחור ולתהות – למה בעצם הגבנו כפי שהגבנו? אולי נלמד עוד משהו על עצמנו ועל הקשרים שלנו עם אחרים.

איזה שירים אתם אוהבים? איזה שירים מחזקים אתכם? איזה שירים מדברים אֶתְכֶם? מוזמנים להוסיף ולהעשיר את הקוראים והמגיבים.

הכותב הינו פסיכולוג קליני https://www.facebook.com/tal.fisher.psy/

המאמר פורסם בעמוד של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת' https://www.facebook.com/clinicalpsyIsrael/